כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
יהונתן מילא לויטס. צילום: גל חוברה

20 ומשהו // יהונתן מילא לויטס

חושב שבכל אחד יש חיית פרא וחשוב להיות קשובים אליה; מייצר אמנות טובה כשהוא לא מתעסק רק בה; בעד ״אין־יור־פייס״, אבל לא אוהב פרובוקציות זולות

יהונתן מילא לויטס, בן 28 מרעננה, אמן רב תחומי. 

טקס בחנות המוזיאון

כשהייתי ילד הייתי הולך עם ההורים שלי למוזיאון תל אביב כמעט כל סוף שבוע. היינו מסיימים את הסיבוב, אמא שלי הייתה לוקחת אותי לחנות והייתי בוחר גלויה. זה היה טקס. 

אמא שלי עוסקת כל החיים בהוראה, היא הייתה מציירת והתחילה כמורה לאמנות. למדתי במגמת אמנות בתיכון והייתי מצייר הרבה בדיו, טכניקה ידנית עם מכחולים וציפורן. אחרי הצבא רציתי בכלל ללמוד פסיכולוגיה, ואז חבר שלי ניסה להתקבל לתקשורת חזותית בבצלאל, אז ניסיתי להתקבל גם: חשבתי שאם אני מצייר אולי שם המקום שלי.

זה היה ממש חוסר הבנה מוחלט למה אני נכנס. קיבלתי ערכים שלדעתי קצת מתפספסים במקומות אחרים: בעולם העיצוב, גם אם אתה לא מייצר פוסטר שמכוון לקהל, יש דברים כמו קומפוזיציה, מקצב, מתח בין כתמים, שאפשר לרתום לדברים אחרים.

בתקשורת חזותית מתעסקים בהמון מדיומים, וזה מדהים כי זה מה שאני הכי אוהב לעשות: לשלוח את הידיים לכמה שיותר כיוונים. התחושה בלימודים הייתה כמו ללכת לבד במדבר, כל בריף היה הזדמנות להבין מה אני רוצה לעשות באותו רגע, מה מדליק אותי ומצית לי את הדמיון. 

בכל אחד מאיתנו יש חיית פרא

נקודת המוצא של פרויקט הגמר שלי הייתה בחירת המדיום. בחרתי באנימציה כי ההתעסקות בה היא בשכבות; הסאונד והקצב, הטיימליין, עיצוב, איור ותנועה. דרך הסאונד ניסיתי להעביר את האווירה המזוקקת שאני רוצה לייצר בסרט.

אמא שלי אמרה לי ״גברים הם חיות פרא, אתה לא כמוהם״. הקשבתי למשפט הזה והרגשתי שהוא מכיל סתירה פנימית: מצד אחד אני גבר, ומצד שני אני לא כמו כל הגברים. ברור שזו הכללה אבל איפה המקום שלי בתוך זה? זה הרגיש כמו משפט מעניין לצאת איתו למסע

באותה תקופה עזבתי את ירושלים לרעננה. בעקבות אינטראקציה עם מישהו (שאני לא אפרט עליה יותר מדי), אמא שלי אמרה לי ״גברים הם חיות פרא, אתה לא כמוהם״. הקשבתי למשפט הזה והרגשתי שהוא מכיל את הסתירה הפנימית הזו; מצד אחד אני גבר, ומצד שני אני לא כמו כל הגברים. ברור שזו הכללה אבל איפה המקום שלי בתוך זה? זה הרגיש כמו משפט מעניין לצאת איתו למסע.

יצרתי את האנימציה בנרטיב שבור; לא משך אותי לדבר בשפה ליניארית. אני משתמש בכלים שהם יותר צורניים, דימויים שהם מנותקי זמן ומקום. בתפיסה שלנו היום וגם לפני 300 מאות שנים, בית הוא עדיין בית. כנ״ל לגבי סוס או דימויים אחרים שלא משתנים.

בסיפור יש דמות נשית שמביאה לעולם סוס. הוא עובר סוג של מסע; הוא גדל, חוזר לבית ילדותו ורואה את אמא שלו מתה. הוא הופך לקוץ, ואז נפגש עם המסכה – הייצוג האבהי שנמצא בשמיים. הכל נסוב סביב יחסי כוחות. 

אפשר לביית סוס, לרכב עליו, אפשר לקחת אותו להפגנות, ואפשר לתת לו להיות מה שהוא. אני חושב שבכל אחד מאיתנו יש חיית פרא וחשוב להיות קשובים אליה. המין הגברי שלט הרבה זמן, אבל יש התעוררות והתחזקות מהצד הנשי, שאני מקווה שתגדל כמה שיותר

אפשר לביית סוס, אפשר לרכב עליו, אפשר לקחת אותו להפגנות, ואפשר לתת לו להיות מה שהוא. אני חושב שבכל אחד מאיתנו יש חיית פרא וחשוב להיות קשובים אליה, כדי שנוכל לדעת לתעל אותה לצורות ולביטויים שיהיה לנו טוב איתם; במקום שזה ישתלט עלינו, או יפתיע אותנו באיזשהו מקום. כשמסתכלים על ההיסטוריה, אין מה לעשות, המין הגברי שלט הרבה זמן, והיו לכך השלכות. אבל יש התעוררות והתחזקות מהצד הנשי, שאני מקווה שתגדל כמה שיותר עם הזמן.

לראות בשחור ולבן 

הבחירה ליצור בשחור ולבן מגיעה מעולמות של רישום, מדיום שבבסיס שלו הוא ראשוני ומיידי. אני מתעסק בעיקר בתוכן: ברור שאפשר להוסיף צבעים, לחזק ולהחליש. צבע הוא כלי חזק אבל איכשהו הוא אף פעם לא משך אותי. לפעמים אני מרגיש שאני רואה דברים בשחור ולבן, יש בזה משהו יותר פשוט, גם בלהסתכל על העולם. וגם ככה התוכן קופץ החוצה. 

אני אוהב להתעסק בדימויים שהם גם פיגורטיביים וגם מופשטים. במקום הפיגורטיבי, אלו בעיקר תכנים שיושבים על עולמות של טבע, צמחיה, אבל דימויים שיכולים קצת להרתיע, כמו קוצים; לייצר תחושה של ״אני לא רוצה להתקרב לזה״. גם ציפורים, וככלל אלמנט התעופה, קצת לפרוץ את הסטטיות.

שיתוף פעולה עם רותם פייפר. צילומים: נעמה סגל

בפרויקט שאצר איתי בלאיש במסגרת לה קולטור, הקדרית רותם פייפר העבירה לי כלים שהיא עושה ואני ציירתי עליהם. אין תכנון מקדים: אני עובד עם עפרון פחם באופן הכי חופשי. הטקסטורה של הכלי עצמו לא חלקה לגמרי, התחושה היא קצת כמו לצייר על אבן. כשקיבלתי את העמודים הקרמיים שהיא יצרה התלהבתי מהרעיון הסיבובי, בגלל שאני מגיע מעולם של דו־ממד.

אם נקביל את זה לעץ, יש אפקט נחמד בלהקיף אותו, לראות אותו מכל הזויות. ובקערות יש איזושהי נקודת מגוז מרכזית, התכנסות, והשיפועים יוצרים פרספקטיבה. נוצר משחק של טופוגרפיה, כאילו אני עומד על הר ומסתכל על עמק.

לסחוב את הגוף למרחקים

שבועיים לפני הסגר, תום גן אור הרים לי טלפון ואמר ״בוא נצלם משהו, לא משנה מה, רק שיהיה לנו חומר גלם״. תום הוא פרטנר מדהים, למדנו יחד בבצלאל. יצרנו קשר עם רקדנית, וקיבלנו אישור להיכנס לאולם של הסינמה סיטי כשהוא היה סגור לגמרי. זו הייתה חוויה מוזרה ומעניינת.

Please Return Home מדבר על המקום של האמן מול הקהל, בתקופה שאין קהל בעולם התרבות. עשינו עוד כמה שיתופי פעולה, כמו The Invisible Mile, פתיח קצר לסדרה פיקטיבית שהמצאנו, שמבוססת על ספר.

birds

הסיפור הוא על מירוץ הטור דה פראנס, בין הראשונים ואחד הקשים שהיו בהיסטוריה. המון אנשים נפצעו, ויש גם כאלו שמתו. מוטיב הערפל בסרט הוא כמו המצב התודעתי והנפשי של הרוכב: הם היו צורכים סמים בשביל לסחוב את הגוף לכאלו מרחקים.

צילמנו בחרמון בארבע בבוקר, היה אולי מינוס שלוש מעלות. הרוכב היה צריך לרדת במהירות נגד כיוון התנועה, הכביש כולו בערפל, תום ואני היינו עם פלג הגוף העליון שלנו מחוץ לאוטו וחבר שלנו נהג. מזל שסיימנו את יום הצילום הזה בשלום.

אסתטיקה של אלימות

לצייר כל יום מהבוקר עד הלילה זה לא אני. ברגע שזה הופך להיות 100 אחוז שגרה, יש בזה משהו שאותי, לפחות, משעמם או שוחק. אני אוהב לגשת ליצירה ממקום של תשוקה ולא של אזלת יד. היצירה תמיד השתלבה אצלי עם דברים נוספים: בתואר הייתי עובד בניקיון, זה היה זמן שמסדר לי את כל המחשבות בראש. ושקט מבחינתי הוא ערך מאוד חשוב; סוג של התכנסות פנימית.

היצירה תמיד השתלבה אצלי עם דברים נוספים: בתואר הייתי עובד בניקיון, זה היה זמן שמסדר לי את כל המחשבות בראש. ושקט מבחינתי הוא ערך מאוד חשוב; סוג של התכנסות פנימית. אני מייצר אמנות טובה כשאני לא מתעסק רק בה

אני מייצר אמנות טובה כשאני לא מתעסק רק בה. עכשיו לדוגמה אני עובד בסושיאל מדיה (אני מאוד טכני והמיינד שלי לא נמצא שם) ומתפרנס ממרצ׳נדייז שאני מוכר: חולצות בדפוס משי, כובעים רקומים ותכשיטים בכסף וציפוי זהב.

העבודה על הקולקצייה התחילה בבצלאל, כשעבדתי על יצירת גרפיקות במקביל לפרויקטים של התואר. בזמן הלימודים למדתי את טכניקת דפוס המשי שהובילה אותי לעבוד עם טקסטיל. ככלל העבודה עם חומרים תמיד משכה אותי, לצאת מגבולות המסך והדו־ממד. אהבתי את הרעיון שאנשים לובשים את הציורים שלי.

בנוסף אני עובד בתור מורה מחליף לילדים, קורא להם סיפורים או מראה להם סרטים איכותיים. אני אוהב קולנוע ישן, או כזה שנשען על אסתטיקה ומוטיבים ישנים, כמו ״המגדלור״ שראיתי לאחרונה, סרט מאוד חזק. כולו בשחור ולבן, עם קצב איטי ופורמט ריבועי.

אני אוהב גם את הסרטים של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, שיצר את ״שיני כלב״. הסרטים שלו מתעסקים באסתטיקה של אלימות, או אלימות שקטה; מין עולם מנוכר, שאותי לפחות מעניין. נגיד המתח בין האלימות לשקט, הדבר הצורם הזה. אז אני לא מראה את הרגע שהמסמר נכנס אלא קצת לפני, משהו שעומד להיפצע. 

לרכב על החופש באמנות

בציורים שלי יש הרבה פעמים דימוי של כיסא. זה יצוג די שחוק של פורטרט עצמי באמנות: אמנים מייצגים את עצמם דרך הכיסא שעליו הם יושבים. אהבתי את המחשבה על הכיסא כמקום של יציבות וחוסר יציבות; אנחנו יושבים עליו כי אנחנו יודעים שהוא מקנה לנו משהו, אבל מה קורה ברגע הנפילה, או ההתרסקות?

בסרטון Establishment הכנסתי כיסא חשמלי. באותה תקופה התעסקתי במחשבות על אלימות במסגרת החוק והממסד, ובמה זה שונה מהאלימות שלנו כאזרחים. יש שם גם דימוי של ילדה עם איבר מין זכרי, אז הרגיש לי נכון להזהיר בתחילת הסרט.

יש בי שני קטבים, מצד אחד אני בעד אין־יור־פייס, לא להמתיק דברים שהם קשים לצפייה. ומצד שני אני לא אוהב פרובוקציות זולות. אני חושב על האימפקט שאני יוצר אצל הצופה.

הדמות שנוצרה בעקבות היצירה שלי רחוקה ממי שאני באמת; יש סוג של פער. באמנות אני אוהב לפלרטט עם מקומות שאני מרגיש שחסרים באישיות שלי, מקומות נועזים או משוחררים.

אני תופס את עצמי מאופק ומרוסן, ובאמנות יש את החופש שאפשר לרכב עליו, לעשות מה שאנחנו רוצים, בלי להתנצל: כמו טונים בסאונד, דרך היצירה אני יכול להגביר במקום מסוים, מה שמאפשר לי להכיר את עצמי מזווית אחרת.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden