כל מה שחשוב ויפה
הדס פליישמן בתערוכה ברגע, מאפס למאה, גלריה P8

מגלים אוצרות // אתי שוורץ

מהתערוכה ״מה שעתיד לבוא״ בגלריה בנימין ב־2015, דרך העבודה היום־יומית עם אמנים ב״רע בית מלאכה לצילום״ ועד ל״ברגע, מאפס למאה״ המוצגת כעת ב־P8, אתי שוורץ חוקרת ויוצרת תחביר צילום מקומי

הפעם הראשונה

התערוכה ״מה שעתיד לבוא״, שהוצגה בגלריה בנימין ב־2015 לא הייתה הראשונה, אך היא משמעותית עבורי. בחרתי להזמין משתתפים רבים (25ׂׂׂ) במדיומים שונים, ובכל זאת לשוות לתערוכה מראה של יצירה אחת שלמה. כצלמת ומרצה במשך שנים רבות, אין אצלי הפרדה בין העיסוק באמנות (שלי) לאוצרות של אמנים אחרים, הכל חלק מעשייה טוטאלית אחת. 

חלל הגלריה היה קטן ואינטימי והצפייה בתערוכה הייתה מעקב אחר הרצף האסוציאטיבי, והתגבשה בדרך של צבירה לתחושה כללית מופשטת, שהינה בין מציאות קיימת לתהייה על העומד לבוא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה קיומית פילוסופית. הרגישות האישית של כל אמנית או אמן לשבירות ביחס לחיים בארץ התגבשה לאמירה כללית כי אין מובן מאליו, ומדיום הצילום – לוכד המציאות הידוע – מחזק את השבירות הקיומית הזו. אני מסתייגת מאד מצילום מילולי פוליטי שמנסה להעביר מסר ומעדיפה צילום מרובד, שמתייחס למורכבות הזהות הישראלית באופן לא פופוליסטי או דוגמטי.

בתערוכה השתתפו גסטון צבי איצקוביץ, רע בן דוד, נועה בן נון מלמד, יותם בר אילן, שירה גפשטיין מושקוביץ, אורי גרשוני, דיאן חנין, איריס חסיד סגל, סשה טאמרין, נורית ירדן, מירי כהניֿ, פראנס לבה נדב, שלומית ליוור, עמית מן, מיקי נועם־אלון, ענת עופרי, רון עמיר, יוני פזי, איריס פשדצקי, רבקה קוה, מיכל קרן, ברוך רפיח.

מראה הצבה בתערוכה מה שעתיד לבוא, גלריה בנימין. צילומים: אתי שוורץ

נולדתי וגדלתי בירושלים, למדתי צילום במכללת הדסה ונשארתי ללמד שם ובהמשך גם בבצלאל. כצלמת אני מיוצגת על ידי גלריה עינגע. בעבודה במכללת הדסה פגשתי את רע בן דוד, כתלמיד בשיעורי המעבדה, ומשם צמח הרעיון להקים בית מלאכה לצילום, שהפך לעסק המשלב מעבדת צילום ובית מלאכה למסגור, עם פעילויות רבות ושיתופי פעולה בשיח הצילומי המקומי. כשאני מדפיסה ומלווה אמנים בעבודתם, נוצרים באופן יום־יומי מפגשים ושיחות מרתקים, והתעורר אצלי רצון לרקום רצפי־דימויים ותחבירים משולבים, להוציא את השיח הזה החוצה. הצילום בכלל והצילום הישראלי בפרט מרתק אותי, והפיכתו לנוכחות פיזית בחלל מעסיקה אותי מאוד.

התחנה האחרונה

בגלריה P8 מוצגת ״ברגע, מאפס למאה״, עד 4.1.20. האמנים בתערוכה – רע בן דוד, גיא בנאים, מירי ברנד, מיכאל ליאני, אסף עיני, הדס פליישמן, אילנית קונופני – חלקם עובדים בבית המלאכה וחלקם הוזמנו להשתתף כי עבודתם קשורה לרעיון הראשוני שהניע את התערוכה: תהליכי התבגרות ושינוי. ״מאפס למאה״ הוא ביטוי שמייצג שינוי חד ברגע, ומותח ציר תלול בין מצבי רוח ומצבי קיום שמתהפכים ברגע אחד. גם הצילום כמדיום, במהותו הופך בחלקיק שניה רגע לנצחי מתוך רצף הזמן המתמשך.

התערוכה היא המשך של העיסוק שלי במהות הצילום ובעיקר הצילום הישיר שבו ההתרחשות המצולמת אכן קרתה, מאפיין מובהק זה של הצילום סופג לתוכו שביב קיומי והמציאות הנוכחת במקרה זה היא בסתירה או בתעתוע לגבי הקונקרטיות שלה. הקו המנחה אותי בכל התערוכות ובזו גם הוא ליצור תערוכה שלמה שאינה מבוססת על סדרתיות או אחידות אלא לחבר בעזרת הצבה בין הקולות השונים של כל צלם או צלמת.

אתי שוורץ, צילום: רע בן דוד

אילנית קונופיני בתערוכה ברגע מאפס למאה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מרתק אותי במיוחד להבין את הקול האישי של כל יוצר ולרתום את חלל הגלריה כמקום שסך המוצבים בתוכו הם העבודה השלמה. צילומים של אסף עיני ומיכאל ליאני מתעדים תהליכי התבגרות, צילומיו של גיא בנאים הינם בהקשר של מגדר או גוף, בצילומו של רע בן דוד היופי נתון בין חיות לקיפאון וצילומיה של אילנית קונופני צולמו במצלמה שהעניק לה הצלם רוברט פרנק, מחווה שגרמה לה לאחר זמן רב לאחוז במצלמה שוב ובאופן מרוחק ומהוסס מצלמת את בנה נח בטיול משפחתי בכנרת ובים המלח.

בתערוכה זו מוצגות שתי עבודות שאינן בהכרח תוצר של צילום ישיר אלא עקבות של הפעולה הצילומית. עבודה חדשה של הדס פליישמן המתבססת על יצירת הדמיות נוף שאינו קיים באמת, הדמיות המבוססות על זכרון צילומי מהגליל ודימויים אוטופיים של נהר הגעתון והדפסתם במדפסת תלת מימד. התוצאה מוצגת כקופסת אור.

עבודות נוספות הם של מירי ברנד, רישומים שנעשו בעזרת נייר העתקה (נייר קופי) של צילומים מהאלבום המשפחתי האישי שלה. הקו רישומי מעתיק את הפרטים בצילומים באופן הקורא בין השורות את מורכבות היחסים המשפחתיים.

רע בן דוד

מיכאל ליאני

גיא בנאים

מכל מלמדי השכלתי

הצלם וולפגנג טילמנס הוא הדמות המשפיעה ביותר עבורי ביחס לצילום והצבה. בשנות ה־90 המוקדמות, כסטודנטית לצילום במכללת הדסה, רכשתי ספר שלו. הייתי בת 19 והכרתי בעיקר את הצלמים הקנוניים: רוברט פרנק, וויליאם קליין, לי פרידלנדר (הנערץ עלי עד היום), ווקר אוונס, ויליאם אגלסטון רוברט אדאמס ואחרים. בדפים האחרונים של הספר צורפו צילומים של ההצבה בחלל של עבודות של טילמנס. הייתי מהופנטת מהאופן השונה כל־כך שבו הוא התייחס לחלל ולנייר הצילום, ויצר הצבה חדשה שנראתה לי כמו יומן אישי שהתפרק ונבנה מחדש על קירות הגלריה. הגאונות של טילמנס לדבר צילום ולפרוץ את התצוגה הקלאסית באופן שהקריאה הוויזואלית היא החשובה ולא בהכרח הקריאה הסדרתית, שינתה משהו בעשייה שלי, ומאז באופן כזה או אחר אני מנסה להתנסח שוב שוב בתחביר הצילומי.

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור תערוכה מוזיאלית מקיפה של צילום ישראלי עכשווי, ביחס לאוסף של צילום בארץ במאה ה־19. הייתי רוצה להציג צלמות וצלמים מעולים ומרתקים, שיוצרים כאן, אך לא מקבלים במה עבור יצירתם. ישראל היא מקום טעון כל־כך מבחינה פוליטית. הדימוי הישראלי שנבנה ברובו דרך צילום, מציע נרטיבים שונים של האתוס הציוני והאופן שבו הוקמה ומתקיימת המדינה, ומתבקש לחפור באופן בלתי פוסק בצילום מקומי עכשווי.

בקרוב אצלך

כרגע אני עובדת על תערוכת צילום גדולה בשני חלקים, שתוצג בגלריה טדי בירושלים ותעסוק בצילום ישראלי עכשווי. אני בעיצומו של גיבוש הרעיון ובניית החלק הראשון, שיפתח במרץ 2020.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

אסף עיני בתערוכה ברגע, מאפס למאה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden