כל מה שחשוב ויפה
יעל ברתנא, מתוך ״הקברנים״. צילומים מ״ל

יעל ברתנא: הקץ לנשק, ולדמוקרטיה

בתערוכת יחיד בגלריה זומר יעל ברתנא מציעה ריטואל פולחני של קבורת כלי נשק. לשאלה איך ישתנו פני החברה שתתפרק מנשקה, אין לה תשובה אופטימית

התיקון השני לחוקה האמריקאית מגן על זכותו של כל אזרח לשאת נשק. הוא מגיע מיד אחרי הזכות לחופש דת ופולחן, בתיקון הראשון. החשש מפני השימוש שיעשו האזרחים החופשיים של אמריקה בכלי הנשק, התעורר כנראה הרבה יותר מאוחר. הוא נמשך ביתר שאת כיום, ומוצא את ביטויו בוויכוח המר שניטש בין מגיני הנשק, שרואים בו ביטוי לחופש אישי, לשולליו שחושבים עליו ככלי הרג וגורם רצחני והרסני בחברה האמריקאית. ״לא תרצח״ בתורה, אגב, מגיע רק בדיבר השישי. לא ברור איך הגיעו האבות המייסדים של ארצות הברית מהתיקון הראשון לשני, אם לוקחים בחשבון שהמפגש בין כלי נשק לדת ופולחן בדרך כלל לא נגמר טוב. בעבודה חדשה שמוצגת בימים אלה בתערוכת היחיד שלה בגלריה זומר, יעל ברתנא מציעה ריטואל פולחני של פרידה מכלי הנשק לעד.

זמן רב עבר מאז התערוכה האחרונה של יעל ברתנא וההמתנה הממושכת בין מופע למופע של עבודותיה בונה מידה של סקרנות וציפייה. ברתנא אינה מהלכת בקטנות: היא יוצרת קולנוע בהפקות ענק, מקימה פעם אחר פעם חברות/קהילות שיש להן חוקיות וסדר ברור, ואז מציבה אותן על פי תהום, כשהן מכלות את עצמן או מתנגשות עם המציאות בעולם האמיתי. אחרי שפירקה את אירופה לגורמים בטרילוגיה הפולנית של סרטיה, שאף ייצגה את פולין בביאנלה בוונציה בשנת 2011; ואחרי שהקימה והחריבה את בית המקדש בסאו פאולו, בעבודת וידאו שנראתה כמו ציטוט חזותי מאמנות ניאו־קלאסית ונבואות תנ״כיות; בעבודה ״הקברנים״ ברתנא מגיעה לארצות הברית, ולוקחת אותה למחוזות מורבידיים, בדרך לגאולה. הפעם היא לא בונה וגם לא מפוצצת, רק קוברת. או אולי לא.

מבטה של ברתנא חד ומקיף, לעולם אינו חד־מוקדי. היא יוצרת עולם בדיוני שיש לו עוגן קונקרטי, במקום ובזמן ההתרחשות – במקרה זה, מיצג שקיימה בפועל בשנת 2018, לפני שהפך לעבודת וידאו ארט. אבל החשיבה הקולנועית והנרטיבית שלה מרחיקה מעבר לביטוי המיידי, וזורקת את המערכת האסוציאטיבית שלנו, הצופים, לחיפוש ותעייה. והתשובות, אם יש כאלה, אינן פשוטות כמו השאלות.

הפעם היא יוצאת לפילדלפיה, ערש האומה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה (דמוקרטית ודומיננטית, שתלטנית, צדקנית ומוסרנית). במקום שבו נכתבה ונחתמה חוקת ארצות הברית על ידי האבות המייסדים, ברתנא מציגה ריטואל טקסי, שנע בין תקופות ותרבויות ומגיע לשיאו בקול דממה דקה. בסרטה The Undertaker, שאורכו 13 דקות, קבוצת אנשים צעירים, רעננים, נאים – לבושים בבגדים א־ג׳נדריים בגווני מונוכרום בלבן / גווני גוף / שחור, המשדרים מעין טוהר מידות – מבצעים כוריאוגרפיה סימבולית ויוצאים לתהלוכה הפגנתית, מלווים בשלטי סיסמאות ״קברו את כלי הנשק שלנו, לא את גופותינו״.

נקודת המוצא של התהלוכה היא המוזיאון לאמנות, שלפתחו מתקיים המחול, והיעד הוא בית הקברות ההיסטורי גבעת לורל. שם הם עורכים טקס קבורה סמלי לא פחות למגוון כלי נשק מתקופות שונות. על ה״תקופתיות״ מרמזת גם נוכחותם בסרט של חיילי הקונפדרציה, צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, שמשוטטים בבית הקברות בחוסר מעש, ״הורגים זמן״ וחופרים קברים, כאילו נשכחו שם ואיש לא גילה להם שהזמן חלף והמלחמה נגמרה.

ברתנא מועידה להם תפקיד נוסף: הם יורים את מטחי הכבוד בטקס הלוויה הצבאי של כלי הנשק. כך היא יוצרת הבחנה מעמדית ותפקודית בין מי שיורים בנשק ומי שקוברים אותו – מי שהם ״חיילים״ ומי שהם ״לא חיילים״, רקדנים, מפגינים, חברים בקבוצה אזרחית אכפתית, אולי פציפיסטית. הקברנית ההולכת בראש התהלוכה היא דמות מנהיגה קווירית, בעלת כוח שקט, ״המבוגרת האחראית״, בהיותה הדמות המבוגרת היחידה בסרט, שמבטה ומעשיה כמו חותמים כל אקט בתהליך – מהיציאה לדרך, חפירת הקבר וכיסויו בעפר. דמותה אמנם לא נשית במובהק, אך היא מהדהדת את האמירה המופיעה בעבודה נפרדת, בחדר הסמוך, שם כותבת ברתנא באותיות נאון ״פטריארכיה היא היסטוריה״. גירסה של אותה עבודה מוצגת גם באשכול התערוכות ״עושות היסטוריה״ במוזיאון חיפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כהמשך למסע ההלוויה – כמה מכלי הנשק כמו יצאו מהמסך והם מוצגים בגלריה זומר כמו ממצאים ארכיאולוגיים שנחפרו מקברם עתיק הימים. לעין הישראלית, שלא מתקשה לזהות עוזי ולהבחין בינו לבין גליל ואם־16, יש בכך ערך מוסף של קירבה ופמיליאריות צה״לית, מצ׳ואיסטית, מקאברית. בחלל הגלריה אפשר לשמוע דיון פתאומי על ניצרות ומחסניות, וכך נמתח עוד קו חיבור סימבולי בין הגלריה (שלוחת המוזיאון שבסרט) לכלי הנשק ולבית הקברות. לצד כלי הנשק מופיעות גם כמה מדמויות הרקדנים בצילומים בגודל טבעי. נוכחותם השטוחה מהדהדת בסצנת הסיום בסרט.

המחול המופיע בסרט מבוסס בחלקו על כוראוגרפיה מ־1953 שיצרה הכוראוגרפית נועה אשכול, ממציאת כתב התנועה, למופע יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. בגרסת ברתנא הוא מבוצע על ידי רקדנים מפילדלפיה, ותורם לתחושת הטקסיות החגיגית. הוא כולל מחוות ידיים מושטות, מונפות, ממשיכות את הגוף ומאריכות את צללית הרקדנים בקידות, ומה שנראה כהצדעה במועל יד שהפכה להצבעה אל האופק. לרגע הם נראים כסוגדים לאור השמש ומיד אחר כך כנשמעים למנגנון פנימי המניע אותם, ואולי זהו ציווי חיצוני שהם מבצעים ללא חשיבה עצמאית, כמו רובוטים, או צועדים בעקבותיו כחיילים. אצל ברתנא, כשההתרחשות ממוקמת בארצות הברית, מקבלות התנועות הללו דו־משמעות מילולית: Arms, שהן גם זרועות וגם כלי נשק. גם הקבורה היא משחק מילים על האימרה האמריקאית ״לקבור את הגרזן״, שמשמעותה פיוס.

ברגע שנפרקו מנשקם, זרועותיהם החשופות של הרקדנים פנויות לפעולה חדשה. אחת הפעולות החדשות הללו נראית בסיומו של טקס הקבורה: בצילום מלמעלה נראים המשתתפים ניצבים במעגל רחב ידיים, וכל אחד מהם מחזיק בידיו מסכה בשחור לבן. המסכות – רישומים סכמטיים של מסכות אתניות ללא זיהוי ספציפי – גדולות ממידת הפנים והן נישאות על מוט בשתי ידיים. לא מדובר בכלי נשק, אבל גם לא בהרמוניה ושלווה.

אם חשבנו שהיא אופטימית ופניה לשלום, כאן מתעוררת תחושת אי נוחות ותמונות של טקסי קו קלוקס קלאן עולות בזכרון. כשהיא מדמיינת חברה על גזעית ועל מעמדית; פוסט מגדרית, פוסט ראוותנית; בחזרה המרומזת לתרבות שבטית, פרימיטיבית, ברתנא שוב כובלת את ידיהם של אנשיה, מסתירה את פניהם, מוחקת את זהותם והופכת אותם לחלק ממעגל אנושי חדש, שככל הנראה צפוי לחזור לאותם דפוסים ועל אותן שגיאות של קודמיו.


יעל ברתנא, הקברנים
גלריה זומר, שדרות רוטשילד 13, תל אביב
נעילה: 25.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden