כל מה שחשוב ויפה
נגה יודקוביק עציוני. צילום: יגאל פרדו

נגה יודקוביק עציוני: החופש לשחק ולהתל

סנפירים, פומפיות, כיסאות אופניים, בקבוקי בושם, תקליטים וסלילי סריגה, מפוסלים בקנה מידה משתנה ובחומרים בלתי צפויים. נגה יודקוביק עציוני יוצרת פיסול חידתי, שנע בין המופשט לבין הקונקרטי, ומציגה במקביל בביאנלה לאומנויות ולעיצוב ובתערוכה בבית לונדון גורדון

חגית:

בוקר טוב נגה, מה שלומך בימים לוהטים אלה?

נגה:

אני בסדר. מה שלומך?

חגית:

מצויין כל זמן שאני שומרת על קשר עין עם המזגן. חום לא ידידותי אבל אין תלונות. התחלנו את השיחה הזו לפני קצת יותר מחודש, עם פתיחתן (סוף־סוף) של כמה תערוכות שהמתינו בסבלנות בתקופת הסגר: את מציגה בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, ובעוד שתי תערוכות במקביל?

נגה:

כן בימים אלו אני מציגה בביאנלה את העבודה ״חצר אחורית״ (בביתן הקרמיקה) ובתערוכה ״מים מרים״ בראשון לציון. העבודה בביאנלה מתייחסת לזיכרון ילדות – ב״חצר האחורית״ מתרחשים הדברים המעניינים, המשחק, החיפוש, הגלוי והסמוי. העבודה בנויה מריבוי צורות. חלקן מופשטות ופיגורטיביות, המונחות ונשענות אחת על השנייה. יחד הן יוצרות פסל אחד גדול ונמוך, שאורכו 3.6 מ׳, רוחבו 60 ס״מ, גובהו 50 ס״מ.

יסוד העבודות הוא בהתבוננות באוביקטים שונים הלקוחים מחיי היומיום ומהביוגרפיה האישית שלי – סנפירים, פומפיות, כיסאות אופניים, בקבוקי בושם, תקליטים, סלילי סריגה ועוד. חלקים אלה תמיד עוברים בעבודותיי שינויים בגדלים שלהם. הם נועדו לאזכר אוביקטים אמיתיים מבלי להיות מוגדרים עד הסוף. החופש לשחק ולהתל בהם יוצר אינטרפרטציות חדשות או הדים לסיפור הנמצא מאחוריהם.

חצר אחורית, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב. צילום: טל ניסים

צילום: יגאל פרדו

צילום: יגאל פרדו

בתערוכה ״מים מרים״, המוצגת בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון לונדון (אוצרת: רעיה קידר), אני מציגה שתי עבודות: האחת, פרחי קיץ (מיצב קיר שהוא המשך של עבודה כיסי אויר שהוצגה בביאנלה לנייר במוזיאון ארץ ישראל 2017). 

העבודה השנייה, שעשיתי במיוחד לתערוכה היא יציקת קרמיקה של ג׳ריקן 10 ליטר: יצקתי שני ג׳ריקנים, אחד השארתי בלבן והשני אפור. שני האוביקטים ביציקת קרמיקה, האפור מטופל ידנית בהזרקת דיו. הלבן נשאר כמו שהוא חשוף וללא טיפול.

לקראת תערוכות אני שוהה זמן רב בחלל לומדת אותו, את גודלו ולאחר מכן משחזרת את גבולות החלל בסטודיו ועובדת על פי קנה מידה. מניסיוני לפיסול זה מאוד חשוב – החלק האחד הוא מהלך בנוי מתוכנן מראש והשני אלתור ובניה בחלל, משחק וקצב

חגית:

קרה משהו מעניין: את כל כך מזוהה עם עבודות הנייר והפיסול הלא קונבנציונלי, שיצא לי להיקלע לוויכוח עם מישהי שלא האמינה שהג׳ריקנים בתערוכה הם שלך… את נתקלת הרבה בשאלה איך פתאום הגיעה הקרמיקה לעבודה? (ומראה הבטון עוד יותר מבלבל)

נגה:

אני עובדת עם הרבה חומרים; לוקחת את החופש לבחור לכל עבודה את החומר המתאים. אין לי בעלות על חומר אחד: בעבודות רבות אני מערבבת חומרים מבחינה טכנית ותוכנית ויוצרת הכלאות וצרופים שונים או טרנספורמציה של חומרים. בעבודות לרוב החומר נראה חומר אחר (מתחפש) הקרטון נראה עץ, הנייר נראה מתכת ועוד… זה לא מתוכנן זה קורה בדרך הטיפול שחי בחומר. קיימת דינמיות בחומרים.

הקרמיקה התחילה כשהאוצרת ענת גטניו הזמינה אותי להשתתף בביאנלה לקרמיקה, ואז למדתי את החומר המרתק הזה. בעבודה ״קשר עין״, שהוצגה בגלריה ברבור במסגרת הביאנלה לרישום 2019, חשבתי על קו פיסולי. באותו זמן עבדתי על מספר סקיצות בסטודיו ובחרתי בקשר עין כי כאשר שני אנשים יוצרים קשר עין נוצר קו דמיוני.

בחלל הגלריה חיברתי את חלקי העבודה לקו של 10 מטר, מקצה לקצה. שם בא לידי ביטוי מגוון החומרים: בסיס סיבית שהוא שאריות של בניין, חלק נתון (רדי־מייד). צורות שונות מפסלות מקרטון ביצוע, רולים לשיער, גומי ולאטקס צבעוני

ג׳ריקנים, גלריה עירונית ראשון לציון. צילום מ"ל

קשר עין, הביאנלה לרישום. צילום: טל ניסים

חגית:

את נוהגת להיכנס לסטודיו ולעבוד ברצף על פרויקט מסויים במשך תקופה, או שיש לך מבחר של ״התחלות״ במקביל?

נגה:

אני עובדת כל הזמן ובדרך כלל על כמה פרויקטים במקביל, עבודה מתפתחת מעבודה. כיום אני עובדת בעיקר על מיצבים תלויי מקום (הנעים בין המקום האוטוביוגרפי והארכיטקטוני), בעבר פיסלתי אוביקטים בודדים, שהחיבור בין האוביקטים השונים קורה בחלל.

לקראת תערוכה אני שוהה זמן רב בחלל לומדת אותו, את גודלו ולאחר מכן משחזרת את גבולות החלל בסטודיו ועובדת על פי קנה מידה מוכתב. מניסיוני לפיסול זה מאוד חשוב. בחלל התערוכה בדרך כלל אני פועלת בשני מהלכים. האחד הוא מהלך בנוי מתוכנן מראש ואילו המהלך השני הוא אלתור ובניה: משחק וקצב, אלו הכללים שמנחים אותי לרוב בהקמת תערוכה.

בסטודיו אני בונה חלקים בגדלים שונים, מייצרת מעין מחסן חומרי חילוף. החלקים מפוסלים מקרטון ביצוע מכופף באמצעות אדי מים, לקבלת הצורה הרצויה. יש לי תמונה רחבה איך יראה הפסל ואני מייצרת באמונה פרטים וחלקים לזה

בסטודיו אני בונה חלקים בגדלים שונים (קוראת להם חלפים), מייצרת מעין מחסן חומרי חילוף. החלקים מפוסלים מקרטון ביצוע מכופף באמצעות אדי מים, לקבלת הצורה הרצויה. יש לי תמונה רחבה איך יראה הפסל ואני מייצרת באמונה פרטים וחלקים לזה. אחרי שיש לי את כל החלקים, אני מתחילה את השלב של בניית הפסל; מחברת ובונה את האוביקט השלם, משחקת עם חלקי הפסלים, בכל פעם בונה מהחלקים משהו אחר.

מה שמתאים לחלל אחד לא מתאים לאחר. העבודות הן מודולריות, פעם כעבודת ריצפה, פעם כעבודת קיר או פינה. נקודת המוצא שלי היא מופשטת גם אם העבודה מחוברת לדימוי כלשהו. ההפשטה מרתקת אותי ומטעינה את עבודתי

חגית:

התהליך מתחיל לרוב מהזמנה, או שבמקביל יש דברים שצומחים אורגנית בסטודיו ומחכים לזמנם להיחשף?

נגה:

גם וגם. אני לפעמיים מתחילה את העבודה בהתאם להזמנה ולמקום כמו בביאנלה לרישום, בעבודה קשר עין, ובמקביל אני מיצרת חלקים ופסלים שאני יודעת שהם יתחברו לעבודה שלי מתי שהוא.

יש לי ויז׳ן, לא תמיד נרטיב, ואני מייצרת בהתמדה ובאמונה פרודוקטים לוויז׳ן הזה, שאין לו אמצע, סוף או התחלה. משאירה מקום לתכנון ואלתור. לרוב בעבודות האחרונות אני לא בפרודקט האחד. יש לי עניין רב גם בפסלי חוצות וזה בהזמנה

חגית:

איפה אפשר לראות פיסול חוצות שלך?

נגה:

בחולון, גן סיפור שמוליק קיפוד 

חגית:

איזה כיף. אשמח להכיר… 

הפרויקטים הגנוזים

חגית:

ברוב העבודות שלך את נוטה לפיסול חידתי, אניגמטי. הצופים נדרשים להתעמק ולהתעמת עם משמעויות נסתרות. יש מאחורי הקלעים נרטיב ספציפי או ברור או רפרנס ידוע?

נגה:

בעבודותיי מתקיים דיאלוג מתמיד בין המופשט לבין הקונקרטי. נקודת המוצא שלי היא מופשטת גם אם העבודה מחוברת לדימוי כלשהו. ההפשטה מרתקת אותי ומטעינה את עבודתי

שמלה, מוזיאון חיפה. צילום: טל ניסים

צילום: טל ניסים

אותות, הביאנלה לקרמיקה. צילום: יגאל פרדו

חגית:

לטובת מי שפחות מכירים, ספרי קצת על עצמך מהפן האישי ועל הדרך המקצועית שעשית

נגה:

נולדתי בקיבוץ כפר גלעדי, אבי נהרג במלחמת ששת הימים וכנראה זה הוביל אותי בעבודות רבות לעסוק במקומי. לדוגמה, בעבודה אותות שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל; בעבודה זרים, שהוצגה בחללים רבים; בעבודה צווארון שחור, שולחן השתייכות ועוד.

עשיתי תואר ראשון בבצלאל, תואר שני באקדמיית ריטפלד אמסטרדם. התזה שלי הייתה על מינימליזם. באמסטרדם הצגתי הרבה בחללים קונבנציונליים ובחללים אלטרנטיביים. עבדתי שם על אוביקטים בגודל מזוודה, מה שאיפשר לי את התחושה שאפשר לארוז מתי שאני רוצה. אוביקטים של מהגרים. 

לפני כשלוש שנים נסעתי לרזידנסי בסיטה בפריז למשך חצי שנה, זו הייתה תקופה משמעותית ביותר עבורי. העסיקה אותי שם המחשבה על דרכי עבודה, אמנות תלויית־מקום; שינוי המקום הפיזי, חלל אלטרנטיבי לעבודה לתצוגה. הלכתי בערבים לסטודיואים פתוחים, ולפי שם האמן ניסיתי לנחש מאיזה מדינה הוא. 

כאן, כשאני הולכת לסטודיו של אמן, חבר, אני יודעת מה הוא עושה. בפריז זה היה כמו ביצת הפתעה: מרתק, בעיקר מפתיע. שם התחיל להתגבש אצלי רעיון חדש, שבימים אלו יוצא לפועל, ועוסק בפרויקטים גנוזים

כאן, כשאני הולכת לסטודיו של אמן, חבר, אני יודעת מה הוא עושה. שם זה היה כמו ביצת הפתעה: מרתק, בעיקר מפתיע. שם התחיל להתגבש אצלי רעיון חדש, שבימים אלו יוצא לפועל, ועוסק בפרויקטים גנוזים. 

לאורך כל השנים אני עובדת בסטודיו לרוב על פיסול ומיצב והרישום מהווה קול שני עבורי; רושמת הרבה, לרוב לא מציגה רישום. אני אוהבת את חופש הפעולה שתחום זה מאפשר. אני יוצרת בלי להיות קשורה למשהו מחייב, גלריה, חלל, זמן. יש לי מחויבות גדולה לתחום: כל שנות יצירתי אני קמה בבוקר בלי לשאול שאלות ויוצאת לסטודיו. מציגה הרבה בארץ ובחו״ל, במוזיאונים, גלריות ובחללים אלטרנטיביים שונים, במרכז ובפריפריה

חגית:

ממש הרגשתי שאני מטיילת איתך בין המקום הישראלי לפריז ואמסטרדם (חוויה נכחדת בימינו)… תוכלי להרחיב קצת על הדבר הבא שאת מתכננת, הפרויקטים הגנוזים?

נגה:

נתחיל אחרי החגים: אני מתכננת לארח מפגשים אצלי בסטודיו פעם בחודש, לשיחה איתי ועם אמן, אוצר, יוצר אחר, על פרויקט ייחודי שלא יצא לפועל מסיבות מסוימות. פרויקט גנוז או בגלל שלא היה חלל מתאים או בגלל תקציב או מסיבות אחרות.

השיחה על הפרויקט תיתן לו זכות קיום. בתערוכה רואים את התוצאה הסופית אבל רוב העבודה נעשית בסטודיו ולבד. כאן יש הזדמנות לדבר על תהליכי עבודה, דרכי עבודה כוונות, מה קורה בין התהליך לתוצר הסופי ועוד… דברים שמתאים ומתאפשרים בחלל של סטודיו ונכונים בפורמט זה. יש כבר מספר אמנים שהוזמנו לפרויקט ואשמח שגם יפנו אלי

חגית:

זו יוזמה עצמאית שלך או חלק מהתארגנות כלשהי?

נגה:

זו יוזמה עצמאית שהתחלתי לחשוב עליה בפריז ופיתחתי את הרעיון בזמן הקורונה, בתקופת השהות בבית. חשבתי הרבה על מצב האמן שנמצא גם ביום־יום ועובד זמן רב לבד בבדידות בסטודיו. התקופה נראית לי זמן נכון להוציא את הפרויקט הזה לפועל ולחלוק אותו עם אמנים נוספים

חגית:

ומי הקהל? זה כמו קורס? נרשמים מראש לסדרה או שכל פעם מי שבא…

נגה:

פתוח לכולם. בכל מפגש אארח מישהו אחר וזו הזדמנות לשמוע על מאחורי הקלעים של העבודה, על התהליך

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

נשמע יפה ומקורי, יש מקום לקרוא על הסדרה או לעקוב אחר המועדים להירשם?

נגה:

אני מתכננת להתחיל אחרי החגים ואפרסם כול חודש את האמן והתאריך (בפייסבוק, מייל וכו׳)

חגית:

בהצלחה ושנה טובה 

זרים. צילום: אברהם חי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden