כל מה שחשוב ויפה
קרקע אחורית, אורי זמיר. צילום: מ״ל

בוגרים 2019 // אמנות

ממרי פופינס ועד טווין פיקס, מקנדה למאה שערים, מאתיופיה לישראל, מתולדות האמנות עד לתחנה המרכזית - שבעה פרויקטי גמר של בוגרי המחלקות לאמנות מציירים תמונה חלקית של דור ציני ורגיש

העבודות של בוגרי המחלקות לאמנות באקדמיות הן במידה רבה חלון הצצה לראש של ״דור מסויים״, כמו שקראה לזה פעם לינה דנהאם. הבוגרים הם לא בני דור אחד, כפי שאינם בני חברה אחת אחידה. הן והם בניה ובנותיה של החברה הישראלית על פניה המרובדות והמחורצות בתהומות שרובצים בין מיקרו־חברות.

עבודותיהם עוסקות בזהות מינית ומגדרית, במשפחה וקהילה, בהגדרות ישנות וחדשות, קיימות וחסרות, שמרניות ורדיקליות. העבודות הן לעתים עוקצניות, לעתים אגוצנטריות ולפעמים הן מצליחות ללכוד איזה הלך רוח, שמשקף תקופות רחוקות וחלקים מהתרבות או מתולדות האמנות, באופן שמעיד על הקשר רחב יותר, רב־דורי. כזה שגם אם אינו יכול לנסח בבהירות את הרגע שבו הוא מתקיים, לפחות אינו מתכחש לשורת הרגעים שקדמו לו.


אורי זמיר // קרקע אחורית

אורי זמיר, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, הקים חלל שמעביר את הבאים בקרבו דרך מנהרת זמן ומקום, ומטיל אותם בתוך פנטזיה רבת רבדים ששואבת השראה מסרטי דייויד לינץ׳ מ״קטיפה כחולה״ ועד ״טווין פיקס״, בשילוב אווירת הניכור של ביקור מהוסה במוזיאון. את עצמו הוא ממקם בתווך – מרחף בעבודת וידאו כאיש שנורה מלוע תותח ועלול למצוא את מותו באותה מידה שיש לו סיכוי להגיע אל העתיד, או אל מקום חדש וטוב.

זמיר משלב פיסול ורדי־מייד בטיפול אינטנסיבי: פסל בגודל אדם של שומרת בתערוכה, עם מדים מגוהצים ופרנץ׳ מניקור, מקבל במקום ראש מנורה קוטלת חרקים. מזגן מיושן הופך למפל מים חיים, ומתגלה כבשורה המרעננת של הקיץ. בעולמו של זמיר אנחנו פוגשים חומרים שנשרו מתולדות האמנות והתרבות, סטו ממסלולם והם מתנגשים אלה באלה: נחש פתייני גולש ואורב מוסווה למחצה בין מרצפות טרצו; שרידי דמות כלב מפוסל במראה מוכר כציור סוריאליסטי. האנושי והחייתי, גן העדן והגיהנום, התמסרות הגוף לשטף המים המזכך או התפלשות בקיטש תרבותי מסואב.

קרקע אחורית, אורי זמיר

קרקע אחורית, אורי זמיר. צילום: מ״ל


נועה אירוניק // Horse shit; an analogy of post post post modern painting

נעה אירוניק, בוגרת בית הספר לאמנות בשנקר, מכניסה את הצופים לתמונה, בסגנון הקפיצה המפורסמת של מרי פופינס לתוך הציורים בפארק. בגוף העבודות שכותרתו Horse shit; an analogy of post post post modern painting היא יוצרת עולם דקיק כדיקט אך עשיר בצבע ובמבע, של דימויים גרוטסקיים, לעגניים ומעוררי צחוק ומבוכה בו זמנית. הציור שלה מבוסס על מבט היסטורי על ציור פיגורטיבי, ובאופן ספציפי היא אומרת, ״על תפקידם המפואר של סוסים בתולדות האמנות״ – כחלק מתמונת ניצחון, מקרבות אפיים ועד למסעות ציד פסטורליים. הסוסים בעבודותיה הם משת״פים של החברה האנושית הדקדנטית: הם מעשנים, נותנים בדיקת שתן, מסתדרים בקומפוזיציות בלתי אפשריות (אחת מהן היא פסל ״סוסטיקה״ על משקל צלב קרס סוסי).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את אלה היא משלבת אסוציאטיבית עם מה שהיא מכנה ״מחשבות רנדומליות מהאוטובוס״, ומערבלת יחד לכדי אבסורד משעשע ומעורר רגשות סותרים של משיכה ודחייה. המיצב שהקימה חותר תחת החשיבות של ציור כעבודה יקרת ערך והופך את ציוריה לתפאורה, שבתוכה מוזמנים הצופים למצוא את מקומם, להצטלם, להזדהות או להזדעזע.

העבודה המודעת לעצמה ולצופה בו זמנית, מספקת את הסחורה ״מתוך ידיעה שהאדם המערבי העכשווי שרוי במצב של תיעוד עצמי מתמשך״, והיא מספקת פוטו־אופ בין דימויים טרגיים והומוריסטים. אבל מתוך הקלילות האיורית והצבעוניות המופרזת עולה תמונת עולם מחניקת גרון באותה מידה שהיא מתריסה וניהיליסטית.

נועה אירוניק. צילומים: מ״ל


דסטה איילין // ישראתיופי

דסטה איילין, בוגר המכון לאמנויות תל חי, מציג מבט חברתי ואישי של דור המאבק החברתי של יוצאי אתיופיה. בקול ייחודי, הנובע בין היתר מבחירת המדיום שלו – הדפסי תחריט על נייר פשוט, לצד עבודות הדפס וציור – הוא מצליח לבטא את הדילמה והחיפוש, כמו גם את התעוזה וההתגבשות של סגנון אמנותי ואמירה משמעותית.

״מחפש את עצמי, את הזהות שלי, מאיפה אני בא. אני יהודי, אתיופי, ישראלי (ישראתיופי). נולדתי באתיופיה ובגיל שלוש עליתי לארץ הקודש – ציון. הזיכרונות והסיפורים ששמעתי ממסע העלייה לציון הובילו אותי לחקירה על מה שבין אתיופיה לישראל. בעזרת גילוף העץ הלבוד נחשפים רבדים עמוקים של גווני צבע בעץ. באמצעות העבודה בעץ אני מקלף מעליי שכבות, סטיגמות, מחשבות שהיו לי על עצמי, על החברה. הדימויים ההיברידים מהווים חלק בלתי נפרד מעולמי האישי, והם משלבים דמיון עם מציאות״.

דסטה איילין. צילומים: מ״ל


בנימין הסנוט // חי צומח דומם

בנימין הסנוט, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל, הציג אלמנטים פיסוליים שונים בחלל, שהמשותף להם היה הומור אירוני ותעתוע ויזואלי. ״אני מתעסק בעיקר בפיסול בנושאים שקשורים לעולם החי והצומח, ולתרבויות ולמלאכות קדומות. אני עובד בעיקר בעץ ובחימר, שעוברים תהליך של עיבוד וטרנספומציה, שגורמת להם להתנהג כחומרים אחרים. לעיתים עבודות הפיסול הופכות לצילום והפסל (המקור) המצולם אינו מוצג״.

כך לדוגמה בעבודה ״פטרייה״, נראה מקטע מצולם מתוך יער שפיסל הסנוט מעץ. הצילום אף הוא משמש מעין תחליף מראה בדו־ממד לפיסול ולחומר המקורי. העבודה ״ברווז״ היא סירת משוטים שהתהפכה על פיה, וראש הברווז התמים, כמעט מגוחך, נראה כהערה על אוזלת יד וילדותיות, בקנה מידה של עולם המבוגרים. שתי עבודות יפות במיוחד שהוצבו זו מול זו היו פסלי קיר של חלקי מזון: מצד אחד סטייק בשר עסיסי ומשוייש עשוי קרמיקה, ומצד שני נתח סלמון כתמתם, עשוי עץ. המשחק עם אוכל והצגתו כפאר היצירה המשיך את הקו הביקורתי־ציני של הסנוט.

בנימים הסנוט. צילום: טל כהן

צילומים: מ״ל


מרסל ביטון // אדרי במאה שערים

מרסל ביטון, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, יוצרת בעבודותיה ריטואלים וטקסים דרמטיים, ומגלמת את הקטבים של חוויות חייה: שואבת השראה מהאמנית הקובנית־אמריקנית אנה מנדיאטה ומהתרבות הפופולרית, לצד עולמה האישי – בת לרב ממוצא מזרחי בקהילה אשכנזית חרדית בקנדה, שבגרה ועברה לירושלים. עבודתה מניעה את המבט בין הנפשי־פרטי מצד אחד והתרבותי־יהודי הקולקטיבי מצד שני; בביטויים הנעים בין עדינות ופגיעות לבין פוטנציאל לאלימות.

היצירה ״אדרי במאה שערים״ היא שחזור מדויק של סצנה מהסרט ״ארוחת בוקר בטיפאני״. ביטון בנתה את הסצנות במדויק על פי סצנת המקור – דימוי לדימוי, שניה אחר שניה, תוך שימוש באותו סטורי־בורד ואותה תנועת מצלמה. עם זאת, ביצירה החדשה התנאים השתנו: אודרי הפכה לאדרי האוכלת ספינג׳ במקום קרואסון; וההתבוננות באבני החן של טיפאני משועתקת למבט בוחן באבני הקיר הירושלמיות של מאה שערים.

הסרט עשוי במסורת החדשה של ז׳אנר קולנוע־נשים, המשגשג בעשור האחרון בחברה החרדית: קולנוע הנעשה, משוחק ומוקרן במעגל הסגור של נשים חרדיות. בעולם קולנועי זה גברים אינם קיימים כלל, או לחלופין מיוצגים על ידי נשים. בעולם החדש של ביטון יש ייצוג יתר לנשים, שבעבר היה נהוג להסתירן ולמחוק את קיומן (גם באמנות ובתיאטרון למשל) – מעין תיקון עולם או שיבוש המפר את המוסכמות.

מרסל ביטון


אמיל ספארקל // קו אדום

אמיל ספארקל, בוגר המחלקה לאמנות במכללת אורנים, הציג עבודה שומטת לסת באיכותה, כמו גם באבסורד שהיא אוצרת בחובה. פרויקט קו אדום החל מפעולת רישום סקיצה על נייר והתפשט לתוך חללים, אוביקטים וחלקי מבנה ישנים במרחב המכללה. הפרויקט התפתח מפעולת רישום אובססיבית וחסרת מעצורים, שהצמיחה עמה שאלות בנושאים רבים בחלקם: מקומה של אמנות, יצירת מופת והגדרותיה, חשיבות הפעולה היוצרת, חוויית הצופה והשאלה המרכזית: מהו הגבול? ובאיזה גבולות מדובר.

בעטים, לורדים וצבע אקרליק אדום, ספארקל ״מצטט״ ציורי מופת בתולדות האמנות. בעבור הצופה זה חידון זיהוי: קטעים מהגרניקה של פיקאסו, החדר הצהוב של ואן גוך (מצוייר באדום), האישה בזהב של קלימט (באדום) והמונה ליזה של לאונרדו דה וינצ׳י. סזאן, מונה, רמברנדט ועוד מגדולי המאסטרים, בני תקופות שונות, מקבלים ״טיפול״ אחיד של רישום קו מפעים ברמתו, ומוצאים את מקומם על פני הרצפה, הקירות, הכיור והשירותים – בחדרים נידחים. הציור האין־סופי מציג מצד אחד את היכולת המרשימה של היוצר ומצד שני את החיפוש אחר ״מקום״ ראוי לו, הגדרה וייעוד.

אמיל ספארקל. צילומים: מ״ל


פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים // נוע תנוע ארץ כשיכור

פרויקט הגמר של פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים, בוגרות המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, מתבונן במבנה האדריכלי של מבני ״תחנה מרכזית״ במקומות שונים בארץ, ומנסה לפענח את הקודים של שליטה על תנועת הפרט במרחב הציבורי. באמצעות החומר הצילומי־תיעודי השתיים חושפות מנגנוני שליטה ממסדיים, אנכרוניסטיים משהו, שהתחבורה הציבורית היא אחת מזירות ההתרחשות שלהם. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינליים, הן מבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא, והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו.

גם אם מדובר למראית עין בתחנות מעבר נייטרליות, המבנים והמרחב משקפים רבדים חברתיים־פוליטיים, מקומיים וארציים. הצילום האדריכלי מנקה את המציאות האנושית אל מחוץ לפריים והיעדר החיים, יחד עם הנוכחות הדומיננטית של בטון וזוויתיות מהונדסת היטב, משדרים לצופה את הדואליות שבין המבנה התמים לכאורה או נייטרלי, לבין המבט הפרשני של היוצרות.

פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden