כל מה שחשוב ויפה
אלכס ליבק, חברון, 1999

אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום

כיצד לצלם בני אדם מבלי לפגוע בפרטיותם? אלכס ליבק, חתן פרס ישראל ומבכירי הצלמים בישראל, בעקבות תערוכת יחיד בגלריה בסיס

אני מצלם אנשים במרחב הציבורי מבלי לביים אותם, ״לוכד״ אותם באקראי, ברגע מסוים ברצף הקיום שלהם. בכוונה אני משתמש במילה ״לוכד״, משום שזהו תיאור מדויק. המילה המקבילה והמקובלת לפעולת הצילום בשפה האנגלית היא אגרסיבית הרבה יותר: shoot. דימוי אלים. ברגע שצילמתי מישהו, אני מנכס אותו. הוא ״אצלי״, אמנם רק כקובץ דיגיטלי (או על גבי תשליל), אבל ״תפסתי״ אותו, ומעכשיו המצולם הוא שלי, חלק מהעבודה שלי, חלק מהקניין הרוחני שלי; אמנם רק שבריר שנייה מעצם קיומו, אבל עדיין – הוא נלכד, הוא ברשותי.

הצילום, שאליו אני מתייחס כאן, הוא הסוג הקרוי ״צילום רחוב״, כלומר צילום שהמושא שלו הוא בני אדם. אקט צילום מעין זה הוא כוחני מעיקרו. הולך אדם ברחוב, שקוע בענייניו, ולפתע צץ צלם, מרים את המצלמה, מכוון אליו ומצלם. לרוב איני מבקש את רשות המצולמים. עצם הפנייה למצולם ובקשת רשותו מנוגדת לתפישה העקרונית של צילום רחוב, שעל פיה הצלם חף מכל מעורבות במתרחש.

אם ביקשתי רשות מן המצולם, הוא נעשה מודע אליי ועשוי, מן הסתם, לשנות את התנהגותו. כעיקרון, אני עומד על כך, שלא יהיה מודע לקיומי. אני מעין רואה־ואינו־נראה. כמו עכביש, הפורש את רשתו ואורב לטרף. ברגע שצילמתי אותו, לא רק שפלשתי לעולמו, אלא גם כפיתי את עצמי עליו, פגעתי בפרטיותו.

גולדשטיין, פורים, ירושלים

ירושלים, 2000

בחברות קדומות רווחה האמונה, שצילומו של אדם כמוהו כנטילת נפשו. למעשה, גם בנו, המורגלים בתקשורת, נטועה אמונה זו. מעשה צילום הזולת הוא בבחינת ״חטיפת המצולם״. הוא נחטף בהבזק אחד, בשבריר שנייה, שבו הוא נראה באופן מסוים, שלעתים, מן הסתם, אינו אופייני לו, אינו מייצג אותו, ובמקרים רבים עלול אף לפגוע בו או להנציחו בדרך שונה מכפי שהיה רוצה להיות מוצג. אין לי ספק, שרוב המצולמים שלי, לפחות אלה שאת דמויותיהם אני מפרסם בעיתון, כלל אינם מעוניינים בפרסום כזה.

ישנן מדינות, שבהן החוק קובע מפורשות, שאין לפרסם תצלום של אדם מבלי לקבל את הסכמתו, כל עוד אין הפרסום מעניינו של הציבור. בארץ אין הדברים כך. אנו רשאים לפרסם תמונה של כל אחד, כל עוד צולמה במרחב הציבורי, במקום שהוא בבחינת נחלת הכלל. אמת, גם אצלנו ישנן מגבלות על צילום (למשל מגבלות על פרסום תצלומי קטינים), אך לא באופן גורף. מדוע לא זכאי כל אדם באשר הוא להגנה מסוג זה?

בקוד האתי של התאחדות צלמי העיתונות הבינלאומית, המתייחס, בין השאר, לזכויות הפרט, מפורטות הגנות על המצולם, כגון איסור מוחלט על שינוי תוכן התצלום לאחר שצולם. כלל אחר אוסר על פרסום תצלומים, המשפילים את המצולמים. ישנה הסכמה, הדורשת להתחשב בבני אדם בעלי מוגבלויות ובקורבנות פשע. כעיקרון, על הצלם לחשוב, כיצד היה מרגיש אילו הוא היה המצולם. עם זאת, כצלם אני מכיר היטב את התחושה ואת התשוקה לצלם התרחשות מסוימת. אין לי ספק, שבאותה שנייה קריטית, שאנו מכנים ״הרגע המכריע״, שום מגבלה לא תעמוד בפני הצלם הנלהב.

הפלישה לפרטיות והנצחתה מהיבט כה אקראי עלולה לפגוע במצולם, גם אם המתבונן הבלתי מעורב אינו רואה כל פסול בתמונה. כיוון שהמצלמה אכן מנציחה את המציאות – או, לצורך העניין, את המצטלם – האם מותר לנו מוסרית להציגו באופן זה בלבד? כיצד, חרף כל מה שנאמר לעיל, אמור הצלם להתמודד עם רצונו לתעד בעיקר בני אדם, כפי שהם מתנהגים במרחב הציבורי? 

הפלישה לפרטיות והנצחתה מהיבט כה אקראי עלולה לפגוע במצולם, גם אם המתבונן הבלתי מעורב אינו רואה כל פסול בתמונה. כיוון שהמצלמה אכן מנציחה את המציאות – או, לצורך העניין, את המצטלם – האם מותר לנו מוסרית להציגו באופן זה בלבד?

בבסיס הצילום הקלאסי עומד הרצון לתעד. בתצלום הראשון בהיסטוריה, שצילם לואי ז׳אק מנדה דאגר (Daguerre), נראה גג בניין בפריז. בתצלום אחר של דאגר מאותה תקופה, שצולם ממקום גבוה המשקיף אל רחוב בפריז, נראה נוף עירוני, אבל כאן כבר מופיעה דמות אנושית. בשל החשיפה הארוכה (7 שניות) נקלט בעדשה רק אדם אחד, מצחצח נעליים, ואילו כל האחרים, שהיו ברחוב באותו זמן, אינם נראים בו, שכן בשל היותם בתנועה, הם לא הותירו את רישומם על האמולסיה. אותו אדם, שכמעט לא נע, הונצח ותועד. הערך התיעודי של התמונה חשוב. לבד ממראה הרחוב, שהשתמר כפי שהיה אז, לא רבים יודעים היום, שהיה פעם מקצוע כזה – מצחצח נעליים. זוהי דוגמה, ראשונה כפי הנראה, של תיעוד צילומי בעל ערך תרבותי.

דאגר עצמו אמר על המצלמה שהמציא: ״הדאגרוטיפ הוא לא רק מכשיר, שבאמצעותו ניתן לתאר את הטבע; הוא מעניק לו את הכוח לשעתק את עצמו״; זהו כלי לשימור מציאות, לתיעוד. אם נקבל הנחה זו, שהצילום הוא הדרך הוויזואלית ההכרחית והטובה ביותר לשימור מציאות, הרי תמיד תעמוד בפנינו השאלה האתית, שעמה מתמודד תדיר הצלם: כיצד לצלם בני אדם מבלי לפגוע בפרטיותם?

יותר מארבעים שנים עוסקים תצלומיי, שרובם מתפרסמים בעיתונות, בתמונות של בני אדם אנונימיים. אף שרק שלוש פעמים במרוצת השנים הוגשה כנגד הגוף המפרסם (עיתון הארץ) תביעה משפטית או תלונה בגין פרסום תצלום שצילמתי, איני פטור מהתמודדות תמידית עם בעיה אתית זו. במקרה המוכר יותר, באחת התמונות שהתפרסמו בהארץ, נראה אדם דתי מחלק סידורי תפילה ליד דיזנגוף סנטר, על רקע פוסטר ענק של אישה פסוקת רגליים, המדגמנת בגד תחתון. המצולם טען, שהתצלום משפיל אותו בשל הקישור המרומז שלו לפוסטר.

המשפט התגלגל בשלוש ערכאות. בית משפט השלום הסכים עם התובע. עיתון הארץ, הנתבע, עתר לבית המשפט המחוזי, בהרכב של שלושה שופטים, וזה דחה את התביעה. השופטים קבעו, שלא הייתה לי כוונת זדון; צילמתי מציאות קיימת מתוך רצון לחדד את הניגוד בין התרבות החילונית לתרבות הדתית ה״צנועה״. בסופו של דבר, בית המשפט העליון, שאליו פנו העותרים, חייב את הנתבע לשלם נזיקין לתובע. חשוב לציין, שבית המשפט לא פסק, שהתמונה פוגעת במתלונן, אלא שהפרתי את הבטחתי לו, שלא אפרסם אותה. השופטים טענו, שזו זכותו, והיה עליי לכבד את בקשתו ואת הבטחתי לו.

כיוון שאני משתדל, שהתמונות שלי תצבענה על פן מסוים בתרבות הישראלית, הרי על מנת ליצור עניין וסקרנות אצל המתבונן, לא אחת אני בוחר סיטואציות פרובוקטיביות, שלא תמיד מחמיאות למצולמים. היכן עליי להציב את הגבול?

זו דוגמה טובה הממחישה, כיצד יכול תצלום לפגוע בזכות הפרט לאנונימיות. הדילמה העומדת בפניי כצלם היא, עד כמה תמונה, שאינה מעניינו של הציבור, ראויה לחשיפה או מצריכה חשיפה. במקרה מסוים זה, לא היה כל הכרח מבחינת הציבור לפרסם את התמונה. יחד עם זאת, כיוון שאני משתדל, שהתמונות שלי תצבענה על פן מסוים בתרבות הישראלית, הרי על מנת ליצור עניין וסקרנות אצל המתבונן, לא אחת אני בוחר סיטואציות פרובוקטיביות, שלא תמיד מחמיאות למצולמים. היכן עליי להציב את הגבול?

כמה עקרונות מנחים את הקוד האתי, שעל פיו אני מצלם: ראשית, התצלומים חייבים לייצג מצב שאכן התקיים. שנית, אין לשנות את תוכן התצלום לאחר שצולם. שלישית, עליי להתנהג בכבוד למצולמים, ולא לפרסם תמונות, המשפילות את המצולם (אני בהחלט מודע לבעייתיות העלולה להיווצר. התרחשות מסוימת, שנראית לי תמימה, עלולה לפגוע במצולם. כאן נכנס השיקול שבין העניין והחשיבות, שאני רואה בפרסום התמונה, לבין הבנתו של המצולם ותפישתו את התמונה במובן הרחב. על פי רוב איני נתקל בקונפליקט כזה). רביעית, אני נמנע ככל יכולתי מסטראוטיפים מכוונים. ולבסוף, אני מכבד את ההגבלות על פרסום תצלומי קטינים.

קו 300, 1984

מובן מאליו, שכללים אלה אינם חלים, כאשר בפרסום לא זו בלבד שיש עניין לציבור, אלא חובה עליו לדעת. כצלם עיתונות אין לי ספק, שישנם מקרים כאלה, שחובה לפרסם, כפי שהיה בפרשה המוכרת של ״קו 300״, שלא הייתה נחשפת אלמלא התמונה שצילמתי. מיד לאחר שהבזיק הפלאש, התנפלו עליי אנשי השב״כ המצולמים ודרשו במפגיע את סרט הצילום. 

אני משער, שאז עדיין לא ידעו, שהאדם האזוק, שאותו הם מובילים, יוּצא להורג. סביר להניח, שבסך הכול לא היו מעוניינים שפניהם יחשפו. לו הייתי נענה לדרישתם ומכבד את רצונם, הייתי פוגע בעיקרון חשוב, שאני כצלם עיתונות דוגל בו: אין להסתיר מידע מן הציבור. אני סבור, שלאיש אין סמכות לדרוש ממני להסתיר מידע. 

שיקול הדעת נתון בידי הצלם ובידי הגוף המפרסם את תצלומיו. בפרשת קו 300, העיתון מעריב, שברשותו הייתה תמונת החוטף האחר שנותר בחיים, בחר משיקולים ״פטריוטיים״ שלא לפרסם אותה. זוהי דוגמה מצוינת לשיקול ״אתי״, התלוי בדבר. כצלמי עיתונות, חובתנו לחשוף. שיקולי הפרסום נתונים בידי סמכות אחרת, וכאן אנו עדים להבנה ולפרשנות אתית משני צִדי המתרס הפוליטי. מתברר, שלא די שצלם יצלם תמונה בעלת ערך רב, שזכות הציבור וחובתו להכירה ולדעת את תוכנה, אלא נדרש גם גוף תקשורתי בעל בסיס דמוקרטי איתן, שיפרסם אותה.

ירושלים, פורים 2000

ירושלים, 2003

הסחנה, גן השלושה, 2000

בזמנו הועלתה הצעת חוק של חבר הכנסת, רוברט אילטוב, ממפלגת ישראל ביתנו, האוסרת על צילום חיילים בעת מילוי תפקידם. ההצעה, שלא באה לכלל מימוש, הייתה אנטי־דמוקרטית בעליל, וכוונתה הייתה לחסום את אחד ממקורות המידע החשובים ביותר למלחמה בעוולות המתבצעות מדי יום בשטחים הכבושים. לא ייתכן, שבאצטלה של פגיעה בצנעת הפרט ובמורל החיילים, תחוקק מדינת ישראל חוק החוסם מידע.

חוק כזה מעיד באופן חד וחלק, שהצילום התיעודי לא מת. הוא עדיין נחשב כעדות קבילה ואמינה. מניעת צילום ופרסומו, המיועדת למנוע פגיעה, לכאורה, ברגשות החיילים, היא תחילתו של מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה תקשורתית. בתקופת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר נמחקו דמויות מסוימות מתצלומים קיימים, ברגע שסר חִנן בעיני השלטון. המוחקים שכחו, שהתמונה המקורית מוסיפה להתקיים.

הוכחה נוספת לפוטנציאל התקשורתי הרב הגלום בצילום נחשפה לציבור כאשר אֵימתו נפלה על ראש הממשלה, כשזה הצליח למנוע, בסיוע השב״כ, את צילומו באולם בית המשפט כנאשם. זו הפעם הראשונה שבה מסכלת היחידה לאבטחת אישים ״פיגוע תקשורתי״, העלול לפגוע בתדמית ראש הממשלה.

התקשורת חייבת להילחם על זכויותיה ועל חירותה, ועל הכנסת לחוקק חוק, המגן על זכות הציבור לדעת.


אלכס ליבק | יש מצב
אוצרת: נורית טל־טנא
גלריה בסיס לאמנות ותרבות, רח׳ המדע 14, הרצליה
נעילה: 31.8

אלכס ליבק, חברון, 1999

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. בקה

    וואו אין גבול לציניות? אלכס ליבק הוא הצלם מספר אחת שמבזה את המצולמים שלו, היו לי כמה מספריו וכל פעם מחדש עלו בי תחושות רעות להביט בצילומיו , יש לו אובססיה ליישבנים של אנשים, לחרדים שחולפים ברחוב ליד פירסומות חשופות, לייצר דיפטיכים פוגעניים עם תעמולה סמויה, ואחת התמונות הכילה בתוכה ילדה בעירום מלא בים. אלכס ליבק הוא הדוגמא בה' הידיעה לצלם אשר מבזה את מצולמיו. בדיחה שהוא מדבר על מוסריות ואתיקה.

  2. נגה

    אלכס ליבק מומחה לצילום שפוגע בעליל בצנעת הפרט.
    הפעם ההיא בה הוא נתבע ונדרש לשלם פיצוי על שהבטיח לא לפרסם את התמונה של המצולם ולא עמד בהבטחתו, לא היתה הפעם היחידה.
    צלם שבנה קריירה שלמה מלהשפיל ולהגחיך אנשים, ונשים אף יותר.

  3. אראלה

    מדהים אותי מחדש כל פעם איך אומנים ,כולל צלמים יכולים להחליט את מי ,ומה יש לכבד ומה לא,מהו דמוקרטי ,ומה לא וכו.
    זה ברור מהתמונות של הצלם הנכבד,מה הוא חושב,ומה הן דעותיו,לפי מה שהוא בוחר לצלם,ואת מי הוא בוחר לצלם.
    לדעתי אחרי שהתמונה צולמה,לפני הפרסום,יש לבקש רשות מהמצלם, רשות לפרסם את התמונה,ובמיוחד כל מה שקשור לצבא.

  4. רחל

    קראתי את התגובות שלפני, הכל כ"כ נכון. אף פעם לא יכולתי לנסח במדוייק למה איני אוהבת את עבודותיו של ליבק ופתאום זה יתבהר לי לגמרי – בגלל המבט הכה שלילי והציני והמשפיל.
    צלם לא חייב להיות "אוהד" את מושא צילומיו, אבל אסור לו להשפיל אותם. זה הופך אותו לפוליטיקאי קטן מאוד ולא לאיש אמנות.

  5. עודד לוטן

    אלכס ליבק הוא צלם מחונן בעל עין רגישה וחדה לסובב אותו , רגעים קטנים ומיוחדים בנוף האורבני , ניגודים בחברה הישראלית והרבה הומור מציבים בפנינו מראה של המציאות המטורפת שלנו .

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden