כל מה שחשוב ויפה
אילת זהר, בלובי מקום לאמנות. צילומים: מ״ל

אילת זהר: אנדרטת מיניאטורות לגעגוע ענק

בתערוכת יחיד בלובי מקום לאמנות אילת זהר יוצרת ריטואל פרידה מאמה, באמצעות תחביר של חפצי יומיום. באמצעים דומים היא טווה את הקשר שלה לעולם האמנות, בציטוטי רפרנס לעבודות של יוזף בויס, קוסאמה, וורהול וג׳ף קונס

חגית: הי אילת, מה שלומך? ביום הראשון שאחרי הסגר ראיתי את התערוכה שלך בלובי מקום לאמנות: ״על הגעגוע: נרטיבים של המיניאטורי, הענקי, המזכרת והאוסף״. זה מה שנקרא ״אסטרטגיית יציאה״. סוף סוף אפשר

אילת: הו, נהדר – שמחה לשמוע

חגית: איך התהוותה התערוכה?

אילת: אורית מור (האוצרת) ואני היינו בדיבור על עבודת מיצב כבר כשנתיים. עברנו רעיונות וגלגולים שונים בדרך. לי היה חשוב שהעבודה תתייחס לחלל הגלריה כמרחב פעיל, לא רק כאתר תצוגה. ואז באה הקורונה – וכתוצאה מכך למעשה ״העברתי״ את הסטודיו לבית. או ליתר דיוק, החלטתי שהעבודה שלי תהיה עשויה מחפצים ביתיים או חומרים שונים שהגיעו מהבית, ומזוהים עם סביבה ביתית מסויימת.

מצד שני, הקרקוע בישראל, מאד כאב לי. לשם השוואה: ב2019 הייתי בארה״ב פעמיים, בפברואר בניו יורק (שבוע), ובמרץ בדנוור קולורדו (שבוע), בהונג קונג (יום אחד), ביפן (4 חודשים), בסין (10 ימים), בבריטניה (שבוע). ואפילו הספקתי להיות פעם נוספת בבייג׳ינג בתחילת ינואר 2020 (סופשבוע ארוך), ובשיקגו וניו יורק (10 ימים, אמצע פברואר 2020).

חזרתי לישראל ב־21 לפברואר שנה שעברה, ומאז הקרקוע היה לי קשה מנשוא. התוצאה: התחלתי לחשוב במושגים של ״איי לאב יו טרמינל״…

חגית: התערוכה נקראת ״על הגעגוע״ ובאמת עולה ממנה אד של געגועים. בחרת במיוחד חפצים שיש להם רפרנס לעולם הגדול. אפשר לראות את התערוכה מלמעלה כמו מיפוי של קשרים בין דברים, ובהשאלה, כנתיבים בין מקומות בעולם

אילת זהר, מתוך המיצב על הגעגוע

אילת: מצד שלישי, תהליך מקביל שהתרחש השנה החל מסוף הקיץ: בריאותה של אימי, שאובחנה כחולת סרטן ב־2019 ומצבה היה יציב כמשך כשנה וחצי, החלה להתדרד. זה היה תהליך מהיר שכלל התדרדרות בתפקוד ותמיכה הולכת וגוברת, עד למותה בסוף חודש נובמבר. המוות הזה הותיר אותי קצת בשוק, בעיקר כי הייתי קרובה מאד וצמודה אליה בימיה האחרונים, ולמעשה היא מתה בידיי.

התגובה שלי הייתה רצון לקבע, לשמור, לאסוף. לנסות לארגן סוג של ארכיון של החוויה המאד לא פשוטה הזו. אחותי, מנגד, רצתה פשוט לזרוק ולהיפטר מה שיותר מהר ממרבית החפצים שבבית. ממש רבנו על העניין הזה. מכיוון שהתעקשתי לאסוף את הכל ולשמר, הפעולה הראשונה שעשיתי הייתה מחוייבות לצלם את כל האובייקטים שבביתה של אימי, כולל אובייקטים אינטימיים ופרטיים, שימושיים, חסרי ערך וכו׳ (זה מן הסתם יגיע כפרוייקט צילום לתערוכה נוספת).

ואז החלטתי שאני מביאה את כל החפצים לגלריה, ובונה איתם משהו, שישמש כסוג של מערך של געגוע, זכרון, אבדן, שימור, וגם חיבור

חגית: משתתפת בצערך. זו באמת תקופה קשה. החפצים במיצב הם מבית אמא?

אילת זהר

אילת זהר

ההחלטה לקשור את כל החפצים זה לזה בחוט רקמה הייתה החלטה תחבירית: לא רק אובייקטים שעומדים בצורה אוטונומית ומפוזרת, אלא בניה של נרטיבים קטנים שמתחברים לנרטיבים גדולים יותר, שמספרים סיפור חיים וסביבה. הכל קשור בהכל

אילת: כן, החפצים ברובם הם מביתה, ואליהם נוספו גם חפצים שלי, מהסטודיו ומהבית, וגם חפצים שאנשים אחרים הביאו, מתוך רצון לקחת חלק במיצב.

ההחלטה לקשור את כל החפצים זה לזה בחוט רקמה הייתה החלטה תחבירית: לא רק אובייקטים שעומדים בצורה אוטונומית ומפוזרת, אלא בניה של נרטיבים קטנים שמתחברים לנרטיבים גדולים יותר, שמספרים סיפור חיים וסביבה. הכל קשור בהכל.

לפיכך – מה שנמצא בחלקה הקדמי של הגלריה, האסמבלאז׳ים השונים, הן ״עבודות בית״ – שיצרתי בתקופת הקורונה (וגם לפני) – עבודות שעושות שימוש, לעיתים אירוני, מצחיק, של אובייקטים שונים מתולדות האמנות. שיש להם רפרנטים חשובים ומוכרים. בעוד שעבודת הרצפה היא עבודת זכרון, געגוע, קשר.

ואז נזכרתי בספרה של סוזן סטיוארט, ששמו הפך לשם התערוכה. זהו ספר מופתי העוסק במידה ובמבט. היחסים שבין האוביקט המוקטן, המיניאטורי, עולם המזכרות והאוספים (ויש גם חלק שעוסק בג׳יגנטי, הענק). קראתי את הספר מחדש לפי מספר חודשים (במסגרת מחקר לספר החדש שלי) וכשהתחלתי לעבוד עם החפצים הבנתי שהקריאה האקדמית שלי חלחלה אל תוך העשייה האמנותית. וכך דרך השימוש בכותרת נתתי לספר מקום חדש בתוך הפרוייקט

חגית: אני הרגשתי קצת כמו ענקית בגן. והחפצים כאילו מקיימים ביניהם קשרים ותקשורת, אולי מספרים סיפורים עלומים על המקור והגלגולים שלהם

אילת: כן, זו בהחלט אחת מכוונות המיצב – לייצר תחושה של עולם שבו את.ה מסתובב.ת כענק.ית. לכן גם פניתי אל אסף פינקוס בבקשה שיכתוב טקסט לתערוכה: אסף עוסק בענקים ונוכחותם באמנות ימי הביניים, וחשבתי שאם יוכל להתייחס להיפוך המבט בין הענק וגמד – הג׳יגנטי והמיניאטורי -יווצר כאן חיבור משמעותי.

כשאנו מתבוננים בפסלי ענק אנחנו מתגמדים לעומתם; כשאנחנו מסתכלים באובייקטים קטנים או מוקטנים המונחים על הרצפה, אנחנו הופכים לענקים מתבוננים

חגית: ומצד שני זה מכוון להתייחדות: תערוכה לצופה יחיד, שמוזמן להלך בזהירות בשביל ולכרוע על הכר

אילת: נכון. בתוך מה שאני קוראת לו ״תחביר״, יש מקום לישיבה והתבוננות. מחד, הרבה מהחפצים מזוהים ומוכרים, אולי נמצאים בבתינו או בבית הורינו. מצד שני, נוצר תהליך של דקונסטרוקציה – פירקתי את ביתה של אמי – ורקונסטרוקציה, הרכבתי מחדש את החפצים לתוך נרטיבים משלי. בעיניי, זו משמעתו של הליך האבל: האדם, שהיה דמות אוטונומית בעולם, שקיומה היה אינדיבידואלי, התפרק והפך להיות לזיכרון, לגעגוע, לנרטיב.

אמי אינה קיימת עוד כאדם, היא קיימת בזיכרון ובחוויה שלי ובנרטיב שאני מספרת לעצמי אודותיה, על יחסי איתה. כלומר, הרקונסטרוקציה, התחביר החדש שנוצר, הוא מהותו של הגעגוע לדמותו של אדם שהפך להיות מושא בתודעה הפרטית שלי, למרות שאינו קיים עוד

חגית: את מעבירה את נקודת המבט הפסיכולוגית (תודעה) תהליך אינטלקטואלי, ואת נקודת המבט האינטלקטואלית (מחקר) תהליך פיזי, חושי, ביחסים בין הגוף והעין לחפצים בחלל.

היפוך המבט (בין הגדול והקטן) קשור גם ליחסים בין הורה וילד, המתהפכים לקראת הפרידה

אילת: נפלא! תודה חגית… 💖 זו תובנה שלא חשבתי עליה. אם כי התובנה של לאקאן כי רק מותה של האם הוא הפרידה הסופית בתהליך ההפרדות – מן החלוקה של הזיגוטה שנוצרת ברגע ההפריה, בעצם יש קשר ביולוגי שנמשך עד לרגע המוות. מותה של האם מסמן את תום הקשר הביולוגי, קשר הדם, ותחילתו של קשר הגעגוע, הזיכרון

חגית: אני מתארת לעצמי שיש משמעות וזיכרון אישי לכל חפץ, אבל במבט ״זר״ הניסיון לקרוא את הסימנים מתחיל ברמת התרבות והסמלים היותר מוסכמים. התחביר שאת מדברת עליו – מתחיל בצלחת איטריות, עובר בדיאלוג קצר עם וורהול (מרק קמבל, קופסת אבקת כביסה) וממשיך דרך בובות קוקשי, מטריושקה, סנדלי קש ופסלוני חרסינה. את יוצרת דיוקן עצמי, או דיוקן של ״עולמך״?

אילת: כן, בהחלט אפשר לקרוא זאת כך. יש המון ״סימנים״ מתולדת האמנות: שני מיצבים של בויס (הפסנתר והפולקסואגן), המזוודה הירוקה וכדורי הזכוכית של דושאן, מרק קמפבל של וורהול, כדורי הכסף של קוסאמה, בקבוקי הוויסקי והמזכרות של ג׳ף קונס, ועוד.

עשיתי תהליך מהופך: בעוד שהאמריקאים כמו קונס ווורהול הלכו אל המקום הגי׳גנטי או המשוכפל, הגדלה/העצמה של אובייקט טריוויאלי, אני מסתמכת על הידיעה וההיכרות של האובייקטים הקיימים, והמקום שלהם בתולדות האמנות, ומתירה לעצמי להפוך אותם למזכרות, מיניאטרות. מתוך ההסתמכות הזו – למרות שבפועל, קופסאות המרק של קמפבל הן בגודלן הטבעי – הן מיניאטורות רק בהקשר של וורהול.

כך גם עם הפסנתר (הפסנתר שעליו ניגנה אמי בנעוריה ואני בילדותי, ובמהלך השנים הוא שבק חיים ונותר כאבן שאין לה הופכין בבית אמי). הפסנתר הוא בגודל טבעי, אבל נתפס כמיניאטורה ביחס לגודל העבודות של בויס. (יש בתערוכה רשימה מלאה של כל עבודות הרפרנס המוזכרות במיצב)

חגית: בויס, קוסמה, ג׳ף קונס וכו׳ – חלק מהרפרנס זיהיתי מיד ואת האחרים אשמח לחפש. את מזמינה את הצופים למשחק גילויים 🙂

חשבתי גם על הדמיון לעבודות התלויות של טום פרידמן. נזכרתי במיצב שהציג במפל האור שבמוזיאון תל אביב, וחשבתי כמה הדברים נראים שונה במצבם השטוח. אבל כמו שאמרת – הכל קשור בכל והטוויה, ההתרשתות הזו יוצרת יחסים דינמיים בין החפצים

אילת: לידיעת המחפשים: עבודות הציטוט מופיעות בחלק הקדמי של הגלריה – לא במיצב הרצפה

חגית: אמרת שהתערוכה התבשלה במשך שנתיים. איכשהו נראה לי שהיא מצאה את הביטוי המושלם בתקופה הזו: גם ההסתגרות הכפויה בבית, גם הפרידה מאמך (וההחלטה שלך לאמץ את החפצים לעיון נוסף, לפני שתיפרדי – אמנים נוטים לעשות זאת יותר מבני משפחה אחרים)

אילת: נכון. אמנים רואים בחומרים של החיים משהו שאנשים אחרים לא רואים. אבל יכול להיות גם רגע של ״אהה!״ בדיעבד.

לפני כמה שנים כיסיתי את בית בנימיני ברשתות הסוואה. חלק מהמחשבה על הקטנה ומיניאטורה הגיע מן המקום הזה של קנה המידה: לארוז בניין ברשת הסוואה, מצד אחד, עם כל ההאסוציאציות לכריסטו וכו׳. ומצד שני, המיניאטוריזציה של התערוכה הזו.

בכלל אני חושבת שאקטים של הגדלה, ענקיות העצמה, וכו׳ – יש בהם מימד גברי לא־מודע, ברצון להוכיח עצמה כח ונוכחות. את המזעור, הכניסה לבית וכו׳, אני קוראת כמצבים נשיים יותר. כמובן הסימבולי/ תרבותי של הפעולה

חגית: נכון! גם חוטי הקשירה שהשתמשת בהם הזכירו לי את כריסטו, ואת העיטוף ההוא 🙂 אפשר לומר שבאותה מחווה את נפרדת מאמך, ממשפחת המוצא הטבעית, ומדגישה את הקשר ה״משפחתי״ שלך לעולם האמנות

אילת: אני רואה את זה כיחסים בין דורות של העבודות שלי: בעבר יצרתי מיצבי מיניאטורות של כל מיני אובייקטים מוקטנים מתחת לרשת ההסוואה. יצרתי מן עולם מקביל ומוסתר על ידי הרשת. כלומר, הם לא ממש היו גלויים למתבונן, ומי שרצה לראות צריך היה להתכופף ולהציץ מתחת לרשת כדי לראות מה יש בהצבה… הפעם אני מרגישה שאני חושפת את הסיפור שהיה מוסתר מתחת לרשת ההסוואה. הרשת קרסה פנימה והפכה להיות לסבך של חוטים


אילת זהר I על הגעגוע: נרטיבים של המיניאטורי, הענקי, המזכרת והאוסף
אוצרת: אורית מור, הלובי מקום לאמנות, עד 27.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אילת זהר

    תודה, חגית ! 3>

  2. רחל אמיר

    אילת, מאד מעניין ההסבר שלך לתערוכה. אני נהניתי מאד .תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden