כל מה שחשוב ויפה
מאיה גולד. צילומים: יותם פרום

מאיה גולד רוקמת מערכת יחסים עם הציור

מעריצי הציור הפיגורטיבי של מאיה גולד הופתעו לגלות את עבודות הרקמה שלה בתערוכת היחיד המוצגת בגלריה עינגא. ״אפילו שהשימוש בחוטים, הנושא הוא ציור ומערכת היחסים שלי איתו״

חגית:

הי מאיה, מה שלומך? ברכות לתערוכה החדשה, ״חוטים״ בגלריה עינגע

מאיה:

תודה 🙂

חגית:

וכמו שכתבת בעצמך, בטקסט הנלווה לתערוכה: נשאלת השאלה איך הגעת לרקמה?

מאיה:

התערוכה, בהמשך לתערוכות האחרונות שלי, מדברת על ציור. על חקירה שלו ועל מערכת היחסים שלי עם המדיום. אפילו שהשימוש הוא בחוטים, הנושא הוא ציור.

מצחיק: אתמול ביקרה אצלי חברה, שסיפרה לי שהסבירה לבת זוג שלה שציירתי רקמה… והיא ראתה את העבודות בתערוכה! קשה לאנשים להאמין שזו באמת רקמה בתוך הקנבס ולא ציור של רקמה

מאיה גולד. צילום: דוד עדיקא

חגית:

כמי שעוקבת אחרי הציור שלך בהשתאות, השינוי מרתק. באמצעות העבודות את ״מדברת על ציור״, אבל מתרחקת ממנו במדיום. למה?

מאיה:

בתערוכה האחרונה שהצגתי לפני כמה שנים הוצגו עבודות שדימו חלונות מזכוכית מצוירת. החלון, הפתח אל המציאות, הפך לחוצץ. בתערוכה הנוכחית אני ממשיכה את אותו מחקר, אך הפעם חציתי את גבול הצבע ועברתי לחומר ממשי. החוטים הכניסו את המבט פנימה – אל תוך החדר.

בשנתיים האחרונות עבדתי בסטודיו בבריסל: שם הייתי צריכה לייצר לעצמי וילון לאחד החלונות בדירה. פעולת המחט והחוט היתה חדשה לי ותפסה את תשומת ליבי. לא עבר זמן רב עד שהקווים עברו אל הנייר ומיד אל בד הקנבס. אני יכולה לתאר ימים של התרגשות גדולה, שבהם הבנתי שנחצה גבול חדש. הרגשתי כאילו יש שתי נשים: ציירת, המתבוננת מן החלון, ובת הלוויה שלה, שבאותה עת רוקמת את משך ההתבוננות או את מה שיש לחשוב עליו.

מחלון המטבח העץ שיקף את עונות השנה. מחלון הסלון האירו זריחות ושקיעות את הרחוב האירופאי. הדימוי הרקום לא היה הנושא העיקרי, אלא משמעות משך העשייה שלו ומה שהסתיר או חשף. ברגע מסוים, נעלם הנוף ונשאר הדימוי הרקום. לא ממש מעניינת אותי היסטוריה של רקמה או שימוש שנעשה בה בעבר או היום. מעניין אותי משך העשייה שלה, והמשמעות שלו כשהוא בא לידי ביטוי כדימוי על הבד ה״ריק״

חגית:

כציירת את ידועה בדיוק הריאליסטי (אפילו היפר ריאליסטי יש שיאמרו), ופיתחת שפה ועולם דימויים מאוד מזוהה. מבחינת היד היוצרת – העבודה בריקמה שונה לחלוטין

מאיה:

נכון. אני מניחה שאת מדברת על מבט־העל שהשתמשתי בו בעשור הראשון לעבודתי, או בהופעתן של דמויות אנושיות שצוירו באופן ראליסטי ביחס לחלל הבד המופשט. לכל דימוי או שינוי טכניקה יש משמעות הנוצרת מתוך הרעיון המתגבש תוך כדי תהליכי העבודה בסטודיו. אני עובדת כבר שני עשורים באופן רציף ואינטנסיבי ולכן העבודות התפתחו והגיעו עד לשלב הזה. כרגע. מי יודע מה יהיה השינוי הטכני הבא. יש מי שאמרו זה כל כך שונה ועדיין אפשר לראות שזו את. זה משמח אבל לא מנחה אותי בתהליך העבודה.

כך גם אני מלמדת את הסטודנטים שלי. אין נכון או לא נכון: יש תהליכי עבודה ולימוד עצמי. תארי לך שהעבודות שלי היו נישארות באותה ניראות… זה אומר שאני לא הייתי מתפתחת ומשתנה… חשוב מאוד לעבוד באופן רציף

חגית:

הרקמה גם הובילה ואתך למינימליזם חדש?

מאיה:

לא חושבת שיש הבדל גדול בעומס… חחח

גם בעבודות הקודמות היתה דמות שחוללה את החלל הציור, תורן שנתן הצעה לנקןדת מבט. מבחינתי אין הבדל אם זו דמות אנושית או פרח שמפעיל את החלל ציורי

חגית:

״החלל הציורי״ – ביטוי ציורי כל כך. מה התגובות שאת מקבלת בגלריה? בטח יש אספנים שמאוהבים בסגנון הזה ועוד מחכים לציור שלך?

מאיה:

נכון מאוד. קשה לפעמים עם התגובות של ״הלכת על קטע אחר לגמרי״. כי זו תמיד תוצאה של הרבה עבודה ומחשבה ולימוד מחדש, אבל למדתי גם להנות מהאהבה של אנשים שונים לגופי עבודה שונים. חלק אומרים את מציירת עננים וחלק את זאת שמציירת מלמעלה. הגדרות זה לא עניין שמעסיק אותי. לתערוכה הנוכחית הגיבו באופן מפתיע. לא חשבתי שתתקבל כך. חשבתי שכמו שאת אומרת, יגידו ״יפה אבל אני אוהב יותר את…״ ודווקא הצלחתי איכשהו לגעת

חגית:

בואי נתרחק מההגדרות. ספרי קצת על מה שקרה אצלך בשנים האחרונות. את יכולה לשים את האצבע על נקודות מפנה בחיים שמובילות את השינויים גם בעבודה?

מאיה:

כן. מאז 2012 נסעתי הרבה: כל שהייה לצורך עבודה במקום אחר הניעה שינוי. אני לא חושבת שזה תוצר דווקא של המקום או הנוף של העיר שבה גרתי (חצי שנה בברלין, חצי שנה בסן פרנסיסקו, ועכשיו כבר שנתיים און אנד אוף בבריסל), אלא המרחק שמאפשר עבודה רציפה ופחות ״הפרעות״. אין סיכוי שאחזור לסטודיו אחרי תערוכה שמסכמת עבודה של שנתיים ואמשיך את אותו העניין

חגית:

מה מוביל את הנסיעות שלך? ואיך זה מסתדר עם התקופות שאת מלמדת בבצלאל?

מאיה:

הצגת גוף העבודות מסכמת תקופה מסויימת, עם חשיבה שנכונה לזמן והמקום שבו אני נמצאת. כל גוף עבודות מתפתח מהנקודה שבה עצרתי אבל אני אדם שזז. אני מלמדת בבצלאל מאז 2007, וזה קצת מגביל את היכולת שלי לא להיות כאן, אבל זה מקום וקשר שחשוב לי לשמור עליו.

מה שמוביל את הנסיעות זו בעיקר אינטואיציה והחלטה שלא נעשית באופן שכלתני מדי J לבריסל הגעתי לפגישה והתאהבתי בשקט ובמימדי העיר; בסן פרנסיסקו הזמינו אותי לתכנית רזידנסי והיתה חויה נפלאה. העיר הכי יפה שגרתי בה

חגית:

את חיה לבד או שכל נסיעה כזו מחייבת להזיז עוד שותפים לדרך?

מאיה:

אני חיה לבד. והעובדה שאין לי ילדים היא יתרון שמרגישה שחייבת לנצל אותו ולכן גם מעודדת את עצמי לשינויים. מצד שני, זה קשה להתארגן לבד, ואכן הציור הוא השותף העיקרי. 🙂 ולעיתים המשענת… זו מערכת היחסים שהזכרתי

חגית:

יש בזה חופש תנועה מדהים, אבל גם בדידות מסוימת. אולי הנדודים גם הכתיבו סוג של מעבר לעבודות במידות קטנות יותר – משהו שאפשר לקחת ממקום למקום?

מאיה:

לא. גודל העבודה תלוי ברעיון שמאחוריה. לדוגמה, בתערוכה הקודמת היו עבודות קטנות יותר כי הדימוי, הזכוכית המצוירת, הכתיב את גודל הצורות. הרי ויטראז׳ בנוי מחתיכות זכוכית מוגבלות בגודלן, ואכן לפני שהבנתי את זה העבודות היו גדולות יותר וזה לא עבד בעין.

אני מדוייקת בעניין הזה, וגודל הבד הוא משמעותי. יכולה לעבוד על בד עצום אם העבודה מכתיבה, ואחר כך אשבור את הראש איך לשלוח לארץ. כשתיראי את התערוכה תביני כמה לא קל לבחור (טכנית, לרקום) בגודל הקנבס שעליו רקומה הציפור או אגרטל פרחים, אבל זה מה שהיה נכון

חגית:

איך הלכת בפעם הראשונה לבחור חוטים?

מאיה:

שאלה טובה. השתמשתי בחוטי תפירה רגילים שקניתי בשוק כדי לקצר וילון. ניסיתי לרקום קווים על נייר (!) לא היה לי מושג טכני ברקמה. כשהבנתי כבר קצת יותר, הגעתי לחנות של מוצרי סריגה, רקמה וכו׳ שקראו לה FIL DE LUXE ואפילו השם נראה היה לי נכון… וזה בדיוק העניין שיש במקום זר ושפה זרה. FIL זה חוט בצרפתית אבל נשמע כמו שהם אומרים נערה

חגית:

מקסים

מאיה:

השפה הלא ברורה מאפשרת להתחבר לרעיון מופשט יותר. אתן לך עוד דוגמה: כשגרתי בברלין יש פארק בעיר בשפ tiergarten. לבסוף הבנתי שהמילה tier היא חיית מחמד, אבל אין לי ספק שהעובדה שנשמעה לי כמו ״דמעה״ הובילה לאחת העבודות האהובות עלי, ״יער בגשם״, שבה נראות טיפות (דמעות) וברושים ירוקים

חגית:

אני מתחברת לאסוציאציה הרגשית שיוצרות בנו מילים מסויימות משמיעה, עם או בלי קשר למובן המקורי שלהן. זה חלק מהקסם שבזרות, בנדודים, בניסיון לקלוט בחושים את המקום שבו את נמצאת. את אומרת שההיסטוריה של ריקמה ואידאולוגיות שונות שקשורות לקראפט – פחות מעניינות אותך. אבל הייתה התמודדות טכנית, מן הסתם? ותסבירי איך הריקמה משמשת כלי להאיר ולהעיר על ציור?

מאיה גולד. צילומים: יותם פרום

מאיה:

טכנית למדתי ביוטיוב איך לרקום, רק cross stich, כי זה הרגיש לי נכון – האיקס; הפיקסל. וזה מתחבר לשאלה שלך על היחס לציור: בעבודות הראשונות הדימוי נרקם על גבי נוף מצוייר, והאיקס, בה בעת שמחק את הנוף יצר דימוי חדש, וזה עניין אותי

חגית:

גדול! ללמוד מיוטיוב זה שינוי דרמטי למי שבאה מציור שמן פיגורטיבי ריאליסטי

מאיה:

בעבודות שבהן עוד היה ציור ורקמה את יכולה לראות תהליך של היעלמות של הציור. הן בחלקים הלבנים או כמו בעבודה השחורה, כשהדימוי הציורי הוא היום שנגמר

חגית:

למה את מציירת ורדים? זה נושא שלא היה בעבודות שלך בעבר, ונראה שהרקמה משכה אותך לכיוון

מאיה:

כשהבנתי שהדימוי העיקרי שאשאר איתו הוא פרח חשבתי האם להתעסק עם סוג הפרח או משמעותו (אפילו חשבתי לקרוא לתערוכה כלנית 8, שזו הכתובת של בית הוריי), אבל החלטתי שלא. כי זה לא היה העיקר. הוורד היה מספיק רומנטי ומספיק שכיח 

חגית:

ובמקום שמשולב ציור ורקמה, את עדיין מציירת בשמן?

מאיה: 

כשיש ציור זה שמן. לדוגמה, השחור שיש בו ירח ועננים – זה ציור שמן. תהליך הכנת הבד היה לציור שמן קלאסי, במכוון. כך למשל, חשוב לי שרואים שהשוליים של העבודות הן פשתן קלאסי (ולא בד ציור שמוכן מראש וכבר צבוע לבן. זה היה נראה כמו מפת שולחן עם הרקמה, ולי חשוב שייראה כמו ציור)

חגית:

מבחינה כרונולוגית, רק אחר כך ויתרת על הציור ונותרת עם הרקמה כ״דמות מחוללת״?

מאיה:

כן. בתערוכה אפשר לראות את המעגל השלם. (שזו תחושה נהדרת עבורי). העבודה הראשונה שידעתי שאציג והייתי שלמה איתה היא זו שרואים בה אגרטל פרחים גדול מונח בחלל לבן ריק. המחשבה שהניעה אותי היא שמה שהיה ציור (אולי נוף, אולי חדר, אולי היו בו דמויות) הפך למוטיב הזיכרון הזה. מעין ״אפר״ של הציור.

העבודה האחרונה, שנעשתה כשבועיים לפני התערוכה, סגרה את המעגל במחשבה אופטימית, השמיים, הרקע והדימוי הציורי האופטימלי חולצו מהבד השחור. מצחיק שדווקא השחורה היא האופטימית 🙂

חגית:

בדיוק מה שחשבתי 🙂

טוב, ננסה לסגור מעגל גם אנחנו. העבודות מרגשות. אני מודה שאלה שיש בהן ציור, אפילו מינימלי, כמו העננים ברקע, יוצרות אפקט שומט לסת, אבל אני מבינה את הרצון לזקק עוד ועוד את הדימוי… מה שמוביל אותי לשאלה: איך את מרגישה כשהתערוכה מוצגת? פנייך כבר לדבר הבא? למקום או לביטוי אחר?

מאיה:

אני שמחה מאוד מהתערוכה ומהתגובות שאני מקבלת. כיף גדול לקחת סיכונים ולהאמין במה שעושים, ולהצליח לגעת. ברור לך שגם אני חשבתי שירדתי מהפסים בהתחלה, כשדקרתי את הקנבס… ואת הציור! אבל זה העניין. בסוף מבינים. 

ועכשיו שהתערוכה מוצגת אני נחה טיפה, מתארגנת מחדש לעבודה, כי כשזה מתחיל… אין שום דבר אחר


מאיה גולד, ״חוטים״
גלריה עינגע
, בר יוחאי 7, תל אביב
נעילה: 14.3 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. חנה אשל

    מלאכת מחשבת עבודת נמלים יצירות יפהפיות ומושקעות

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden