כל מה שחשוב ויפה
גל חוברה, מקומית
גל חוברה, מקומית. צילומים: יסמין בן שחר

גל חוברה // מקומית  محلية  Mekomit

האם גם לנו יש פרידה קאלו? עד כמה האמניות המקומיות הן חלק מהקאנון? גל חוברה יצרה את הגרסה המקומית של ArtGirlRising עם אביבה אורי, לאה ניקל, ציונה תג׳ר, כרימה עבוד ועליזה אורבך. ״עם התיק אנחנו יוצאות ויוצאים אל המרחב הציבורי״

לפני בערך שנה, צפיתי בסרט הדוקומנטרי על האמנית אודרי פלאק, מחלוצות זרם הפוטוריאליזם. מלבד היצירה שלה סיפרה פלאק על הקושי בלהיות אישה, אם ואמנית, במיוחד בשנים המוקדמות של עבודתה. 

למדתי במגמת אמנות בתיכון עירוני א׳ לאמנויות. אני זוכרת את השיעור שבו למדנו על צ׳אק קלוז, אמן פוטוריאליסט, מבין האמנים המצליחים והעשירים בעולם כיום. אני זוכרת גם שעבודותיו נכללו במבחן הבגרות; כלומר, הוא היווה, לפחות מבחינת משרד חינוך דאז, אבן דרך משמעותית בתולדות האמנות.

על אודרי פלאק (שאגב, בוגרת מקלוז בתשע שנים, ולכן התחילה את דרכה המקצועית לפניו), לא למדנו. גם לא למדנו על ארטימיסיה ג׳נטילסקי, או רות שלוס, או אביבה אורי, או לואיז בורז׳ואה. גם לא למדנו על כך שבעשורים הראשונים של שנות ה־2000, קלוז הטריד ארבע נשים. 

מה שמוביל אותי לתחקירים שפורסמו לאחרונה ב״המקום הכי חם בגיהינום״, על מרצים שהטרידו מינית תלמידות בבתי ספר לאמנות בארץ, לאורך יותר מעשור. בחלק מהמקרים הופסקה העסקתו של המרצה באופן ״הדדי״, או שהוא המשיך להרצות. חלק מהתלמידות לעומת זאת, בחרו לעזוב. האם נוכל לשער, לאן הייתה פונה הקריירה המקצועית שהייתה יכולה להיות לחלקן? 

הקצב המטאורי שבו מתפרסמים התחקירים האלו רק מלמד על הקף התופעה, ועל כך שנכון לכרגע, זהו כנראה רק קצה הקרחון. כחלק מתנועת MeToo שהחלה את דרכה בשנת 2017, נשים החלו לפרסם עדויות לפגיעות מיניות שחוו בחייהן, חלקן מדמויות ציבוריות. אולם נדמה שבעולם התרבות והאמנות בפרט, התגובות הגיעו מאוחר יותר. 

גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית

מעט לפני כניסת הקורונה לחיינו, נתקלתי ברשת בתמונה של תיק בד, ועליו שמות האמניות פרידה קאלו, יאיוי קוסמה, לואיז בורז׳ואה, ג׳ורג׳יה או׳קיף וארטימיסה ג׳נטילסקי. משם הגעתי לעמוד של ArtGirlRising, שכבר למעלה משנתיים פועלות במספר מרחבים להעלאת מודעות ליצירתן של אמניות ברחבי העולם. כמה חודשים לאחר שרכשתי מהן תיק, בזמן שצפיתי בסרט על אודרי פלאק, עצרתי, לקחתי את תיק הבד מהחדר והסתכלתי עליו.

האם גם לנו יש פרידה קאלו? ועד כמה האמניות המקומיות הן גם חלק מהקאנון המקומי? התחלתי לכתוב שמות של אמניות פעילות או כאלו שפעלו בעשורים קודמים. ניסיתי לחשוב: האם למדתי עליהן בתיכון? האם העבודות שלהן הוצגו בתערוכות? האם הן חלק מהשיח?

birds

קמיל מורינו, היסטוריונית ואוצרת, ומקימת Aware (ארכיון בינלאומי לאמניות מרחבי העולם), אמרה בריאיון שהבעיה היא שפשוט אין מידע על אמניות, כי ההיסטוריה נכתבה על ידי גברים, ועל גברים. הבעיה שמצביעה עליה מורינו, היא שיש נשים שפשוט אין להן זכר. הילמה אף קלינט היא דוגמה נהדרת לכך: במשך שנים לא ידענו דבר אודותיה, ומחקרים היום מלמדים שאולי, בכלל היא אם האמנות המופשטת. 

התחלתי השנה את לימודי התואר הראשון שלי (בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב), ובאחד מהשיעורים למדנו על ראשית המופשט באמנות ועל ואסילי קנדינסקי. פניתי למרצה שלי (אחת הנהדרות בתחום), ושאלתי אותה – למה אנחנו לא מדברות גם על הילמה? המחקר היום מראה שהיא וקנדינסקי עבדו בצירי זמן מקבילים, ויש הסוברות שהיא אפילו הקדימה אותו.

התשובה שלה הפתיעה ואכזבה אותי כאחד; היא השיבה משהו בסגנון של ״זה הקאנון ואליו אנחנו נצמדות, אין כל כך מה לעשות״. אבל ההיסטוריה לא תשתנה אם לא נשנה אותה. חוקרים וחוקרות העלו את הילמה ״מן המצולות״ והרווחנו אמנית מדהימה, שבהינד עפעף יכולנו לא לדעת עליה בכלל. אנחנו חייבות להכניס אותה ואחרות אל דפי ההיסטוריה, אחרת שום דבר לא ישתנה.

ההיסטוריה לא תשתנה אם לא נשנה אותה. חוקרים וחוקרות העלו את הילמה אף קלינט ״מן המצולות״ והרווחנו אמנית מדהימה, שבהינד עפעף יכולנו לא לדעת עליה. אנחנו חייבות להכניס אותה ואחרות אל דפי ההיסטוריה, אחרת שום דבר לא ישתנה. הרעיון של מקומית נשען על ההנחה הזו

הרעיון של מקומית, עבורי, נשען על ההנחה הזו. פניתי אל ליזל ונינה המקסימות מ־ArtGirlRising, והצעתי להן לעבוד יחד על שיתוף פעולה, שיסוב סביב אמניות מקומיות. ההחלטה הראשונה הייתה לבחור כאלו שפעלו בעשורים הראשונים של עולם האמנות המקומי, כדי להטמיען בקאנון, ומה גם שאמניות שפועלות בימינו, יש רבות וטובות כל כך. 

היה משמעותי בעיניי לייצג נשים שפועלות בכמה מדיומים, ולכן מלבד הציירות אביבה אורי, לאה ניקל וציונה תג׳ר, השתיים הנוספות הן הצלמות כרימה עבוד ועליזה אורבך. ניסיתי לייצג גם נשים מקבוצות אתניות שונות, ילידות מקומות שונים בארץ, ובעולם. התייעצתי ונעזרתי באוצרות.ים, חוקרות.י אמנות, בהיסטוריוניות.ים, ובנשים שפועלות בסצנת האמנות המקומית כבר שנים. 

עליזה אורבך התמקדה בין סדרות עבודותיה בנשיות, באימהות ובקשר בין השניים. ציונה תג׳ר ולאה ניקל בחרו שתיהן ללמוד בפריז (ניקל עשתה זאת לאחר שכבר הייתה אם), דבר שלא היה מקובל בזמנו. כרימה עבוד הייתה הצלמת הפלסטינית הראשונה, שגם התפרנסה מצילום והקימה סטודיו משלה, במחצית הראשונה של המאה ה־20.

אביבה אורי שילבה בין יצירתה הפלסטית ל״שיגעון״, ולנראות הפיזית שלה, עד לכדי טשטוש אמנותי מוחלט. אני לא מעוניינת להגיד שכל אחת מהן הייתה פורצת דרך בדרכה, כי הן לא פרצו את הדרך, אלא בחרו ללכת בדרכן שלהן, מבלי להתפשר עליה. 

גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית

אני זוכרת את עצמי כמתבגרת, רוכשת מגזינים וספרי אמנות באנגלית, או מחכה למהדורות מתורגמות של ספרים מיוחדים שיגיעו לארץ. כנערה לא למדתי על ״גדולות הציירות״, או ״אם האמנות המודרנית״. בהיסטוריה, משום מה, יש רק אבות וגדולי ה…

במפגשי עם אביבה אורי, כרימה עבוד, עליזה אורבך, ציונה תג׳ר ולאה ניקל, נוכחתי לדעת בכוח העצום של השפה והמקום. כמה משמעותית העובדה שאלו נשים שפעלו כאן

וכשאת קוראת, לא בשפת האם שלך, על אמנית ששמה ושפתה שונים משלך – ההרגשה היא של חלום רחוק, המודלים נדמים רחוקים מדי. במפגשי עם פועלן של אביבה אורי, כרימה עבוד, עליזה אורבך, ציונה תג׳ר ולאה ניקל, נוכחתי לדעת בכוח העצום של השפה והמקום. כמה משמעותית העובדה שאלו נשים שפעלו כאן.

לכן, לפרויקט מתלווה עמוד אינסטגרם, ובו מועלות עבודתיהן של האמניות, לצד מידע בערבית, עברית ואנגלית. הנגישות היא הכרחית על מנת לייצר עניין, סקרנות, הבנה ומודעות אמיתית. 

גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית גל חוברה, מקומית

ברור לי שפעלו ופועלות כיום אמניות רבות ומוכשרות, ואין בכוונתי לנסות ולייצג את כלל האמניות המקומיות דרך הפרויקט הזה. אני כן יודעת שיש דברים שצריכים להשתנות באופן מהותי, כמו מדיניות משמעותית בטיפול בהטרדות מיניות במוסדות לאמנות בארץ, שינוי השיח, או הקמת ארכיונים מקיפים עבור פועלן של אמניות.

חלק מהעשייה של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר, לדוגמה, היא אירכוב ומחקר, והעלאת מודעות ליצירותיהן של אמניות, ולכן על כל תיק שיימכר נעביר תרומה אל העמותה. גם ההחלטה להדפיס את השמות על תיקים, ולא נניח על חולצות, איננה מקרית. עם התיק אנחנו יוצאות ויוצאים אל המרחב הציבורי, ויציאה זו מחייבת גם את יציאתן של האמניות החוצה. כך, אנו מנכיחות את שמותיהן גם בתודעה, ואני רוצה להאמין – גם בהיסטוריה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. מיכל

    איזה כיף שדור צעיר של נשים עושה שינוי כל כך חשוב. גל את נהדרת ! ולי כבר יש את התיק !

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden