כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה
צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה. צילומים: דוריאן גוטליב

מגלים אוצרות // אלמוג גז

אלמוג גז חוזרת למקורות: בגלריה ע״ש מורל דרפלר במוסררה ובשיבה הביתה, לחוף הכרמל - שם היא כובשת חמוצים, מקימה גלריה קהילתית, וחולמת להציג רטרוספקטיבה לבועז טל

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״עומד מלכת״ ב־2014, בגלריה ע״ש דרפלר בבית הספר לאמנות וחברה מוסררה. בתערוכה השתתפו יונתן אולמן, מיכל בלייר, יאיר גוטרמן, מגדלנה דפנר, ענבל הופמן, הילה עמרם, אמנדה תמרי, ילי רייכרט, שירה ריימן.

לאחר סיום לימודיי במחלקה לצילום במוסררה (ב־2013) החלטתי להישאר לשנה נוספת במסגרת החממה ללימודי המשך. לאחר נפילת המתח שמגיעה עם סיום פרויקט הגמר, חיפשתי את דרכי האמנותית והכיוון של אוצרות החל למשוך אותי. אבי סבג (מנהל בית הספר) פתח בפניי את הדלת, והציע שאאצור את התערוכה השנתית לזכרו של מורל דרפלר, בהנחייתה של עירית כרמון פופר.

במשך כמעט חצי שנה ״צללתי״ לתוך יצירתו המרתקת של האמן מורל דרפלר, שנהרג בפיגוע בתחנת הרכבת בנהריה בשנת 2001. במהלך המחקר האוצרותי ביקרתי בבית משפחתו של דרפלר ועיינתי בעבודותיו שנשמרו במחסן הביתי. בני המשפח סיפרו לי על עבודות שלא הצליחו להישמר – צילומים מכוסים שכבות של חומרים אורגניים, בעיקר חול וגרגירי אורז, שנאכלו בידי חרקים והתכלו. עבור דרפלר היו אלו בגדר ניסיונות בלבד, אך העבודות האלו מסמנות במובהק את רצונו לפרוץ את ״קיבעון״ המדיום הצילומי וגבולות החומר.

אלמוג גז

אלמוג גז. צילום: נדב אריאל

בתערוכה כיוונתי את האמנים דווקא לעבודות האלו, שכשלו לשרוד. ניסיתי להפוך את הגלריה שקרויה על שמו למעין מעבדה, וריאציה על חדר־טבע, שבו הוצגו ניסויים מדעיים־אמנותיים. העבודות הציגו מהלכי התחקות אחר תהליכים טבעיים מתוך נקודות מבט שונות – כליה, קמילה, ריקבון, צמיחה והשתנות – ואפשרו לצופה לבחון מושגים של הישרדות וזמן. האמנים שהשתתפו בתערוכה יצרו בחומרים אורגנים, תוך מודעות לחוסר שליטתם על היצירה ו״ויתור״ על האחריות לתוצאה המתקבלת.

התחנה האחרונה

״צמחייה עירונית ועשבים שוטים״, הגלריה ע״ש דרפלר בבית הספר מוסררה, אמנים משתתפים: בועז אהרונוביץ׳, דיוי בראל, מאיה זהבי, יובל נאור, גוסטבו סגורסקי, נטע קונס, ירון רוזנר, ילי רייכרט. התערוכה נפתחה בתחילת ספטמבר ומוצגת אונליין באתר של בית הספר מוסררה.

בסיום הסגר הראשון הזמינה אותי איילת השחר כהן, ראש המחלקה לצילום ומנהלת הגלריות במוסררה, לאצור שוב את התערוכה השנתית לזכרו של דרפלר. בשנתיים האחרונות הייתי ב״הפסקת אימהוּת״ מחיי המקצועיים, והרגשתי שזוהי הדרך הנכונה והמדויקת ביותר בשבילי לקפוץ שוב למים – מעין חזרה מעגלית לתחילת הדרך.

התערוכה לוקחת חלק באירוע ״התכנסות״, שבו שלוש הגלריות של מוסררה עוסקות בנושא הכל כך רלוונטי לתקופה בה אנו חיים: יצירה מהמרחב הביתי. היצירות בתערוכה המתכתבות עם סדרת הצילומים ״צמחייה עירונית״ (1983-1984) של דרפלר, שבה הוא יצר מעין טבע כפוי, מענפים וצמחים חסרי שורשים שצילם על גג ביתו. ״צמחייה עירונית״ הייתה התערוכה הראשונה שהא הציג, ובחלל התצוגה הוא הציב צמחים וענפים שונים ואף בנה קיר לבנים, בניסיון לשחזר את קיר המרפסת שבה צילם.

דיוי בראל, ללא כותרת, מתוך הסדרה קרחת יער

דיוי בראל, ללא כותרת, מתוך הסדרה קרחת יער, 2016

נטע קונס, מתוך הסדרה ירוק עד

נטע קונס, מתוך הסדרה ירוק עד, 2020

ילי רייכרט, נוף עם גזר קיפח

ילי רייכרט, נוף עם גזר קיפח

באחת מתוך שיחות רבות שקיימתי עם האמן ירון רוזנר (תלמיד וחבר קרוב של מורל, שמציג בתערוכה הנוכחית), הוא סיפר לי שהתערוכה ספגה ביקורות לא מפרגנות, שברובן נטען כי אין צורך באובייקטים תלת ממדיים/פיסוליים בתערוכה של צילום ישיר. הבחירה לעמת את האובייקטים המצולמים (הצמחייה והקירות) עם התצלומים עצמם היא, בעיניי, רעיון שהקדים את זמנו וייתכן שלא הובן כהלכה בשנות ה־80.

בשנים האחרונות המדיום הצילומי משתנה לנגד עינינו, וניתן לראות יותר ויותר פעולות של צילום העובר תהליך שכבתי, צילום המחובר לחומר, צילום ההופך לתלת־ממד. בהצבת הסדרה ״צמחייה עירונית״ חרגו הניסיונות של דרפלר על החומר הצילומי מעבר לנייר, אל החלל. פעולה שהייתה דריסת רגל ראשונית בדרכו האמנותית הייחודית, ועל כן עניין אותי לבחון אותה מחדש באמצעות אמנים שונים.

בשנים האחרונות המדיום הצילומי משתנה לנגד עינינו, וניתן לראות יותר ויותר פעולות של צילום העובר תהליך שכבתי, צילום המחובר לחומר, צילום ההופך לתלת־ממד

גם הפעם הזו, כמו בתערוכה הקודמת, בחרתי לא לעסוק ביצירות שנותרו לאחר מותו, אלא ברעיון, בהוויה אמנותית. המשתתפים בתערוכה מגיבים לניסיונו של דרפלר להכניס את החוץ אל הפנים, אף שמעולם לא ראו תיעוד של אקט אמנותי זה, ונותנים לו פירוש מחודש, נוכח המורכבות של התקופה כיום. הם מתבוננים על החוץ מתוך המרחב הביתי שלהם, ובוחנים באופנים שונים את יחסי הכוחות ויחסי הגומלין שבין האדם לטבע הסובב אותו. לעיתים הטבע מסתנן ופולש אל היצירה ולעיתים מעשה האמנות הוא שבורא את הטבע.

צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה

ההשפעות של הקורונה והשאלות שהיא מעלה ביחס למצב הקיומי של האדם ושל האמנות בפרט, נוכחים בתערוכה הזו ברבדים רבים. מרבית העבודות נוצרו בזמן הסגר הראשון, התערוכה נפתחה פיזית ממש ימים ספורים לפני הסגר השני וננעלה עם תחילת הסגר השלישי, כך שרוב הזמן התאפשר לראות אותה רק במתכונת און ליין.

התגובה הראשונית שלי הייתה אכזבה. הרגשתי שהתערוכה סובלת מהתופעות הלוואי של הקורונה. אבל עם הזמן הבנתי שאולי זה דווקא מחדד את הנושאים שהתערוכה מבקשת לחקור – ההתכנסות פנימה, ההתבודדות, הריחוק החברתי והיצירה שנולדת מתוך כל אלה. העובדה שהתערוכה נצפית רק דרך מסך מעניינת מאוד בהקשר של התקופה שבה כל כך הרבה תחומים בחיים שלנו הפכו לממוסכים. המבט של הצופה בתערוכה מהמחשב בבית שלו, מזכיר באופנים רבים את המבט של האמנים המשתתפים בתערוכה – מהפנים, הבית  המוכר והבטוח, אל החוץ.

 מכל מלמדיי השכלתי

את הניסיון שלי באוצרות אני חבה בעיקר לאבי סבג, שלצדו אני עובדת לא פעם כעוזרת אוצר. התערוכה הכי מעניינת שבה הייתי מעורבת במסגרת עבודתי עם אבי הייתה התערוכה ״פלורה פלשתינה״, שהוצגה בגלריה החדשה במוסררה בשנת 2015 וחשפה אותי לאופני יצירה ותצוגה שונים ומגוונים.

תערוכה שהשאירה בי רושם חזק הייתה ״אין כמו בבית״, שאצרה עדינה קמיאן־קשדן במוזיאון ישראל. ראיתי את התערוכה ב־2017, רגע לפני תחילת לימודי התואר השני שלי, במחלקה למדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל. לא שמעתי על התערוכה לפני שראיתי אותה, נכנסתי לחלל התצוגה באופן ספונטני ובכל צעד שעשיתי פנימה הרגשתי איך הלב שלי מתרחב.

התערוכה הזו חידדה אצלי את הרצון להמשיך את לימודיי ולהעמיק את הידע באוצרות ובאמנות. הדאדא והרדי־מייד הם הזרמים האהובים עלי בתולדות האמנות, והתערוכה הצליחה לעורר מחשבה מחודשת לגבי חפצים ביתיים ויומיומיים.

birds

התערוכה ״לילה לילה״, שנפתחה באוגוסט האחרון (אוצרת: נעמה להב) במסגרת פסטיבל אאוטליין בירושלים, פיצחה לדעתי באופן מאוד יפה את הסוגיה של תערוכות בזמן קורונה. התערוכה הזמינה אמנים ואמניות לשלוח איורים בנושא שירי הערש של לאה גולדברג. (גולדברג תמיד הייתה המשוררת האהובה עלי, ומאז שנהייתי אימא, שירי הערש שלה עשו קאמבק אל חיי, והם שזורים ביומיום המשפחתי שלנו). התערוכה, שהוצגה במוזיאון הטבע, התאימה את עצמה לרוח התקופה הנוכחית והוצגה גם בעמוד אינסטגרם.

החוכמה של התערוכה הזו לדעתי, הייתה בנגישות ובזמינות שלה לקהל הרחב, ולא רק לחובבי האמנות, תוך הקפדה על סטנדרטים אמנותיים גבוהים. כל יצירה שפורסמה באינסטגרם עמדה למכירה בגדלים משתנים ובטווח מחירים נוח. רכישת יצירה התבצעה ישירות מול האמן, דבר שאיפשר לפרגן, לשוחח ולהכיר, בתקופה שבה אמנים מתקשים למצוא פרנסה ודרכי מפגש עם הקהל.

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת עם שותפים נפלאים על הקמת גלריית המעיין – גלריה עצמאית לאמנות עכשווית בחוף הכרמל (באזור התעשייה מעיין צבי). נולדתי וגדלתי במושב גבע כרמל, ובשנים האחרונות אני חיה בכפר האמנים עין הוד. לפני מספר שנים הקמתי יחד עם בן זוגי (נדב אריאל, צלם ויזם חברתי) ועם עוד חברים־אמנים, את קולקטיב תוצרת, שפועל לקידום אמנות בחוף הכרמל, וכעת אנחנו שוקדים על הקמת הגלריה ומרכז אמנויות.

תערוכת החלומות

החלום הכי משמעותי כרגע הוא לפתח את גלריית המעיין ולקדם את האמנות העכשווית באזור. הייתי רוצה שבעוד שנה־שנתיים כבר יהיו לנו תקציבים לתערוכות בסדר גודל רציני, להפקת עבודות ולשכר אמנים, כך שנוכל לספק תשתית ליצירה ואף תגמול כספי.

בנוסף, כבר כמה שנים שאני חולמת לאצור תערוכת רטרוספקטיבה לבועז טל ז״ל, שהוא אחד האמנים שהשפיעו עלי כסטודנטית לצילום. לפני כשש שנים פנתה אלי הבת של בועז טל ואמרה שהיא זקוקה לעזרה בבניית האתר של אבא שלה, וקבענו להיפגש. אני זוכרת שהיא פתחה בפני את האתר, שהיה בתהליכי עבודה ראשוניים, ופתאום הבנתי במי מדובר, ולכמה דקות לא הצלחתי לדבר מרוב התרגשות.

חלום נוסף שהולך איתי כבר כמה שנים הוא תערוכה קבוצתית בנושא בננות 🙂 אבא שלי מגדל בננות והבננה היא מוטיב חוזר ביצירות שלי כאמנית, באמצעותו אני מנסה לחקור סוגיות של שייכות וזהות

חלום נוסף שהולך איתי כבר כמה שנים הוא תערוכה קבוצתית בנושא בננות 🙂 אבא שלי מגדל בננות והבננה היא מוטיב חוזר ביצירות שלי כאמנית, באמצעותו אני מנסה לחקור סוגיות של שייכות וזהות. אני מאמינה שנושא התערוכה יצליח ליצור חיבור בין אמנות, חקלאות וקהילה, ולהיות רלוונטי למנעד הרחב של אוכלוסיית חוף הכרמל; מחקלאי שנולד פה ועד אמן שעבר לכאן לאחרונה מהעיר.

כמו אצל משפחות רבות, גם אצלנו בבית הקורונה קצת ״שקשקה״ את המצב הכלכלי ומתחה את הגבולות של המקצוע שלנו. בחודשים האחרונים בן זוגי ואני פתחנו עסק קטן ומשפחתי שנקרא ״הכובשת״ ואנחנו מכינים ומוכרים חמוצים וכבושים (בעיקר ממתכונים משפחתיים). אנחנו מאוד נהנים מהעשייה הזו, ומוצאים בה הרבה מקום ליצירתיות.

לסיכום אני יכולה להגיד שה־חלום שלי כרגע הוא להבין איך מפעילים את ״כוח העל״ הזה שיש לנשים, שיאפשר לי לשלב בין הקריירה לפרנסה, לבית, לזוגיות ולאימהות. ובתוך כל זה אשמח גם לסיים סוף כל סוף את התואר השני והתזה.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden