כל מה שחשוב ויפה
נורית קרלין, הארנבות של חדש אפריל, הוצאת אסיה
נורית קרלין, הארנבות של חדש אפריל, הוצאת אסיה

הארנבות של נורית: הומור של השתאות שנמנע מנחמדות

44 שנים לאחר צאתו לאור באנגלית, התפרסמה בהוצאת אסיה המהדורה העברית של ספר הילדים ״הארנבות של חדש אפריל״ שאיירה נורית קרלין, האישה הראשונה שקיבלה במה קבועה במגזין הניו יורקר

בשנת 1977 יצא לאור בארצות הברית הספר הארנבות של חדש אפריל, שכתב דיויד קליבלנד ואיירה נורית קרלין. הספר זכה להצלחה רבה, אך על אף שאויר על ידי מאיירת ישראלית, לא זכה במשך ארבעה עשורים וחצי למהדורה מקומית בשפה העברית. בימים אלה עולה למדפי ספרי הילדים ההוצאה העברית של הספר, שיצאה לאור בהוצאת אסיה.

 הארנבות של חדש אפריל (The April Rabbits) מספר את סיפורו של ילד בשם רוברט, שבכל יום מימיו של חודש אפריל צצות אל מול עיניו ארנבות שובבות, כשבכל יום מספר הארנבות תואם את היום בחודש; באחד באפריל מופיעה ארנבת אחת בעת שרוברט הולך לבית הספר, בשניים באפריל שתי ארנבות נבהלות ממנו בעת שהוא בדרכו לשיעור נגינה בטובה, וכך הלאה. סופו המפתיע של הסיפור מתרחש עם סופו של החודש.

מי שיזמה את הוצאתה לאור של המהדורה העברית, 44 שנה לאחר שהספר ראה לראשונה אור באנגלית בארצות הברית, היא המעצבת הגרפית עדה ורדי, אחייניתה של קרלין. ורדי היא גם זו שעיצבה את הספר, ואחותה – עלמה כהן ורדי – הייתה אמונה על מלאכת התרגום.

נורית קרלין, הארנבות של חדש אפריל, הוצאת אסיה

נורית קרלין, הארנבות של חדש אפריל, הוצאת אסיה

קרלין נולדה ב־26 בדצמבר 1938 בירושלים. הוריה היו ילידי הארץ; אמה, דבורה, עבדה בחנות מכשירי כתיבה וכלי בית, ואביה, עמינדב, היה בנקאי. בגיל עשר חוותה כילדה את אירועי מלחמת העצמאות בבירה ואת ימי המצור הקשים וימי הצנע שבאו לאחר מכן. כנערה עסקה קרלין בציור ובשנת 1958, עם שחרורה מצה״ל, החלה את לימודיה בבצלאל. בין המקצועות שלמדה הצטיינה קרלין בעיקר ברישום, ומבין המרצים היה זה יוסי שטרן שזיהה את הכישרון החבוי בה.

לאחר שסיימה את לימודיה החלה קרלין לעבוד כגרפיקאית. בשנת 1964 החליטה לארוז מזוודה ולנסות את מזלה בניו יורק, שבה התגוררה באותה תקופה אחותה הגדולה. היא תיכננה ללמוד אנימציה, תחום שנחשב לחדשני ביותר באותן שנים, והתקבלה ללימודי אנימציה ב־School of Visual Arts.

מיד עם תום לימודיה החלה לעבוד אצל אלן פלטשר, לימים ממייסדי הסטודיו המיתולוגי פנטגרם. במקביל לעבודתה אצל פלטשר עבדה כאנימטורית עצמאית לתחום הפרסום. בין עבודותיה הבולטות סרטון שיצרה בעבור חברת Fruit of the Loom. בתחילת שנות ה־70 החלה לאייר בעבור הניו יורק טיימס, ובמקביל איירה גם בעבור הוולסטריט ג׳ורנל והוושינגטון פוסט.

אך התחום שבזכותו התפרסמה קרלין יותר מכל היה ציור קריקטורות, שמהן יצרה אלפים. לדפי ההיסטוריה היא נכנסה בעיקר במסגרת עבודתה כקריקטוריסטית בניו יורקר, עת שהייתה האישה הראשונה שקיבלה בו במה קבועה. עבודתה בכתב העת השבועי הניו יורקי היוקרתי החלה בשנת 1974.

״בתקופה שבה נורית איירה בעבור הניו יורק טיימס היה לה סוכן״, מספרת אחייניתה עדה ורדי. ״יום אחד הוא העלה בפניה את הרעיון שתציע את שירותיה גם לניו יורקר. נורית לא חשבה שהיא בכלל קריקטוריסטית, וטענה שזה לא יעבוד.

״העורך הגרפי לא קיבל אותה לריאיון, אבל תיק העבודות שלה נשאר במשרדי המערכת. לאחר תקופה התחלף העורך הגרפי של הניו יורקר, ולתפקיד נכנס העורך הגרפי המיתולוגי לי לורנץ. הוא ראה את תיק העבודות ומיד ביקש לרכוש כמה מהקריקטורות שהופיעו בו.

״בהמשך, לורנץ ביקש ממנה למסור לו בכל שבוע קריקטורה. דבר כזה לא קרה עם אף אישה קודם לכן בניו יורקר. נורית הייתה האישה הראשונה שקיבלה שם מעמד קבע, ובמשך למעלה מ־20 שנה פירסמה קריקטורה בכל שבוע״.

לדבריה של ורדי, דודתה סללה את הדרך לנשים קריקטוריסטיות נוספות שבאו אחריה. ״הקריקטורות שלה בניו יורקר היו מעין מאמרי דעה ויזואלים, בדומה לאלה של סול סטיינברג. את אלה היא ביצעה בקו ישיר, עדין ומדויק״.

הקורא לא רק מסתכל, אלא ממש צריך לחפש

מי שהייתה חברתה הקרובה של קרלין היא יפה גאון. החברות בין השתיים החלה בירושלים בסוף שנות ה־50, אז פגשה גאון לראשונה בקרלין כשזו האחרונה חלקה את ספסל הלימודים בבצלאל עם בן זוגה, לימים בעלה, של גאון – איזיקה גאון – שהקים את המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל.

״הם היו חבורה נהדרת״, נזכרת גאון. ״נורית, איזיקה, מילקה צ׳יזיק ואחרים. במהלך הימים הם למדו גרפיקה שימושית, ובלילות הם בילו ושתו בברים המפורסמים של ירושלים דוגמת סורמלו ובכחוס.

״נורית הייתה אחת היוצרות הישראליות החשובות ביותר, שהכי הצליחו בחו״ל, אבל כמעט ולא מצאה את מקומה כאן בישראל. היא הייתה אחת היוצרות הכי מעניינות, גם בתחום הקריקטורות וגם בתחום כתיבת ואיור ספרי ילדים. היא הייתה אישה מאוד חריפה, מאוד מדויקת ומאוד ביקורתית, אבל היה לה גם חוש הומור ציני יוצא מן הכלל. זה היה הומור עדין, אבל כזה שפגע בול״.

איורים לניו יורק טיימס ולוושינגטון פוסט

איורים לניו יורק טיימס ולוושינגטון פוסט

גאון מתייחסת ל״מעבר״ שעשתה קרלין מעולם האיור לעולם כתיבת ספרי הילדים: ״כשאדם הוא אדם יוצר, ויש לו יכולת יצירה, אז אין תחום שהוא לא יכול ליצור במסגרתו. בכל תחום הוא יוכל לבטא את המחשבות שלו. וכך היה עם נורית; היא הייתה אדם יוצר. אבל חשוב גם לציין שהייתה לה ביקורת פנימית מאוד גדולה, כלפי עצמה וגם כלפי החברה והסביבה. ההחלטה שלה להתחיל לכתוב ספרים, נבעה מתוך צורך פנימי.

״נורית מאוד אהבה לאייר ספרי ילדים. מה שייחד אותה היה שהיא ידעה לחבר בין שני העולמות: מצד אחד עולם הקריקטורות למבוגרים, שבהן היא הפגינה יכולת להעביר ביקורת באופן ציני בנושאים חברתיים, ומצד שני עולם ספרי הילדים שהיא כתבה ואיירה. היא הביאה את הראייה החדה של עולם הקריקטורה לתוך עולם ספרות הילדים, היא לא שינתה את צורת החשיבה במעבר ממבוגרים לילדים. נורית התייחסה לאנשים בכל הגילאים באותה צורה, ובספרים שלה יש משהו מאוד בוגר״.

ואכן, בוגר הוא מונח שבעזרתו אפשר לתאר את הקו שבמסגרתו איירה קרלין את ״הארנבות של חדש אפריל״, בקו שחור, צבועים בעיפרון. בהמשך איירה ספרים נוספים, שאותם גם כתבה, ביניהם מכשפת השיניים (The Tooth Witch) ב־1985 ובית חרושת לחלומות (The Dream Factory) ב־1988. 

birds

לדבריה של ורדי, עיצוב המהדורה העברית נאמן למהדורה המקורית משנת 1977. ״האיורים המקוריים היו ברשותנו וסרקנו אותם״, היא מסבירה. ״ניסיתי לא להפריע לעיצוב של המהדורה המקורית. משימה מרכזית שעמדה בפניי הייתה בחירת פונט שיתכתב היטב עם הקו האיורי של נורית; שלא יהיה חזק מדי וגם לא חלש מדי. מעבר לכך עיקר עבודת העיצוב התמקדה בניסיון לעקוב אחרי העיצוב של ההוצאה האנגלית, שהיה מאוד מינימליסטי.

״הסיפור שכתב דיויד קליבלנד לקוני ופשוט, והטקסט מינימלי: הוא תיאור מאוד יבש של מה שהתרחש בכל יום, ולא כולל שום תיאור של רגשות או של התרחשות מורכבת; זה ממש נטו דיווח״. לטענתה של ורדי עניין זה הוא מהותי. ״טקסט מסוג זה משאיר טווח מאוד רחב בעבור המאייר.

״בניגוד למה שמאיירים רבים נוטים לעשות, בעבודה על איור הספר נורית לא ניסתה ליצור סיפור משני או נוסף. האיורים שלה ממחיזים את הטקסט, בעוד שהארנבות מתחבאות בתוך האיורים עצמם. הקורא צריך לספור את הארנבות בכל אחד מימי החודש, וכמעט אף פעם הוא לא מוצא באופן מיידי את כולן. בכך נורית הפכה את הספר הזה לספר חי, כי הקורא לא רק מסתכל, אלא ממש צריך לחפש״.

נמנעה מנחמדות

לפי ורדי, המהלך החריג שביצעה קרלין בעולם איור ספרי הילדים, גם ביחס לזה של שנות ה־70 וגם של היום, הוא שהיא ״נמנעה מנחמדות״, כהגדרתה. ״הספר מתאר כיצד הארנבות ממש פלשו לעולמו של רוברט. 

״נורית מראה לכל אורכו של הספר איך הארנבות חוגגות לו בתוך העולם, בעוד שהוא לא מבין מאיפה זה בא לו, בכל פעם מחדש. ההומור שקיים בספר הוא הומור של השתאות, ולא הומור מתוק שמראה איך כולנו משחקים ביחד. אין באיורים שום מפגש אמיתי בין רוברט לבין הארנבות״.

בנוסף ורדי מצביעה על הקו השחור המינימליסטי שמופיע בספר, וגם היא משווה אותו לקו שאיפיין את הקריקטורות של קרלין. ״נורית לקחה את השפה הוויזואלית שבה היא השתמשה בקריקטורות למבוגרים, והשתמשה בה בספר הארנבות.

״הדמיון קיים לא רק ברמת הקו, אלא גם באופן שבו היא חשבה. האיורים בספר חכמים ומתומצתים, כפי שהקריקטורות שלה היו חכמות ומתומצתות. מה שייחודי בספר הזה הוא שהוא ספר ילדים שאויר על ידי קריקטוריסטית, שחשבה כמו קריקטוריסטית בעת שאיירה אותו. הספר לא ׳מציית׳ לנחמדות של ספרי הילדים, ועדיין הוא שובה את הלב״.

נורית קרלין

נורית קרלין

מי שעוד מצביע על הדמיון בין הקו הקריקטוריסטי לקו איור הארנבים של קרלין הוא דני קרמן, מגדולי המאיירים שחיים ופועלים בישראל. קרמן הכיר את קרלין עוד מתקופת הלימודים במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל: היא למדה שלושה מחזורים מתחתיו, באותה כיתה עם בן דודו, אריק קרמן.

בשנת 1962 פתחו שני בני הדודים סטודיו לעיצוב, וקרלין עבדה אצלם תקופה קצרה. לאחר שסיימה את עבודתה בסטודיו ניתק ביניהם הקשר, אך קרמן עקב מדי פעם אחרי הקריקטורות שפירסמה קרלין בניו יורקר.

״מה שמייחד את נורית כקריקטוריסטית, אולי יותר מכל קריקטוריסט אחר בניו יורקר, זה שהיא השתמשה אך ורק בקווים הנחוצים במטרה לבטא את הרעיון״, מסביר קרמן. ״היה לה רעיון חזותי והיא העבירה אותו במינימום הקווים שבהם היה צורך.

״לעומת זאת, כשמציירים לילדים, כמעט תמיד זה ההפך. בדרך כלל מאיירים נוטים להוסיף דברים. הסיבה לכך היא שהאיור בספרי ילדים יותר עוסק בסיטואציה מברעיון. אבל בספר הארנבות נורית עשתה את זה כמו שנהגה לעשות בקריקטורות שלה, זאת אומרת במינימום ההכרחי״.

קרמן גם מצביע על שוני: ״יש בספר משחק יפה של אור וצל, בעיקר באיור דמותו של רוברט, אבל לא רק שם. זה דווקא לא מאפיין את עבודתה של קרלין כקריקטוריסטית למבוגרים, שם היא עושה שימוש רק בקו, אבל גם כשהיא עושה שימוש באור וצל, היא עושה זאת באופן מאוד מינימלי״.

איורים לניו יורקר

איורים לניו יורקר

ביחס לנושאים שבהם עסקו הקריקטורות של קרלין אומר קרמן ש״אצלנו בישראל המושג קריקטורה מחובר כמעט באופן טבעי עם קריקטורה פוליטית. נורית לא עשתה קריקטורות פוליטיות. בנוסף, רבים מהקריקטוריסטים של הניו יורקר התפרסמו בזכות הקריקטורות שהם יצרו בנושא ההוויי הניו יורקי, שעסק בין השאר בתרבות של העיר ובמרקם היחסים של תושביה, אבל גם לזה היא לא התייחסה״.

אז למה היא כן התייחסה? ״הנושאים של קרלין היו לגמרי חזותיים. אני קורא לזה ׳קריקטורות פילוסופיות׳. היא רצתה שהצופה יחשוב בעצמו.

״היה לה הומור עדין. כשאתה רואה את הקריקטורות שלה אתה לא מתפוצץ מצחוק, אבל הקריקטורות שהיא פירסמה בניו יורקר היו חזקות בעוצמת הביטוי שלהן. אלה קריקטורות שעוסקות בחיים, אבל לא כאלה שהצופה יכול להזדהות ולומר שהוא מכיר את זה מהשכנים שלו. לדוגמה קריקטורה שבה מוצגים עכברים שמבקרים בתערוכה שבה כל הציורים שתלויים על הקירות הם של מבוכים״.

בשנת 2000, בהיותה בת 62, ארזה שוב קרלין את חפציה, הפעם במטרה לשוב למקום שממנו באה. היא עזבה את דירת החדר הקטנה במנהטן וחזרה להתגורר בישראל. קרלין מתה ב־30 באפריל 2019. כן, 30 באפריל; התאריך שבו על פי הספר, רוברט הסתכל סביבו היטב כל היום אבל לא ראה אפילו ארנבת אחת. בשום מקום.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden