כל מה שחשוב ויפה
איה בן רון, Do You Care בכיכר הבימה (הדמיה). צילומים: מ״ל

אבי לובין: זכות הצעקה

אירוע אוהבים אמנות יוצא למרחב הציבורי (ברוח התקופה), ובית חולים שדה X - שייצג את ישראל בוונציה - עולה במהדורה דיגיטלית (במקום לצאת למסע עולמי). שיחה עם האוצר אבי לובין, שאחראי לשניהם

חגית: בוקר טוב אבי, מה קורה?

אבי: ימים קצת מורכבים ועמוסים. אחרי תקופה ארוכה שהילדים ״למדו״ מהבית

חגית: ואתה בתקופה פורייה במיוחד. רגע מבט לאחור: היום לפני שנה בדיוק היה לנו דייט אחרון בוונציה (אתה בביקור אחרון בביתן הישראלי שאצרת, ואני עם אחת הקבוצות האחרונות שהדרכתי, לפני סיום הביאנלה)

אבי: נכון  זה נראה ממש כמו עולם רחוק ואחר. החוויה בוונציה הייתה חזקה ומעניינת. למדנו המון על מה שאנחנו רוצים לעשות, ומאז – יחד עם האמנית איה בן רון ועם מיכי גוב, שהיה המפיק שלנו שם – הפכנו את בית חולים שדה X לעמותה רשומה, ובשבוע שעבר העלינו מהדורת אונליין

חגית: ובמקביל אתה האוצר האחראי השנה של אירוע אוהבים אמנות עושים אמנות של עיריית תל אביב, שיתקיים בסוף השבוע (12-14.11). בוא נדבר על שניהם: מה עשיתם ולא עשיתם בשנה הזו?

אבי: היינו אמורים להיות עכשיו בנסיעות בעולם עם הפרויקט. ההתחלה תוכננה לספטמבר, במוזיאון לאמנות של מוסקווה (MMoma), ואחר כך רצף של מסעות, אבל הכל נדחה בגלל הקורונה. ניצלנו את התקופה כדי לפתח פלטפורמה חדשה, שמאפשרת גישה לפעילות של בית החולים מהבית. זה משהו שרצינו לעשות עוד קודם, והסגרים והשהות בבית אפשרו לנו את הזמן

חגית: הצד הטוב של המצב

אבי: בשבוע שעבר עלינו אונליין, במפגש שכלל צפייה בסרט גוש חימר של רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא. ובהמשך החודש יהיו גם ביקורים שיעסקו בסרט על איה (NO Body) על התעללות במשפחה ושל עידית אברהמי על פרשת חטופי תימן. ההרשמה למפגשים נעשית מראש

חגית: הבנתי שהגישה למפגש מתוזמנת, כך שמלבד הצפייה אתם פוגשים את האנשים לייב בזום?

אבי: יש שני שלבים לכל ביקור כזה – הראשון מתקיים בלייב סטרימיניג. איה מנחה את המפגש ואנחנו עוברים בו דרך כמה תחנות של בית החולים, כולל השלב שבו לומדים להפיק צעקה שמכילה את עצמה (אחד ממרכיבי השתתפות הקהל בפרויקט). לאחר מכן המשתתפים מוזמנים למפגש זום איתנו ועם אורחים נוספים

חגית: זה מרשים. ומגביל

אבי: כמו בית החולים שהיה בוונציה. Care Needs Time …

יש משהו חשוב בחוויה האישית. גם בצפייה מהבית אנחנו מבקשים שכל אחד יצפה לבד. לא שני אנשים יחד על מחשב. וגם שישתמשו באוזניות ובמסך מחשב ולא אייפון

חגית: איך הולך שלב הצעקה? יש היענות?

אבי: הצעקה בבית היא חוויה שונה לגמרי מזו שב־Safe Units שהיו בוונציה. אנחנו מבקשים מאנשים להודיע בבית שאולי יהיו צעקות תוך כדי 🙂

חגית: אין ספק שיש צורך עז לצעוק בימים אלה. אולי שייסעו לבלפור לצעוקקקק 😄

אבי: גם כשנסענו לוונציה לא ידענו אם אנשים באמת יצעקו או לא. לאיה ולי היה מאוד קשה לצעוק. השתתפנו לאורך הקיץ בשיעורים של פיתוח קול, כדי לפתח את העבודה, והיינו ממש גרועים בזה. גם ההבנה שאני לא מסוגל לצעוק, למרות שאני בחדר לבד ולא מקליטים או מצלמים אותי, היא חוויה רגשית משמעותית.

בגרסת האונליין זה מייצר חוויה אחרת עם התמודדות אחרת. אבל בפיילוטים שעשינו התברר שלא מעט אנשים צעק

כשנסענו לוונציה לא ידענו אם אנשים יצעקו או לא. לאיה ולי היה קשה לצעוק. השתתפנו בשיעורים של פיתוח קול והיינו ממש גרועים בזה. גם ההבנה שאני לא מסוגל לצעוק, למרות שאני בחדר לבד ולא מקליטים או מצלמים אותי, היא חוויה רגשית משמעותיתו

חגית: מעניין שב״שיר לשלום״ יש קישור בין תקווה לצעקה גדולה

אבי: המחאה של בלפור מעניינת בהקשר הזה, כי היא אוסף של צעקות אישיות. יש כאלה שמבקרים את זה, שאין מסר אחד וברור, אין הנהגה עם שורת מסרים. אבל לדעתי זה בדיוק הכוח של המחאה הזו: אוסף של אנשים שכולם יוצאים נגד הריקבון של השיטה, נגד הריקבון של ההנהגה, אבל כל אחד מגיע עם הצעקה האישית שלו, עם העוול האישי שהוא חווה.

אני חושב שיש תקווה בצעקה. השתיקה וחוסר היכולת לדבר, או לצעוק, היא הבעיה האמיתית. עוולות חברתיות מתקיימות בגלל חוסר היכולת שלנו לדבר. לא רק של מי שנפגע, אלא גם של העדים

אבי לובין. צילום: נעה יפה

איה בן רון. בית חולים שדה X

חגית: וזה ממש העיסוק של העבודה של FHX – רעות חולות חברתיות. הסיטואציה של ״בית חולים״, החשיבה שמקבילה בריאות גוף לבריאות חברתית – זה ממש קולע. 

אתה רואה קשר קצת נבואי בין הכותרת של הביאנלה ב־2019 ״שתחיו בזמנים מעניינים״, וחלק ניכר מהעבודות שהיו שם, לבין המשבר שקורה עכשיו?

אבי: האמת שכבר אז הייתה תחושה שהכותרת ולא מעט מהעבודות היו ממש קשורות ברוח הזמן – בין אם עבודות שהייתה בהן קטסטרופה וחורבן, ובין אם כאלה שניסו להציע תקווה, או אפיקים חדשים של ״להיות בעולם״

חגית: לגמרי. כולל הערפל על הכניסה לתערוכה 

אבי: הערפל, ארתור ג׳פה (בהקשר של הפגנות השחורים), לורנס אבו חמדן, לריסה סנסור. היו שם לא מעט עבודות חזקות מאוד וקשורות מאוד לטרלול שעובר היום על העולם – לא רק המגיפה, אלא גם ההשלכות הפוליטיות שלה. 

אגב, ב״אוהבים אמנות״ תהיה עבודה מהביאנלה בוונציה (בהפקה חדשה) – שלושה כיסאות ״משגיחים״ מוגבהים של האמן אוגוסטס סראפינאס הליטאי. וגם לור פרובו הצרפתייה משתתפת (אבל עם עבודות אחרות)

מה אמנות יכולה לעשות

חגית: טרלול זו מילת מפתח. וגם ערפל, בלבול ואי ודאות. אז איך בכל זאת עבדתם על אוהבים אמנות? באמת מרגש לראות שהצלחת לרתום אמנים מחו״ל. איפה ואיך הם משתלבים?

אבי: כשהציעו לי לאצור את אוהבים אמנות חשבתי שמה שמעניין אותי זו תערוכה שעוסקת במרחב הציבורי ממש, כי לא בטוח שאפשר להיות בתוך חללים

חגית: כלומר – זה יקרה בכל מצב? גם אם כל חללי האמנות עוד סגורים?

אבי: נכון. המצב היחיד שבו היינו דוחים את האירוע הוא מצב של סגר כללי. מעבר לזה – אין סיבה לבטל או לדחות. זה ניסיון לחשוב איך עושים בכל זאת אמנות, למרות ההגבלות, למרות הסגירה ההזויה של המוזיאונים והגלריות – שעדיין לא נפתחו למרות שאין סיבה אפידמיולוגית לסגירה הזו.

המצב היחיד שבו היינו דוחים את האירוע הוא מצב של סגר כללי. מעבר לזה – אין סיבה לבטל או לדחות. זה ניסיון לחשוב איך עושים בכל זאת אמנות, למרות ההגבלות, למרות הסגירה ההזויה של המוזיאונים והגלריות – שעדיין לא נפתחו למרות שאין סיבה אפידמיולוגית לסגירה הזו

השאלה של תפקיד האמנות במרחב הציבורי מעסיקה אותי לא מעט זמן, ושל תפקיד האמנות בכלל. באופן אישי רציתי עבודות שחושבות מחדש על האופן שבו אנחנו משתמשים במרחב הציבורי, על האופן שבו אנחנו רואים אותו, נפגשים בו, מתנגדים או מנכסים אותו

חגית: הדוגמה של סראפינאס טובה: העבודות פשוטות לגמרי, מזכירות מושב מוגבה של שופט במשחק טניס או של מציל בבריכה, אבל למעשה קוראות לשינוי נקודת המבט האוטומטית שלנו על העולם. איפה נפגוש אותן?

אבי: בכיכר הבימה. בעבודות שלו יש משחקיות ואפשרות לשנות פרספקטיבה, וגם ממד של מעקב והשגחה, עמדה של מי שצופה בך כל הזמן. נקודת ההתחלה של האירוע היא כיכר הבימה, והוא עובר דרך שדרות רוטשילד, אלנבי, ביאליק, גן מאיר, קצת קינג ג׳ורג׳ ובחזרה להבימה דרך שדרות בן ציון.

חלק מהבעיות של המרחב הציבורי, של האופן שבו אנחנו משתמשים בו, חיים בו, נפגשים בו, מאוד התחדדו בתקופת הקורונה והסגרים, והמחנק שכולם חשו בתוך מגבלת ה־100 מטר או 500 מטר. זו לא רק שאלה של יותר מרחבים ירוקים בעיר, אלא האופן שבו המרחב הציבורי משמש אותנו

חגית: זה מעניין בהקשר של ״תפקיד האמנות״, מה אמנות יכולה לעשות כדי לחולל שינוי (קטן אפילו). אני מבינה שמדובר במעין מסלול שיטוט?

אבי: כן, יש מפה אינטראקטיבית, וגם מפות מודפסות שיסמנו איפה נמצאות העבודות. לא חייבים כמובן ללכת את כל המסלול. אפשר סתם להיות בהבימה, או בגן מאיר, או באלנבי או ברוטשילד.

יש גם כמה עבודות שאני מקווה שיוכלו להישאר לתקופה קצת יותר ארוכה. למשל טלסקופ שנועה גרוס ואורי נועם בונים בביאליק פינת אלנבי, ומאפשר להתנתק מההמולה של העיר, מהרעש והבלאגן, וליצור מבט אינטימי ישיר אל הים, באחת הנקודות היחידות בעיר שהים לא חסום על ידי מגדלים ומלונות.

נועה גרוס ואורי נועם

הלל רומן (הדמיה)

אנדריאס אנג׳לידאקיס

להלי פרילינג

birds

ברוטשילד הלל רומן בונה בית מוגבה על אחד העצים, שמאפשר לטפס ולראות את השדרה מלמעלה, או לשכב ולראות את צמרות העצים, או סתם לשבת ולבהות. לא רחוק משם יהיה מגדל פעמוני אופניים של סיל קרול, אמן הולנדי, שמזמין את העוברים והשבים למשוך באחד החבלים וליצור יחד סימפוניה של פעמוני אופניים. 

בגן מאיר יהיו גם כמה עבודות – למשל, מבוך של האמן היווני אנדריאס אנג׳לידאקיס, שחוזר למרחבים מיניים הומואיים שהיו פעם בגנים ציבוריים. ובכיוון אחר – באלנבי יהיה פסל של להלי פרילינג – מעין גבעת חול שעליה מוטלת דמות – מישהו ספק מת ספק מעולף, בסצינה שגם מלאה מוות וריקבון וגם יופי. כמו ציור ואניטס עכשווי

חגית: נשמע טוב (ורע) ומעניין. וכל זה קורה בסופשבוע. אגב, מישהו מהם הגיע לארץ בפועל?

אבי: לצערי בגלל הקורונה הם לא יכולים לבוא. האירוע הוא בשיתוף האיחוד האירופי – כל אחת ממדינות האיחוד שרצתה להשתתף איפשרה לי לבחור אמן לעבוד איתו, וסייעה לפרויקט לצאת אל הפועל. חלק מהעבודות מופקות כאן בישראל, בדיאלוג עם האמנים מרחוק – למשל הכיסאות החדשים של אוגוסטס או המבוך של אנדריאס. חלק מגיעים בהובלה – למשל ערסלים של האמן האוסטרי מיכאל קינצר, שייתלו על העצים גם בגן מאיר וגם ברוטשילד.

המדרשה לאמנות שותפה לאירוע מרתון הציור בפארק החורשות. ובהמשך לתחילת שיחתנו: גם איה בן רון משתתפת, עם באנרים שייתלו על בניין הבימה עם הכיתוב Do You Care? – אחד המוטואים של בית חולים שדה X 

חגית: ובמקביל יש כמה יוזמות עצמאיות משלימות – כמו של הגלריות השיתופיות בדרום העיר (אלפרד, מקום לאמנות, המעבדה ועוד) – שיציגו סדרת אירועי אמנות מחאה

אבי: כן. גם בתערוכה המרכזית יש לא מעט עבודות שעוסקות במחאה והתנגדות – למשל קמפיין NO של סנטיאגו סיירה. זה פרויקט ארוך שהתחיל ב־2009 . בתל אביב הוא יוצר במיוחד קמפיין פוסטרים שאנחנו רוצים לתלות בבתי עסק ברחוב אלנבי (שלאט לאט הולכים ונסגרים ופושטים את הרגל). וברוטשילד יציג באנר נודד, שמגיע לכאן אחרי ניו יורק, ספרד ושבדיה. גם שרון גלזברג יוצרת עבודה/פרפורמנס שבו הקהל משתתף ומבטא כל אחד את המחאה שלו

סנטיאגו סיירה

מיכאל קינצר

שרון גלזברג

חגית: ואתה עצמך אופטימי? מה אתה אומר לילדים שלך לפני השינה?

אבי: גם וגם 🙂 באופן אישי מחאות בלפור יוצרות תקווה גדולה. יש דור צעיר, חדש, שמתחיל להתנגד בצורה שונה. לא עוד פעם שרים בכיכר, או רצף של נאומים של אנשים שלא מעניינים אף אחד, אלא אנשים שפשוט לא מוכנים יותר, אומרים לא לאטימות ולשחיתות, לאלימות שמופעלת על אזרחים על ידי השלטון. יש בזה משהו מעודד, אחרי שנים של מחאות שמרגישות חסרות אנרגיה וחסרות פוטנציאל לשינוי אמיתי של מה שרקוב כאן.

מחאות בלפור יוצרות תקווה גדולה. יש דור צעיר, חדש, שמתחיל להתנגד בצורה שונה. לא עוד פעם שרים בכיכר, או רצף של נאומים של אנשים שלא מעניינים אף אחד, אלא אנשים שפשוט לא מוכנים יותר, אומרים לא לאטימות ולשחיתות, לאלימות שמופעלת על אזרחים על ידי השלטון

לצערי אני לא מאוד אופטימי. הממשלה שנמצאת כרגע היא באמת מזעזעת. כל מיני אנשים שחושבים על עצמם כאלטרנטיבה הם אולי פחות קיצוניים, אבל לא מציעים משהו חדש – ביחס לכיבוש, ביחס לגזענות, ביחס לכלכלה, ביחס לשינוי סדרי עדיפויות. הייתי רוצה שיקום משהו חדש לגמרי, לא כחול לבן, לא יאיר לפיד, בטח ובטח שלא מפלגת העבודה. אופציה אמיתית שמציעה לאזרחים סדר יום אחר. וגם שיש לה סיכוי להיבחר.

הילדים שלי שאלו פעם למה אנחנו תמיד מצביעים למי שאין לו סיכוי להיות ראש ממשלה 🙂 אז הייתי רוצה שיהיה מישהו שיש לו סיכוי להיות ראש ממשלה ושגם אני ארצה שהוא יהיה ראש ממשלה

חגית: הלוואי. אבל עד אז צריך הרבה אוויר…

אבי: לגמרי.

ואם חושבים על תפקיד האמנות – אמנות מאפשרת הסתכלות אחרת על העולם בהרבה מישורים, וההסתכלות האחרת הזו יכולה להתניע גם שינוי בעולם. זה לא אקטיביזם, זה לא האופן שבו עמותות פוליטיות פועלות, זה לא שינוי במישורים האלה. אבל אם עבודת אמנות גורמת לנו לראות משהו, לחשוב אחרת על משהו, זה גם יכול להוביל לשינוי אמיתי בעולם. 

בישראל לא אוהבים לתת מקום לאמנות ודוחקים אותה לפינה (גם מבחינה תקציבית). אבל אני תוהה כבר לא מעט זמן – מה היה קורה אם בכל מיני ועדות שלא קשורות לאמנות היו מזמינים גם אמנים להביע דעה ולדבר – לממשל בוועדת הקורונה, או בוועדות כלכליות או בטחוניות, או בכל מיני סוגיות ציבוריות. לאמנים יש לא פעם נקודת מבט על העולם, שחורגת מהאפשרויות שאנחנו רגילים לחשוב בהן, והייתי רוצה שגם אמנים יהיו מעורבים במחשבה על החברה

חגית: אותי שכנעת 

אבי: מעולה 🙂

סיל קרול

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    אוטופיה , איפה תשיג ממשלה כזו שאתה מחפש. העולם האידיאלי הסתיים מזמן. צריך לעשות ולא לחכות למוכן שירד משמיים. ברור שלאמנים יש נקודות מבט חדשניות לא פעם .הנה אתה במו ידיך בראת בית חולים שדה כמקבילה לבדיקות קורונה ברחוב. אז תשמיע קולך. לצד התקווה לטוב יש בהחלט להודות על הטוב הקיים אחרת לעולם לא נהיה מרוצים.!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden