20 שנה לקבוצת סלה־מנקה: תמיד בתנועה

01 | SALA-MANCA

לאה מאואס ודיאגו רוטמן עלו לישראל בתחילת שנות ה־20 לחייהם, כשבראשם מטרה משותפת: ללמוד תיאטרון בישראל. כמי שגדלו בארגנטינה למשפחות יהודיות ולקחו חלק בתנועות נוער ציוניות, ישראל תמיד עמדה בעיני רוחם.

את הטלפון של רוטמן העתיקה מאואס בחשאי מטופס שמילא עבור הסוכנות היהודית, והם נפגשו במעונות הסטודנטים בתל אביב. סיפור שובה לב זה הוא הבסיס לפעולתה של קבוצת סלה־מנקה (מספרדית, ללא אולם), שפועלת במגוון מדיומים אמנותיים: מתיאטרון דרך אמנות פלסטית וצילום ועד לעריכת ספרים, אוצרות והקמת מרכז תרבות.

״רציתי ללמוד תיאטרון, משחק. עבור ההורים שלי זו לא בדיוק הייתה בחירה ראויה לילדה יהודייה. המעבר לישראל היה האופציה היחידה לגרום לזה לקרות״, מספרת מאואס על הגעתה לארץ ולירושלים. ״אני חושבת שזה מקום שאנחנו מאוד נהנים ממנו ומצליחים לעשות בו דברים שיש להם השפעה כלשהי בעולם. יחד עם זאת, כשהגענו, זה היה להתחיל לראות את הסדק של הנראטיב שעליו גדלתי״.

ירושלים. צילום: סלה־מנקה

The Passion Performance. צילום: גיא יצחקי

את הופעתם הראשונה על במה יחדיו, השניים ביצעו בבית ארגנטינה בירושלים. ״העבודה הראשונה שלנו, הרהוריה של מלכה בגלות, נעשתה באופן עצמאי״, מספר רוטמן. ״זו הייתה עבודה חשובה גם בגלל שהתחלנו לעבוד יחד, גם כי הקמנו את הקבוצה, וגם כי הצגנו אותה בפני הדס עפרת שהיה אז מנהל בזירה הבין תחומית.

״ברגע שעברנו לזירה הבנו שלא מסתדר לנו יותר אולם התיאטרון ואנחנו מתחילים להסתכל יותר על המרחב הפיזי. הפכנו את המופע כשהקהל ישב על הבמה והמופע התקיים על המושבים״.

לא בכדי הם הזמינו את עפרת; הוא שהוציא אותם מחלל הסלון של בית ארגנטינה – שם הציגו על הרצפה – אל במת הזירה, חללי המסדרון וכל מרחב אחר שבו הצמד בחר להציג. זה היה שיתוף פעולה משמעותי, שמעל הכל חיבר בין הזוג לשלל יוצרים ויוצרות אלטרנטיביים של ירושלים בתחילת שנות ה־2000.

״הזירה אצל הדס הייתה מקום שאיחד אמנים מתחומים שונים: היית מוצא שם אירועים על קבוצת זיק או ערב שמוקדש להילה לולו לין ואפרת מישורי״, אומרת מאואס. ״זה היה מקום שבו התקיים מפגש כל כך רחב של אמנים שדוברים שפות כל כך שונות. אני לא חושבת שיש היום מקום כזה בירושלים״.

02 | הערת שוליים

גם באותה תקופה לא היה מה שיאגד את מה שהתרחש בסצנה האמנותית בעיר, והזוג הקימו את הערת שוליים, כתב עת לאמנות עצמאית שאיגד תחתיו אמנים משתנים מתחומים של מחול, ספרות, צילום, אמנות חזותית, תיאטרון, וידאו ומה לא. מודפס על גבי נייר עיתון ויחיד בסוגו בנוף העירוני, כתב העת נמכר על ידי בני הזוג עצמם שיצאו לרחובות לשכנע את העוברים והשבים לקנות גיליון.

מה גרם לכם להגיד שאתם רוצים להקים מגזין?

רוטמן: ״היו שני כתבי עת לאמנות: סטודיו וטרמינל, לפחות אלה שהכרנו. אנחנו רצינו לעשות משהו אחר- רצינו משהו שהוא יותר כמו ספר אמן עם יותר מרחב הבעה״.

מאואס: ״זה קשור לז׳ואאו דלגדו (João Delgado), משורר פורטוגזי ארגנטינאי שנעלם בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. יש לו הרבה פרסונות כותבות שנובעות ממנו. דרך היצירה שלו מצאנו דרך להתייחס למקום כאן שבו אנו חיים, אבל דרך המרקם שאנחנו באים ממנו. בגיליון הראשון שהוצאנו ציטטנו אותו: ׳יום אחד הפרחים יתקוממו ויתיזו את ראשיהם של הגננים, יום אחד האינדיאנים יקומו ויגלו את אמריקה׳״.

רוטמן: ״זה גם קשור לזה שאנחנו באים מארגנטינה, שמה זה ממש נפוץ. לא הבנו איך אין מה לקרוא כאן, מגזינים טובים או לא טובים״.

אז לחובב מגזינים ארגנטינה היא המקום להיות בו.

״לא עכשיו״, מאואס צוחקת. ״לא הייתי ממליצה לך להיות שם עכשיו״.

דיבוק. צילום: אנדריו מלכובסקי

Paradise Inn. צילום: יעקב ישראל

כתב העת הערת שוליים הלך יד ביד עם אירועי הערה שסלה־מנקה יזמו, הפיקו ואצרו. האירועים, שהציגו בממוצע 60 עבודות של כ־40 אמנים, התקיימו במרחבים ירושלמים שלא היו רגילים לארח התרחשויות שכאלו; לדוגמה חצר סרגיי, בית הספר האנגליקני, מרחבים ציבוריים ואפילו מוניות שירות.

״הערה 4״, שהתקיים במוזיאון אסירי המחתרות, אירח כ־1,500 איש בשמונה שעות שבמהלכן הציגו אמנים כמו גוסטבו סגורסקי, שגית מזמר, שחר מרקוס, טליה ישראלי ועוד. ״המטרה שלנו הייתה קודם כל להכיר אנשים. זו הייתה הדרך״, אומרת מאואס, מנסה להסביר את המניעים שעמדו מאחורי האירועים הללו.

״אני חושבת שהדברים האלה פעלו מתוך רצון גדול למלא צורך שהיה משותף לעוד אנשים. ברגע שדברים כאלו קורים הדבר הזה נהיה אותנטי, זה לא בא מלמעלה, זה בא מצורך אמיתי. ברגע שזה מעניין עוד אנשים זה נהיה תנועה – היו אירועים רבים שהביאו אנשים לעלות לרגל לירושלים. אנשים היו משלמים בשביל להיכנס וזה היה מניע את עצמו – הכסף מהמכירה שימש ליצירת הגיליונות הבאים״.

רוטמן: ״הייתה לנו תפישה איך תערוכת אמנות עכשווית בירושלים צריכה להיראות, איפה אמנים נמצאים היום ולמה קיים הניתוק הזה בין הממסד לעשיה המקומית. יצרנו פלטפורמה עצמאית שיכולה לשרוד לטווח ארוך, וגם בתכנית ובאוצרות התנהלנו בחופש מוחלט. היה שם חופש אמנותי גדול״.

אם הצורך ההולך ושב ״להוציא לאור״ את המרחש בירושלים עולה בזכות התנועה הדו־סטרית של סטודנטים לאמנות הבאים ללמוד באחד מהמוסדות הרבים השוכנים בעיר, האנשים מרחבי העולם שפוקדים אותה כחלק מטיולם בארץ, או כאלו המשוגעים לה – ירושלים היא נקודת התייחסות. רבים עוזבים אותה לאחר כמה שנים, אך מאואס ורוטמן בחרו להישאר. עבור מי שהמושג בית כמעט ולא קיים עבורו, זו לא בחירה מובנת מאליה. 

03 | עין כרם

ב־2007 סלה־מנקה החליטו לא רק להישאר בעיר, אלא גם לבסס את פעילותם באופן רחב יותר. ״היו לכך כמה סיבות״, אומרת מאואס: ״הראשונה היא הממסד, שהתחיל לאמץ או לבלוע את האירועים לתוכו, מה שגרם לנו להבין שאולי כבר לא צריך אותנו.

״השנייה הייתה שלנו פתאום היה צורך בתהליכים יותר עמוקים ופחות את האנרגיות הגדולות של אירוע ליום אחד. דמיינו מקום שאנשים יכולים לבוא, לעבוד בו, שיהיה דיאלוג אמנותי ולייצר משהו שהוא יותר יציב. אולי זה הגיל״.

רוטמן: ״אנחנו רגילים להסתכל על העיר מהמקום שמחפש מה חסר. הרגשנו שאנחנו צריכים לפתח מקום שעוד לא היה פה. זו גם הייתה תגובה לעיר ולשינויים שהתחילו להתרחש בה באותם ימים. בארץ גם נהיו מלא ביאנלות. לאירוע האחרון שלנו קראנו ׳ההערה האחרונה – או לפני שנהפוך לביאנלה׳״

מאואס: ״כתבנו איזשהו מסמך ליצירת מרכז אמנות. דיברנו על מקום שיש בו מעבדת אלקטרוניקה, נגריה, שיש בו יועצים שאפשר לעבוד איתם, סטודיואים שאפשר לעבוד בהם, ואת המסמך הזה הגשנו לכמה קרנות״. 

סלון סוברמן. צילום: יאיר מיוחס

הצורך לעמוד כשווים אל מול הקרנות השונות גרם להם להקים עמותה. זה היה צעד ממוסד, כבד משקל וגדול שאינו טבעי לזוג, כמי שהיו אמונים על יצירה באזורי השוליים ועל אירועים חד פעמיים.

התחושות הללו גרמו להם להעניק לעמותה את השם ״מעמותה״, שילוב של עמותה וממותה. לאחר משא ומתן שארך כמעט כשנה, קבוצת סלה־מנקה זכתה להפעיל את בית דניאלה פסל בעין כרם; בית בעל חשיבות רבה והיסטוריה ארוכת שנים, שמיועד להיות מוסד תרבות. 

רוטמן: ״עשינו שם רזידנסי, סטודיואים, (היו שם) עורך סאונד ווידאו לרשות האמנים, טכנאי לתכנות, ונגריה. לא רצינו לעשות תערוכות בהתחלה כי לא ראינו איך יגיע קהל. כשראינו שהוא מגיע, החלטנו כן לעשות תערוכות ואירועים. האירוע הראשון שאל ׳מה מסתתר מאחורי הפסטורליה׳ – אירוע שהעלה שאלות בנוגע להיסטוריה של עין כרם וביקש להזכיר את מה שקרה שם״.

איך הרגשתם כבעלים של מוסד תרבות?

מאואס: ״הרבה אחריות: כלפי המקום, כלפי אנשים. יחד עם זאת ניסינו לא לקבע את עצמנו בהחלטות שאנחנו לוקחים – לא לשאול מה יעזור לנו לשרוד, אלא האם זה נכון לנו? נכון לנו, נכון בקריאה של המציאות. מה מאתגר אותנו? יחד עם האחריות החזקה שאנחנו פועלים איתה אנחנו גם לוקחים סיכונים כל הזמן״.

התמסדתם, פתחתם עמותה, פעלתם בשיתוף פעולה עם הקרן לירושלים. איך הרגשתם עם העובדה שיש עוד אנשים שיכולים לתת את דעתם בתוך העשייה שלכם?

מאואס: ״זה מה שגרם לנו להבין אחרי שנתיים שהיינו שם שצריך לצאת מעין כרם. חלק מהעיזבון של הבית רצה שנישאר, אבל החלק השני לא, וזה בגלל שהיינו פוליטיים מדי״.

04 | בית הנסן

ביום האחרון של שנת 2013 נפתח מרכז מעמותה בבית הנסן, משכנם החדש של סלה־מנקה, שבו הזוג שוהה עד היום. זה חלל יחסית קטן, חשוך ונחבא אל הכלים, שיושב מתחת לכל ההוד והפאר של המבנה ההיסטורי. מספיקה העובדה כי דלת הכניסה למעמותה שוכנת מתחת למדרגות הכניסה הראשיות של הנסן, כדי להבין את אופי החלל.

״זה הכניס אותנו למקום שאנחנו אוהבים, אל האנדרגראונד״, אומר רוטמן בחיוך. בדומה לפעילותו של בית דניאלה פסל בעין כרם, מרכז מעמותה הוא מרכז לעשיה, מחקר, מפגש ותצוגה. זהו ביתה של מקהלת גיא בן הינום, מוצגות בו תערוכות רבות, בקרוב ייפתח בו רזידנסי והוא מהווה בית למחזות אחרים מאלו הכלולים ברפרטואר של הבניין שבו הוא שוכן. החלל ״המרתפי״ שבו שוכן המרכז מנכיח את הקסם והמסתורין שספוגים בקירות בית המצורעים לשעבר. 

מתוך התערוכה Permanent Residency. צילום: סלה־מנקה

צילום: סלה־מנקה

צילום: סלה־מנקה

בתערוכה הנוכחית מסכמים הזוג 20 שנה לסלה־מנקה. רוטמן ומאואס בחרו להציג את סיפורם דרך שלוש סוכות: סוכת קינגסטון, הקרויה על שם העיר שאליה נסעו כמשפחה לרילוקיישן של שנה; סוכת דלר, או ליתר דיוק רפליקה לא מאושרת של הסוכה המקורית מהמאה ה־19 המוצגת בתצוגת הקבע במוזיאון ישראל; וסוכת נצח, אותו מבנה רעוע שנקנה משבט הג׳הלין הבדואי ולבסוף נרכש על ידי המוזיאון ואף מוצג בו.

בתערוכה קטעי וידאו נלווים המציגים תיעוד דוקומנטרי שלוכד את הסיפורים הלא יאומנו שמאחורי הסוכות: כמו המסע לבוואריה שבו התחקו אחר מקורות הציור שעל סוכת משפחת דלר לצד תיעוד השחזור שלה, או הקמתה מחדש והצגתה של סוכת נצח במוזיאון ישראל. 

רוטמן ומאואס בחרו להציג את מסעם האמנותי באמצעות שלוש וריאציות של אותו אוביקט – סוכות שונות בצורתן, סיפוריהן ומקורן – אך לא בתכליתן. זהו סיפור על מי שבוחר לבנות את ביתו שוב ושוב ותמיד כבית מהודר וחגיגי, אך ארעי ולא מחייב. 

איך בונים תערוכה מסכמת? אתם אוצרים את עצמכם?

רוטמן: ״בהתחלה ניסינו לחשוב במובן הקלאסי ולהציג פרספקטיבה. הבנו שאנחנו לא האנשים הנכונים להתבונן על עצמנו בצורה כזו. החלטנו לעשות תערוכה שסוגרת תקופה קרובה יותר, סוגרת איזה מהלך״.

מאואס: ״הגענו להבנה ולחשיבה בפרויקט שהתבוננות בהווה היא גם השתקפות של העבר. בפרק בתערוכה שמדבר על הנסיעה שלנו לקנדה, לדוגמה, אנחנו מדברים גם על תפישה מסוימת, שפה מסוימת, נושאים שמעסיקים אותנו דרך הסוכות; פרפורמטיביות, זמניות, ארעיות, ההסתכלות של הסוכות אל המזרח והפוך, הדיאלוג עם המוזיאון, המוזיאון כמוסד ועוד ועוד – נושאים שתמיד היו חלק מאתנו, עוד מה׳הערות׳ שעשינו״.

רוטמן: ״יש גם את הציר של האישי והציבורי, המשפחה והחוץ״.

מאואס: ״בתערוכה ׳גאראז׳ סייל של קבוצת סלה מנקה׳, לדוגמה, הצבנו למכירה את החפצים שלנו לקראת המעבר לקנדה בתוך מוזיאון כפר סבא, מה שהפך למהלך של התפרקות או התרוקנות. גם הניסיון לשחזר את הסלון הקנדי בתערוכה הנוכחית, הסלון מהבית שבו גרנו בקנדה כל המשפחה, הוא חלק מהמהלך הזה״.

אתם מרגישים בבית איפשהו?

 תחילה השניים שותקים ואז רוטמן צוחק: ״אנחנו מרגישים בסוכות… אני חושב שכן, הזמניות והארעיות מתארות את החשיבה שלנו. אני לא חושב שהנסן זה מקום להיות בו לנצח. ירושלים אולי לנצח, אבל אני גם לא חושב שירושלים ואנחנו זה לנצח. זה תמיד בתנועה״.

מאואס: ״זה סטייט אוף מיינד. לפעמים המחשבה להתיישב ולגור בכפר ולגדל עגבניות קוסמת לנו, אבל אחרי שלושה שבועות בטח נשתגע״.

רוטמן: ״אני חושב שזה יותר מזה. אנחנו אוהבים את החופש והתחושה שאנחנו יכולים מחר לקום וללכת. מחשבה גלותית כזו. אתה צריך להיות מוכן תמיד לזוז למקום הבא״.

סלה־מנקה | Permanent Residency
לאה מאואס ודיאגו רוטמן בשיתוף עדי קפלן ושחר כרמל, קטורה מנור ובריאן הואד
בית הנסן, רח׳ גדליהו אלון 14, ירושלים