כל מה שחשוב ויפה
כרמל אילן, Saṃsāra. צילום: נמרוד גנישר

כרמל אילן: בתנועה מתמדת לעבר הנייר

עם תערוכת יחיד ועבודה בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל, כרמל אילן מציגה את הבסיס לעבודות הנייר שלה: תנועה/זרימה מתמשכת, אינטואיטיבית ונטולת שיפוטיות, שמגיעה ״מבפנים״

״אני אוהבת לנסות ולהתנסות בלי לחשוב, אבל לנייר יש אופי ואמירה משלו ואני צריכה להקשיב להם; לחומריות, לטקסטורה, לצבעוניות״ אומרת האמנית כרמל אילן, שתערוכת יחיד שלה, ״סמסרה״ (Saṃsāra), עם עבודות נייר שהיא יוצרת מדפי ספרים ומגזינים ישנים, נפתחה בשבוע שעבר.

משמעות המילה סמסרה, שמקורה בשפות הסנקריסט והפאלי, היא תנועה מתמשכת, ובשיחה עם אילן היא מתבררת כמה שעומד בבסיס עולם היצירה שלה ומניע אותו; תנועה/זרימה מתמשכת, אינטואיטיבית ונטולת שיפוטיות, כזו שמגיעה ״מבפנים״ תוך כדי העבודה.

״אני מנסה להתחקות אחר ׳הסודות׳ של הנייר כדי למצוא אותם ולהוציא אותם החוצה, ולא פעם מרגישה כמו מגלה ארצות; מתחילה לעבוד עם החומר וזורמת איתו, כי האפשרויות הן בלתי נגמרות וכל הזמן נגלים עוד ועוד רבדים״.

צילום: נמרוד גנישר

צילום: נמרוד גנישר

צילום: יובל חי

במרכז התערוכה עומד מיצב של פסלי עלים חדשים, ולצדו מוצגות עבודות ש״ממשיכות״ עבודות קודמות וכן עבודות מוקדמות מתחילת דרכה של אילן. בהלימה לתמת התנועה המתמשכת, ההליכה בין האוביקטים מכתיבה קצב רגוע ומדוד. 

בימים אלה מציגה אילן גם בביאנלה לאומנויות ולעיצוב, המתקיימת במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. העבודה, שני עלים ״שמדברים״ זה עם זה, היא לדבריה ״סוג של המשך לעבודה שהצגתי בביאנלה לנייר ב־2017, ובמקביל גם הסנונית הראשונה של גוף העבודות המוצג עכשיו בסמסרה. כמוהו היא עוסקת בתנועה של הטבע, באדמה, בשורשים ובצמיחה, אם כי בצורה מעט שונה״.

הנייר תמיד היה שם

כבר 17 שנים אילן יוצרת עבודות נייר, ובמבט לאחור, היא אומרת ״הרבה מזיכרונות הילדות שלי שייכים לנייר ולספרים. הם היו העולם הפנימי שלי, קראתי המון והייתי כותבת הערות שוליים בצידי הדפים. על יד המיטה שלי תמיד הייתה מחברת זמינה, ואהבתי לעיין במגזיני קולנוע שהופיעו אז. שאלתי את המגזינים מהשכנים וקראתי אותם בהיחבא, כי בית הורי, שהיה דווקא בית ׳מאפשר׳, לא ׳חיבב׳ חומרי קריאה מסוג זה״.

למרות שלדברי אילן ״הנייר תמיד היה שם״, והאמנות תמיד הייתה חלק אורגני מהחיים שלה, הפיכתו ״לחומר ביד יוצרת״ התרחשה רק אחרי שעברה כמה תחנות בדרך. התחנה הראשונה הייתה לימודי עיצוב אופנה בשנקר, שעם סיומם היא המשיכה ללימודי תואר שני בבית הספר לאמנות פרסונס, בניו יורק, ועבדה כמעצבת אופנה.

״בעולם האופנה לא נחים לרגע. כל עונה מחייבת קולקציה חדשה ומדובר במירוץ תמידי ורציף אחרי הזמן״. בתוך כך, כשהפכה לאם היא המירה את עיצוב האופנה בעיצוב וייצור רהיטי ילדים. עם מנה גדושה של יצירתיות וחושי יזמות טובים – ״כשהייתי רק בת 13 כבר תפרתי אהילים ומכרתי אותם״ – מותג העיצוב שהקימה, איקו, הפך עד מהרה למותג מצליח עם רשת חנויות.

״זו הייתה תקופה נהדרת, אבל עם הזמן הלך והתחוור לי שמדובר בעולם אינטנסיבי ותובעני לא פחות מעולם האופנה, ושהוא לא ׳מתיישר׳ עם אימהות לשלושה ילדים״. המותג נמכר לרשת ביתילי, ואילן מקפידה לציין שגם העובדים עברו איתו לשם, כדי שלא יאבדו את פרנסתם.

כרמל אילן. צילום: הדס אלדר

הנשיקה. צילום: אורי שדה

תקריבי עבודות. צילומים: נמרוד גנישר

ימי הרגיעה שבאו אחרי מכירת איקו לא נמשכו זמן רב. ״חברה סיפרה לי על בית הספר בסיס לפיסול, ובמקביל פגשתי מורה ליוגה שהגישה שלו תפסה אותי״, מספרת אילן, על שני עולמות התוכן שהפכו מאז לחלק בלתי נפרד מחייה וחברו לבסיס הרחב והמוצק של האמנות שלה.

״לימודי הפיסול דרשו השקעה רבה, כמו לימוד מקצוע ׳שהרגיש׳ כהמשך ישיר של הלימודים בשנקר, ותרגול היוגה (ראג׳ה יוגה), שהכניס את הדברים לפרופורציות. היוגה פתחה לי פתח לפנימיות שלי והעניקה לי חופש לפעול בתוך עצמי. העשייה האמנותית התבררה לי כטבעית עבורי. העבודות ׳מתגלות׳ לי ונולדות מתוכי, וכך גם רעיונות היצירה ואפילו החיפוש אחריהם הוא חלק מזה״.

בדפים שהתוכן שלהם לא נעים לי אני לא משתמשת

בתחילת הדרך פיסלה אילן בחומרים מסורתיים, ועבודת הנייר הראשונה שלה הייתה פורטרט עצמי שפיסלה בשנה השלישית של הלימודים בבסיס. הבחירה בנייר כחומר לעבודה הייתה אז כמעט אקראית בגלל היותו, לדבריה ״חומר זמין, שממילא נזרק ואינו כפוף לחוקים כי האופי שלו לא מאפשר ׳לאנוס׳ או לאלץ אותו״.

אך אקראיות הבחירה סימנה, מסתבר, את דרכה, והנייר הפך להיות ״החומר שלה״, שאיתו היא מנהלת דיאלוג מרתק. הנייר של אילן הם דפי מגזינים, אנציקלופדיות וספרי קריאה, שאותם היא ״מקוששת״ מפה ומשם; לפעמים ברחוב, כשהיא נתקלת בספרים שנזרקו כאבנים שאין להן הופכין, ולפעמים כשאנשים מציעים לה ספריות ישנות שמצויות ברשותם.

״המפגש עם ספריות מסוג זה הוא תהליך חווייתי. זו תקשורת ברמה אחרת וזה הרגע שאני הכי קרובה לעצמי. עיתונים יומיים הם מבחינתי ׳אאוט׳ ולאו מוחלט, כי בדפים שהתוכן שלהם לא נעים לי אני לא משתמשת״. 

תהליכי עבודה. צילומים: מ״ל

את הניירות היא מאחסנת בספרייה ייעודית בסטודיו שלה, כשהם מקוטלגים לפי סוגים, המקור ממנו הגיעו, צבעיהם והגובה שלהם, זמינים להישלף בהגיע הרגע שלהם להיתרגם למעשה אמנות. תהליך העבודה עם הדפים שקולפו מתוך הכריכה משלב חיתוך, קיפול שמתבצע בדקדקנות ״אחד לאחד״ בטכניקות שמותאמות להם, והנחתם על לוח עץ מחורץ עם מעין תעלות שלתוכן הם נתחבים/נשתלים.

תחיבת הדפים נעשית באופנים שונים בהתאם ליצירה המתהווה – ישרים ועוקבים, במהופך, בצפיפות, במרווחים וכיוצא בזאת – כשהמופע הצורני שנוצר בתוך כך טווה אותה ואת הקומפוזיציה הנרקמת משילובי הצבעים, הצורות והמשקלים ביניהם. השלב הסופי של התהליך הוא ההדבקה, ולדברי אילן הוא מתרחש רק אחרי שהיא ״רוקדת״ סביב העבודה ובוחנת אותה מכל צדדיה כדי להרגיש אותה.

אני צריכה להדוף את התודעה, ולהתרכז רק בלהרגיש ובלעשות. ואז, כשמגיעה הידיעה הפנימית שהנה, זה קורה, ואני מבינה לאן העבודה לוקחת אותי, זהו רגע מכונן. הכל מגיע מבפנים, ויש בכך תחושה של התעלות

״רוב הזמן אני צריכה להדוף את התודעה, ולהתרכז רק בלהרגיש ובלעשות. ואז, כשמגיעה הידיעה הפנימית שהנה, זה קורה, ואני מבינה לאן העבודה לוקחת אותי, זהו רגע מכונן. הכל מגיע מבפנים, ויש בכך תחושה של התעלות״.

העבודות הראשונות של אילן היו קטנות ומאופיינות בממד פיגורטיבי. בהמשך הן גדלו וקיבלו כיוון אבסטרקטי, שלדברי אילן הוא מאתגר יותר, דורש ממנה שחרור מדיטטיבי כמעט, ״ללכת רק עם התחושה והניסיון״. פסלי העלים המוצגים בתערוכה מתמצתים לדידה את כל הסיפור; את דרכו של הנייר שמתחילה מהעצים מהם מופקים סיבי החומר, והפיכתו לדפים שנושאים טקסטים ונכרכים לספרים, ושתחת ידיה שבים ונאספים אל קליפות עץ מעובדות החובקות אותו בצורות אורגניות מן הטבע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״בקיפוליה, כרמל אילן מציעה לנו פרספקטיבה על זרימה, על סמסרה של דברי הדפוס״, נכתב בטקסט האוצרותי על מחזור החיים החדש־אחר־נמשך שאילן מפיחה בהם. ״בעבר עיצבתי מוצרים והיום אני עושה אמנות. החלפתי את הבעירה התזזיתית־מתמשכת שכרוכה בעולם העיצוב בזרימה מתמשכת של אמנות, שלהבדיל מאופנה ומריהוט מגיעה ממקום פנימי ואין בה שום היצמדות לצורה ולא לפופולריות. אפילו אם רק אדם אחד יעצור לרגע ליד עבודה, יתחבר אליה וישכח את ׳הרעש׳ שבחוץ, מבחינתי זהו אושר גדול״.


Saṃsāra | כרמל אילן
אוצרות: דריה קאופמן, מיטל מנור
הגלריה בסמטת שלוש 6, תל אביב (הכניסה מגלריה ברוורמן, רח׳ אילת 33)
נעילה: 10.1

צילום: אביב חופי

Vortex. צילום: אורי שדה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden