בוגרים 2020 // הרצל פינת סוף העולם

״אם כל המשברים״: כך, בתרגום חופשי של כותרת הפרויקט של ענבל הופמן, אפשר לתאר את המצב כיום. תערוכת הבוגרים של התכנית לתואר שני באמנות בבצלאל מעוררת חיוך, חדווה מסויימת של ״מסיבת סיום״, נמהלת בציניות במחשבה שהפעם המסיבה היא לא של הבוגרים, אלא של העולם כולו. מסיבת סיום לעולם כפי שהיכרנו אותו.

בוגרי 2020 הם נציגים של דור אמנים שחי בין הלוקלי לעולמי, וצריך כעת לחשב את מסלולו מחדש, בעולם בכלל ובנוף התרבות והאמנות שחוקיו השתנו. תוכניות רזידנסי, תערוכות, קריירה בין־לאומית; קריירה בכלל – מסלול פעילות בעולם האמנות מעולם לא היה סלול באופן ברור, וכעת מצטרפת לכך פגיעה היקפית בסדר הקיים, בכלכלה, בחברה ובתרבות.

עצם קיומה של התערוכה במועד זה, בין הסגר הממושך למגבלות החדשות, הוא הצלחה מרשימה; איכות העבודות רק תומכת בכך. הדי המשבר שעולים מהעבודות עצמן מדגישים עד כמה אמנים יכולים לשמש מראה לחברה וללכוד את רוח הזמן. חלוקת העבודות על פני החלל נעשתה בתחכום ובהיגיון אוצרותי מרשים. גם אם כל אחד מהפרויקטים נוצר בנפרד, וכל אחד מהאמנים עוסק בעניניו שלו, הרי שהשיטוט במרחב הבניין שבו התערוכה מוצגת, בעקבות הבחירות וההקשרים שתכנן ראש התכנית, פרופ׳ דור גז, יוצר רצף תודעה מבריק.

בין זמן לחומר

המיצב של ענבל הופמן עסק במקור במה שהיא מגדירה ״יחסים שבין זמן לחומר״. היא עוסקת במתח בין אימהות, משפחה ובית, מול שאיפות ומציאות, ״בעולם של כלכלה קפיטליסטית, שבה מעמדו של אדם נקבע על פי ערך עבודתו בשוק״. בפועל, היא נוגעת במנעד רחב הרבה יותר של דילמות ומצוקות אנושיות – במיוחד לאור התקופה החדשה שנקלענו אליה.

הופמן עובדת כהרגלה בחומרים זולים מעולם משק הבית, והופכת אותם לארץ פלאות, חדר בריחה או תא מעבדה, שבו הצופה נלכד כעכבר במבוך של שאריות חיים. היא מבקשת מהצופה להשתהות בחלל ולפענח את סודות העבודה שהושקעה בכל פרט, ״חפץ שמורכב מהמון רגעים, מרחב של התרחשויות זעירות״, כדבריה, וללכת בעקבות העין במעין משחק גילויים. בין הצופה לאמן, לגישתה, מתקיימת עיסקה: ״סחר חליפין בכלכלת תשומת הלב, מתוך מחשבה שבחברה צרכנית הזמן הוא המשאב היחיד שיש לאלה שאין להם״.

העבודה מהדהדת את גל ההדף של כריות האוויר ש״מתפוצצות לנו בפנים״ בעבודתה של רננה אלדור, ״אדים אחרונים״. היא מציגה שתי מערכות הגה עם כריות אוויר מנופחות המופנות זו אל זו כתמונת מראה, ומבעד למרווח שביניהן, בעומק החלל, מוקרן וידאו המתעד שלושה מכונאים מפרקים מכונית במוסך. המכונית הלבנה, חסרת סימני זיהוי ומותג, מובלת פנימה אל מרכז הבמה, ושם, בידיים מיומנות, הם חושפים בהדרגה את מערכת ההפעלה הפנימית של המכונית (ושל הסרט) בתהליך כירורגי־קולנועי, מדויק ומרתק.

הרגע שנדרש לזיהוי הכריות הנפוחות שמקבלות את פנינו בחלל, כמו הרגע שלוקח לעיניים להתרגל לחשיכה, הוא רגע של התפכחות. אימה מסויימת ורגיעה בצידה – הפעם זה רק ניסוי. השילוב בין החלל הפיזי לקולנועי עובד מצוין, הפערים בין המכונית הלבנה התמה, לבין גופתה המחוללת תוך 6 דקות וקצת – מעלים על הדעת נתיחה לאחר המוות.

מכוניות משחקות תפקיד מרכזי גם במיצב הווידאו של תמר כץ, ״הצוק״. הסרט שצולם בחוף הצוק בתל אביב, נראה במבט ראשון כסצנה מוכרת – של מכוניות נושאות גברים משחרים לטרף, ונשים חשופות למולם מוכרות את גופן. כולל אפקטים מתבקשים: אורות מסנוורים, המרחב החשוך של הצוק המאיים ואורות המגדלים הרחוקים, הנוף האורבני, הבלתי מושג.

הווידאו צולם בזירה ספציפית – מרחב שבלילות נשלט על ידי זונות, סרסורים ולקוחות מזדמנים. הנשים המופיעות בעבודת הווידאו נעות על במה זו, אבל הופכות אותה מזירת ציד לבימת ניצחון: הן נותנות הופעה, לוקחות שליטה וכמו נהנות מאור הזרקורים הרגעי.

העבודה מתכתבת ממרחק הזמן עם עבודת הווידאו ״מלכי הגבעה״ של יעל ברתנא (הנמצאת בין היתר באוסף MOMA בניו יורק). שם ברתנא מתעדת ריטואל גברי של רכבי שטח נוהמים המטפסים על הצוק. אצל כץ נעשה היפוך הפוקוס, מגוף הרכב הנוהם לגוף האישה הנעה, שרה ורוקדת, במעין מחול פיתוי או הפגנת כוח. היא מדגישה את נקודת המבט הנשית, המבקשת לנכס לעצמה את השליטה במרחב. הכותרת, ״הצוק״, מזכירה כי כל התנועה והמרחב הזה תלוי על פי תהום.

בלוני הגז בבית של אמא

שיר לוסקי מציגה אחת העבודות המרשימות בתערוכה: ״יחידה״, המורכבת מעבודת פיסול, הצבה וצילום. גזע עץ ותיק וגדוע לכוד במעגל בטון, מנסה לפרוץ מעלה אך נתקל במבנה המדמה יחידת דיור בבניין שיכון.

קיר הגבס הפרוץ מצד אחד חושף קרביים של צנרת ושקי מלט – הבנייה אינה שלמה אך הטבע כבר חנוק. הדירה הבדיונית מורכבת מפיסות של סביבה המתחרות ומתנגשות זו בזו – פנים וחוץ, אדם וטבע, עיר ובית. התוצאה המורכבת מושכת ומתעתעת, פתוחה בקצותיה ומחניקה.

סביבות מורכבות מופיעות זו לצד זו גם בעבודותיהם של דייויד רייכמן גיבס ושירן יצהרי. רייכמן גיבס מציג את ״מועדון הדגל״ – הוא עוטף אחד מעמודי המבנה במדפי מתכת היוצרים יחד מגן דוד בצבעי הדגל הפלסטיני. מולו יצהרי בונה קיר שהוא ציור נוף, בין דו־ממד לתלת־ממד, מקרשי בניין משומשים. העבודה מעוררת רגשות מעורבים – ניצבת בחלל חסרת תמיכה, ספק רעועה, מתנוססת מרהיבה בחומריה הדלים.

מעיין שחר מציבה מה שהיא מדמה למקהלה יוונית מבשרת רעות, עשויה דליים שחורים שמזכירים צינור־דליים לפינוי פסולת בניין. כאן כל אחד מהם קיבל קלסתר פנים, ומים מפכים בתוכם וביניהם, במעין מזרקה קודרת, בוכייה. עיני הדליים דומעות, פיותיהם מעוותים בבכי. שחר בוחרת בחומר חסר הוד, בפלסטיק זול ובשחור קודר, ויוצרת רפרנס (גם אם על דרך השלילה) למזרקות שיש איטלקיות, למסיכות קומדיה דל ארטה, לערש התרבות, לרדי מייד ולדלות החומר.

בלוני הגז שבמרכז עבודתו של חמודי ג׳נאם הם סמל לנפיצות המעבר מילדות לבגרות, שינוי התפקידים והבלבול שנלווה אליהם. ״זכורה לי היטב בקשתם של הורי כשהייתי קטן שלא לשחק ליד בלוני הגז. ׳זה מסוכן׳, הם אמרו.

״יש לי הרגל להתרחק ממשאיות שמובילות גז. הבלונים האלה מעוררים תחושות פחד, סכנה, חוסר ביטחון וחוסר שליטה. עם זאת, כשנגמר הגז בבית הם זוכים ליחס אחר, פרגמטי ויבש. מאז מותו של אבי, אני הוא זה שמתעסק עם בלוני הגז בבית של אמא״.

אצל עומרי דנינו החיפוש אחר הילד שהיה ואיננו מתחיל בשירבוט שלו ששמרה אימו מאז שהיה תינוק. בעבודת הגמר הוא גדל (השרבוט) ומתפתח לכדי ציור גדול מידות על מצע שתי וערב שהוא מותח על מסגרת. מסגרת דומה נמצאת ממול ועליה כתם אקראי ״שצייר הזמן״. מסגרת שלישית היא משטח המיטה בחדר הסמוך, עליו מוטל גופו הישן של האמן. העבודה, ״חדר 313״, מורכבת מציור, מיצג, וסאונד. דנינו, לדבריו, ״בוחן את המתח בין הפיזי למטפיזי, פגיעות, מבוכת הגוף, בדידות, איבוד שליטה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

את אווירת הסוף, אולי אפילו אחרי הסוף, מדגיש הפרויקט של רוני לנדה ״פוסט פרומיס״. החדר המלא בחלקי ״סרט מתנה״ שגדלו לגודל מפלצתי והתפזרו בחלל, כמו חלקי בשר אנושיים, חסרי חיים. לנדה עובדת בחומר הפולימרי שאיתו היא מזוהה מעבודותיה בעבר. הפעם, במקום לדקדק בפרטי פרטים, היא מפרקת לגורמים סרט קישוט, כמי שפורעת אריזה מלאת תקוות ומפזרת את העטיפות והקישוטים המרשרשים, רק כדי לגלות את הריקנות שבפנים. מתוך התפכחות כואבת היא מביטה בהבלים ומחפשת מהות. ״ההבטחה, ארוזה יפה ככל שתהיה – כישלונה מובטח מראש״, היא כותבת.

---

תערוכת בוגרי ובוגרות תכנית התואר השני באמנויות, בצלאל
אוצר: פרופ׳ דור גז, ראש התכנית
הרצל 119, תל אביב
נעילה: 18.7