כל מה שחשוב ויפה

איתמר מנדס־פלור חוזר לבורות המים בבית הנסן

״ששכחנו מהגשם״, תערוכת היחיד של איתמר מנדס־פלור בבית הנסן היא כמעט ״לא תערוכה״; חוויה שקשה להישאר אליה אדישים, שבולטים בה הממד הפואטי וההעלאה על נס של מפגש חומרי בין מים לאבן

איתמר מנדס־פלור גדל בצמוד לבית הנסן. מילדות, בית החולים למצורעים הנטוש והחורשה שסביבו היו גן השעשועים הפרטי שלו, שאליו היה מתגנב לשחק. ״זה היה בית השדים בתוך החורשה״, הוא נזכר. ״ממש כך. הוקסמתי ממנו, תמיד: הוא עמד נטוש לגמרי, אבל הייתה התחושה הזו שהיה פה מישהו. אני אפילו זוכר זיכרון מעורפל, לא יודע אם הוא אמיתי, שראיתי כאן טווס בחצר״. עם ההתגנבויות של שעות אחר הצהריים הוא גילה את בורות המים של המקום והיה נוהג להתרחץ בהם, אותם בורות מים שעתידים לעמוד במרכז תערוכתו החדשה.

לימים גן השעשועים הפך לגן עדן. ב״פרדייס אין״, תוכנית רזידנסי שאירח המרכז לאמנות ״מעמותה״, מנדס־ פלור זכה להתאכסן ב״בית מלון שהוא גן עדן ליחיד״. חצי דונם מחצר בית החולים נסגר בקירות גבס, ציטוט לעבודות הבניה המאסיביות שמתרחשות כיום על חלקי החורשה, בינהם חי ויצר מנדס־פלור במשך שלושה חודשים.

איתמר מנדס־פלור, ששכחנו מהגשם. צילומים: מ״ל

איתמר מנדס־פלור. צילום: מיכל גסנר

״בניתי לעצמי מיטה, מקלחת, מטבח וסטודיו. משם התחלתי ליצור. זה היה פורמט ׳inside- out׳ שכזה; אני עובד בפנים, אי אפשר לראות אותי, וברגע שהייתה עבודה שנולדה ושרציתי לחשוף אותה עשיתי חור בקירות וחשפתי אותה החוצה. לאט לאט נוצרו עוד ועוד חורים״. אחת העבודות המוכרות מאותו פרויקט, שמוזכרת גם בטקסט התערוכה הנוכחית, היא דמות נחש העשויה ענף מאחד מעצי הברוש הוותיקים בחצר, שהוביל בתנועתו אל חריץ שדרכו אפשר היה להציץ אל גן העדן שבו שהה האמן.

טיפה מלאת ייאוש

״ששכחנו ממהגשם״ היא תערוכת היחיד הראשונה של מנדס־פלור, שהציב את בורות המים העתיקים שבמבנה העתיק של בית הנסן בבסיסה הרעיוני והצורני. כמו מעיין נובע של מחקר ארוך שערך, לצד הפגנת יכולות טכניות מרשימות וחיבה עזה למערכות לסוגיהן, צלילה אל עומקה של התערוכה היא חוויה מסוג אחר שקשה להישאר אליה אדישים.

התערוכה יורדת אל מתחת לפני השטח, להיכן שהמים זורמים. חלל התצוגה של מעמותה, הממוקם מתחת לגרם המדרגות שבכניסה הראשית לבניין, הוא בעל אופי ״מרתפי״ בטבעו; קירות אבן עבים, תקרה נמוכה ואורות חלשים מזמינים את הצופה אל מרחב שמצד אחד מנותק מהזמן שבחוץ, ומצד שני אוגר בתוכו את הזמן שהיה. בתוך זה מתקין מנדס־פלור מערכת מים עשויה צינורות נחושת שלא היו זרים בתצוגת הקבע של בית החולים בקומה מעל.

מערכת המים היא הערוץ המוביל של התערוכה, מזמין את הצופה לנוע לאורכו, דרך הפיתולים והחיבורים, סוגי הזרמים השונים והיצירות שניזונות מהמים שזורמים בה, כאילו היו הן יצורים חיים בעצמן. מנדס־פלור עצמו מתייחס אל המים כיצור אורגני, ומרבה להעניק לטיפות המים תיאורים אנושיים (״אתה רואה את הטיפה הזו? במצב הזה היא מלאת ייאוש מבחינתי״).

בחלל הכניסה דיוקן גדול־ממדים של לאה מאואס ודיאגו רוטמן, מייסדי קבוצת סלה־מנקה ואוצרי התערוכה, לצד ילדיהם וכלבתם ז״ל על רקע בית הנסן. הציור, מעין ספין אוף ל־American Gothic של גרנט ווד, מצוייר באמצעות זרימת מים וחומר הידרופוני על קיר בטון, שבצידו השני מאגר המים המרכזי של הבניין. ליצירת הדיוקן הייחודי הזה השתמש מנדס־פלור בחומר דוחה מים שאיתו הגדיר על משטח הבטון את האזורים שרצה שישארו יבשים ובהירים, בעוד האזורים שאינם משוחים בחומר זה מתכהים עם ספיגת הבטון את המים ומובלטים החוצה. זו קבלת מים מרשימה במיוחד המדגימה את היכולת של מנדס־פלור ליצור מנגנונים ומערכות מורכבים מחומרים כה פשוטים ויפים.

צינור המים ממשיך ימינה אל עבר חלל פנימי ויורד מטה, מעט מעל גובה הרצפה, מגדר שטח מרכזי על רצפת האבן המשופעת. קשה לתאר במילים את היופי שקורה בין ״גדרות״ צינורות המים הללו; מתוך הצינורות מטפטפות טיפות מים קטנות שנעות להן בין חריצי הרצפה בתנועות מגוונות, חלקן באיטיות מהוססת וחלקן במהירות מופגנת, כולן זורמות יחד ולחוד. המופע של טיפות מים הנעות במקביל על רצפת האבן, מבריקות בפוגשן את האור הקלוש, הוא ביטוי ישיר של יופי בדבר מה כה בסיסי.

״שמעתי על מישהו שרואה בחלק הזה את הרצפה כבוכה״ מספר מנדס־פלור את הדימוי המדויק ביותר שאפשר לתת למראה המתרחש. ״אני רואה את הטיפות כיצור חברתי: ישנה מערכת יחסים בין היחידה לחבורה. טיפה נתקעת ומחכה שיצטרפו אליה עוד טיפות. כשהיא מרגישה שיש להן יחד מספיק כוח היא יוצאת למסע יחד״. כשהגיעו לכדי מסה משמעותית, נעים המים עם שיפוע הרצפה אל עבר סוף המסלול, שבו גדל נבט שממדיו כבר צמח. ״הוא היה זרע קטן בפתיחה, והוא גדל את כל זה בשלושה שבועות, זה ממש מדהים. אמרתי שאני אחליט ברגע הפתיחה אם אני אופטימי או פסימי, אם המים ילכו לביוב או לנבט, ובחרתי להיות אופטימי״.

בחדר אחר בנה מנדס־פלור מנגנון קינטי המדמה עדשה, הבנוי מצלחת לויין ענקית, מנורה קטנה וכמובן – מים. בעוד שצלחת הלווין מסתובבת במקומה, המנורה עולה ויורדת על צירה ומאירה על המים המסתובבים סחור וסחור על הצלחת. מיחסי הגומלין שבין תנועות האובייקטים הללו ,עולה על תקרת החדר אשליה אופטית מרהיבה המדמה טיפת מים גדולה, טיפה שגדלה, קטנה, זזה בתוך עצמה, משנה תמידית את צורתה. המופע המרהיב הזה ממגנט את המבט אל תקרת החדר, יוצר אשליה של תופעה על־טבעית או שמא טבעית מאוד, כמו הזוהר הצפוני.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״ששכחנו מהגשם״ היא תערוכה לא רגילה. זו כמעט לא תערוכה, על האופי, הקצב והעוצמות שנהוגים ב״תערוכות״. בולט בה הממד הפואטי, שמנדס־פלור הצליח ליצור מחומרי הבניין עצמו, תוך שהוא מעלה על נס את אותו מפגש חומרי שבין מים לאבן. זו אינה תערוכה; זו הצעה: הצעה לדבר שמנדס־פלור מנסה לשים עליו את האצבע.

״אני זוכר משפט שמבקרת אמרה לי ונתפס לי טוב״, הוא משחזר. ״היא אמרה שהיא רגילה להיכנס לתערוכות ולהרגיש שהעבודות מתנשאות עליה. שהן יודעות משהו על עצמן שהיא לא יודעת, וכאן, סוף סוף, העבודות מסתכלות עליה בגובה העיניים. בכלל, הבחנתי שיש כאן איזה מרחב שאנשים יכולים לפתוח את המבט הילדי והמסקרן, כאילו מותר פה״.

מה מותר פה?

״להתפלא״.


ששכחנו מהגשם, איתמר מנדס פלור
אוצרות: לאה מאואס ודיאגו רוטמן, סלה־מנקה
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 21.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ד"ר ראובן גרבר

    נראה ונשמע מעניין!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden