כל מה שחשוב ויפה
איריס נשר, מחוץ לזמן. מוזיאון הרצליה

ארי ישן במוזיאונים. וישן. וישן. וישן

איריס נשר צילמה את בנה, ארי, עוצם עיניים ומשים עצמו ישן במוזיאונים. שנה לאחר מותו בעקבות תאונת פגע וברח, היא מציגה את הצילומים במוזיאון הרצליה. התוצאה פואטית ומרגשת, ומצליחה להתעלות מעל הפן המציצני

1. 

לא רציתי ללכת לראות את ״מחוץ לזמן״, תערוכת היחיד של איריס נשר שנפתחה בחודש ספטמבר במוזיאון הרצליה. לא כי חשבתי שיש פה ניצול של השכול הפרטי שלה, וגם לא כי חששתי שהאמנות לא תהיה טובה. להפך: ידעתי שהאמנות תהיה טובה; מזה פחדתי. חשבתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מצפייה ב־18 תצלומים המתעדים את בנה, ארי נשר ז״ל, ישן במוזיאונים או במוקדי משיכה לשוחרי אמנות ברחבי העולם. 

כמו כולם, גם אני נחשפתי בתקשורת לטרגדיה שפקדה את משפחתה של נשר, לאחר שבנה – ארי – נפגע אנושות בתאונת פגע וברח בחודש ספטמבר בשנה שעברה. ארבעה ימים לאחר מכן הוא מת, ושנה לאחר מכן נפתחה התערוכה.

כששמעתי שהצילומים לא הודפסו, מוסגרו ונתלו כמקובל, אלא מוקרנים בחלל חשוך – עולים בזה אחר זה, צפים ונעלמים כפעימות – התגובה הראשונה שלי הייתה רתיעה נוספת. התקשיתי לדמיין את החוויה ולא הצלחתי להבין את הרציונל של נשר ושל אוצרת התערוכה, איה לוריא, לבחור בתצוגה מסוג זה.

2. 

לקח לי חודשיים וחצי להגיע לתערוכה, עד שאזרתי אומץ ועד שפגישה שקבעתי במוזיאון חייבה אותי לבקר בו. גם שכבר הגעתי למוזיאון, אני חושב שקצת הדחקתי את קיומה של התערוכה. תחילה ביקרתי בחלל המרכזי של המוזיאון, בתערוכה של ציבי גבע. משם עליתי במדרגות ונכנסתי לחלל חשוך שהצליח להפתיע אותי. לא חשבתי שדווקא שם יוקרנו הצילומים. בדיעבד אני יודע להגיד שלא באמת ניסיתי לחשוב איפה בכל המוזיאון הם יוצגו.

ארי במוזיאון לאמנות עכשווית, ברצלונה, 2013

ארי במוזיאון טייט מודרן, לונדון, מול פסל של אנטוני גרומלי, 2016

נקודת המוצא לתערוכה היא תצלום של ארי הילד, כשהיה בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל, ירושלים. בעקבות אותו תצלום ראשון התגבשה במשך השנים – בהדרגה, ותוך כדי שיחות בין האם ובנה על בימוי והעמדה – סדרת תצלומים שצולמה במהלך ביקורים משפחתיים נוספים במוזיאונים או באתרי תצוגה כנסייתיים. התצלום האחרון בסדרה צולם מעט לפני מותו הטרגי של ארי. את הסדרה חותמים דיוקנאות עצמיים של נשר עצמה. 

התיישבתי בחלל החשוך על אחד הספסלים, והתחלתי להסתכל בתצלומים. תחילה מצאתי את עצמי נודד מארי הישן לחללים שבהם הוא צולם. ניסיתי לנחש באיזה מוזיאון התמונה צולמה; לבדוק אם אני מכיר את עבודות האמנות שתלויות מסביב. הכל כדי לא להסתכל עליו. ואז הגיעו שני התצלומים האחרונים, שבהם מופיעה נשר עצמה, על רקע הגלריה הלאומית לאמנות ברומא; באחד עיניה עצומות, ובאחר הן פקוחות לרווחה.

מאחוריה חולפת דמות שחורה, רכובה על אופנוע, כפנטום מבשר רע. על מדרגות המוזיאון פזורים פסלי אריות, מהדהדים את שמו של הבן, ובמרכז הדימוי כתובת גדולה המכריזה על שם התערוכה שהוצגה באותה עת: Time is Out of Joint – הזמן חורג ממסלולו.

איריס נשר

מטקסט התערוכה שכתבה לוריא למדתי לאחר מכן שזה ציטוט מהמלט של שייקספיר (מערכה ראשונה, תמונה חמישית), המתאר רגע של כאב ושבר גדול עת מתחוור להמלט דבר רציחתו של אביו. הנסיך, הנדרש לנקמה וריפוי של ממלכתו, אחוז בשיתוק מצמית ומצליח לממש את ייעודו הטרגי בלבד. המלט מכיר במציאות הקשה, בפיקחון עיניים, ובו בזמן מסרב לה ונחסם מולה.

ואז התחיל מחזור התצלומים מהתחלה.

3.

נשימה ארוכה.

ועוד אחת.

4. 

ארי הילד, כשהיה עדיין בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל, ירושלים. הוא משתרע, ספק נרדם ספק מנמנם, על כריות הבד הנפוחות שבמרכז חלל התצוגה, מתוך ייאוש קל והשלמה עם ההכרח להמתין לבני משפחתו עד שיסיימו את ביקורם בתערוכה. 

מי לא מכיר את הסיטואציה הזו: ילד שמחכה שאמא או אבא יגמרו כבר את הביקור במוזיאון כדי שיהיה אפשר להמשיך את היום עם משהו כיפי יותר. באופן מוזר הזדהיתי איתו: גם אני חיכיתי שהביקור במוזיאון כבר יגמר, גם אם מסיבות אחרות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל לא יכולתי לקום ולהתנתק מתצלומים שהוקרנו על המסך. עכשיו כבר הרשיתי לעצמי להתמקד בארי, מונצח כשהוא משתרע על ספסל, רובץ, נשען, שוכב על בטנו, לרוב עוצם עיניים ועושה את עצמו ישן. עקבתי אחרי המעבר שלו מילד קטן לכמעט גבר, יפה תואר.

״ההתבוננות של איריס בבן שלה, שהולך וגדל בתוך המרחבים המוזיאלים שמשמרים לכאורה לנצח את היצירות הגדולות ביותר, מעלה כאן את הקונפליקט שבאמנות״, אמרה לוריא בראיון שפורסם עם נשר במוסף גלריה של עיתון הארץ. ״אנחנו רוצים להנציח את הבר חלוף בה בשעה שיש חוסר תוחלת לאחוז בבר חלוף".

5. 

התצלום האחרון של ארי בסדרה צולם מעט לפני מותו הטרגי. באיזה אופן נבואי ומצמרר הוא מצולם ישן, כשידו שמוטה מטה, תחת דמותו של הצלוב, כששניהם מוארים בתאורת חשמל ישירה ודרמטית, נבדלת ומרוחקת מהאור הטבעי הבוקע מהחלון הממוקם מעליהם, שאינו מצליח לגעת בהם. 

ארי בכנסיית סנטה מריה מג׳ורה, ברגמו, איטליה

ארי במוזיאון טייט מודרן, לונדון, מול עבודה של ברברה קרוגר, 2016

את הפריים האחרון בסדרה, מספרת נשר באותו ראיון בהארץ, היא תיכננה לצלם כשימלאו לארי 18, כשכבר לא יהיה ילד שהולך עם אמא למוזיאון. לפני מותו עוד הספיקו לדבר על המיקום הבא שבו יצלמו, אבל אז הוא נפגע. גם כשהסכימה לחשוב על כך, לא הצליחה לחשוב כיצד תסיים את העבודה וכך או כך, דברים אחרים תבעו את תשומת לבה.

6.

מתחיל סיבוב נוסף של הקרנה.

אני לא מצליח לקום וחושב איזה מזל שהפגישה שלי הייתה לפני שנכנסתי לתערוכה. איזה מזל שכבר ראיתי את התערוכה של ציבי גבע, כי לא נראה לי שהייתי יכול להתרכז בה אחרי החוויה הזו. 

עוד נשימה ארוכה.

הפעם אני מנסה לנתק את עצמי מהסיפור ולבחון את התצלומים בקריטריונים אמנותיים אובייקטיביים של אור וצל וקומפוזיציה. לבדוק אם הם ״עובדים״ גם אם לא מכירים את הסיפור מאחוריהם. ניסיון כושל, אני יודע. אי אפשר, וגם לא צריך.

אבל כן, אני חושב שהם עובדים גם אם לא מכירים את הסיפור.

7.

מחוץ לזמן: כך נקראת התערוכה.

אבל איך אפשר להיות מחוץ לזמן? מה זה אומר בכלל? בשלב הזה אני כבר מבין את ההחלטה להקרין את התמונות ולא להדפיס ולמסגר אותן. אני רוצה להתמקד בפרטים אבל לא ניתנת לי האפשרות, דווקא במוזיאון שכל תכליתו היא להציג עבודות שאפשר יהיה להתעמק בהן.

״המוזיאון הקלאסי מציג, משמר וחוקר את התרבות החומרית האנושית השמורה באוספיו, והמרחב האדריכלי המוקפד שלו הוא עצמו יצירה תרבותית, המעלה בחזקה את הפונקציה שלו כקפסולת זמן סימולטנית״, כותבת לוריא. ״המוזיאון מתפקד במידה רבה כמאוזוליאום וכארכיון – מקום של שימור והנצחה המאפשר לנו לחזור אחורה בזמן ולשהות בו כמרחב ביניים שהופקע לרגע מזמן הווה״.

אני מוצא את הכוחות וקם מהספסל.

אפילו לא שמתי לב מתי הזוג שישב שני ספסלים לפני קם ויצא החוצה. המוזיקה מלווה אותי עוד קצת. כמה ימים אחרי הביקור וכצפוי התערוכה לא עוזבת אותי. אני חוזר לדמותו של ארי ישן בטריאנלה של מילאנו, שנחקקה בזכרון: הפרופיל של פניו; האיברים השמוטים; האור שנופל על פרקט העץ מבעד לחלונות; חולצת הפסים בצבעי אדום, לבן ושחור; שלוש הנשים שבציור על הקיר; הסניקרס השחורות עם הפס הלבן.

ארי בטריאנלה מילאנו, 2017

צילום הצבה: לנה גומון

8. 

״באמנות היה משהו שעבורי איפשר לשמור את הדיאלוג עם הרגש״, סיפרה נשר בכתבה בהארץ. ״זה היה משמעותי מאוד בשנה הזאת בשבילי. המון זמן הסתובבתי והרגשתי שיש לי מוזיקה בראש שבגללה אני לא יכולה לשמוע כלום. שאני לא יכולה לשמוע מה קורה סביבי כי יש לי מוזיקה בקולי קולות בתוך הראש. כשהצלחתי להביא אותה לווידיאו הזה הרגשתי שהצלחתי לתאר משהו מהכאב של הפרידה בדרך אמנותית״.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. מלכה

    כתבה מצויינת.אגרוף בבטן!!!!

  2. Batya

    באמנות כמו באמנות
    הרגש הטהור המזוכך מדבר
    גם כשהוא כואב נורא ויוצר דיאלוג עם הסיפור
    יש בו עוצמה רגשית מזככת
    תערוכה שיש בה אומץ רגשי גדול
    מצד אחד
    ומצד שני
    מן תחושה נבואית
    אותה תכונה אלוהית שניחנו בה אמנים גדולים

  3. מיכל

    זה נוגע כלכך עמוק..מרגישה שהאמנית שמה את יצירת המופת שלה (הבן שלה) בכל אחד מהמוזיאנים.שתלה אותו כמו עוד יצירה ייחודית שלא תהייה כמוהה עוד. והמציאות הכואבת כלכך נתנה לפרויקט הזה משמעות נוספת. רובד של שימור הזיכרון שקיים במוזיאונים,לשמור פיסת עבר מחוץ לזמן..יהי זכרו ברוך

  4. אורן

    הרגשתי ,כאבתי , כתבה טובה שעוטפת יצירה אמנותית משובחת ואותנטית , לצערנו.
    תערוכה חזקה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden