כל מה שחשוב ויפה
עילית אזולאי מתוך הסדרה Mousework
עילית אזולאי מתוך הסדרה Mousework

עילית אזולאי: האמת שמאחורי ההיסטריה

חיפוש מקרי בגוגל הוביל את עילית אזולאי לחקור אלפי דימויים של נשים מבועתות, ולזהות את ההקבלה בין החיים תחת סגר לבין דיכוי נשים. בתערוכה Mousework בגלריה ברוורמן היא מצביעה על חלקו של הצילום בקיבוע דפוסים חברתיים: להשחית גברים וליצור התניות בקרב נשים

חגית: שלום עילית, ברוכה הבאה, איפה אני תופסת אותך?

עילית: באבן יהודה

חגית: באת לתערוכה ונכנסת לבידוד. דברים שלא היינו חושבים שיכולים לקרות בעולם שלנו. את חיה בשנים האחרונות בברלין?

עילית: כן, מי היה מאמין שיש שמחה גדולה להגיע, להיות בבידוד 10 ימים, להתחסן ולצאת לחופשי. תהליכים חדשים בסבלנות. אני חיה כמעט ארבע שנים בברלין

חגית: והעבודות בתערוכה החדשה נעשו בשנת הקורונה או שזה תהליך שהחל עוד קודם?

עילית: ממש מהסגר הראשון, במרץ 2020

חגית: בתערוכת היחיד שלך Mousework, בגלריה ברוורמן, את מחברת בין עולמות: ארכיון צילום מפריז של המאה ה־19, ברלין ותל אביב ב־2021-2020. איך הגעת לנושא ההיסטריה והמבט הגברי?

עילית אזולאי. צילום: מורן מינץ

עילית אזולאי. צילום: מורן מינץ

עילית אזולאי מתוך Mousework

עילית אזולאי מתוך Mousework

עילית: זה התחיל משינוי בלתי צפוי בתהליכי העבודה הרגילים שלי. עבודת שטח כבר לא הייתה זמינה, ונאלצתי להחליפה בעבודת תחקיר המבוצעת באמצעות אחיזה בעכבר, מול מסך המחשב. 

אני לא זוכרת מה קדם למה אבל פתחתי מנוע חיפוש של אימג׳בנק (כזה שמשרת את תעשיית הפרסום) והקלדתי את המילה ״היסטריה״. הופיעו כ־3,000 דימויי נשים מבועתות עם קישור למילים: היסטריה נשית, פאניקה, בעטה ועוד. זה סיקרן אותי וקומם אותי. שאלתי את עצמי למה יש כל כך הרבה דרישה בעולם הפרסום לדימויים כאלה, ומצאתי שתעשיית התרופות וחברות ביטוח משתמשים בדימויים האלה תכופות כטיזרים. משם התרחבתי למחקר שמסתכל אל העבר וחוזר אל ההווה

חגית: אני קצת בהלם מדברייך כרגע. החיפוש התחיל בכלל בהקשר של חרדת המגיפה? ההיסטריה העולמית?

עילית: לא בטוחה שחשבתי במודע על mass hysteria, אולי זה היה שם מאחור… בעיקר חיפשתי דרכים חדשות לעבודה. יש לי רוטינה מאוד מובנית, שקשורה במפגשים עם אנשים, איסוף עדויות, ראיונות, סטורי טלינג, צילומי מבנים או אוביקטים שקשורים וכרוכים בסיפורים שנאגרים, ופתאום כל זה לא היה שם יותר

חגית: זה תיאור די ממצה, נשמטה הקרקע תחת הרגלי העבודה והחיים

לצערי נוכחתי עד כמה המבט הגברי עדיין שולט בתרבות החזותית שלנו. באופן מודע ולא מודע זה ממשיך להשחית גברים וליצור התניות בקרב נשים. בו זמנית הצבעה בלבד עלולה לשרת את המשך הפצתה של תפיסת עולם זו. טריקי… 

עילית: סיקרן אותי התפקיד שלוקחת על עצמה המצלמה היום ואז, והאופן שזה משפיע על השפה והתפיסה השגורה ביום־יום. פעם בשירות המדע והיום בשירות המדיה והפרסום

חגית: נכנסת לטריטוריה מאוד משמעותית של המבט הגברי על נשים וקיבוע תפקידי מגדר

עילית: כן. לצערי נוכחתי עד כמה המבט הגברי עדיין שולט בתרבות החזותית שלנו. באופן מודע ולא מודע זה ממשיך להשחית גברים וליצור התניות בקרב נשים. בו זמנית הצבעה בלבד עלולה לשרת את המשך הפצתה של תפיסת עולם זו. טריקי… 

חגית: אופן העריכה שלך את הדימויים הופך אותם למשהו חידתי, כמו פסיפס ארכיאולוגי שצריך לנחש לפי חלקיו (והחלקים החסרים בו) את התרבות שממנה נגזר. אמרת שהמחקר כולו נעשה באינטרנט, אבל את מקפידה על דימויים באיכות מאוד גבוהה, איך זה עבד?

עילית: יש לי צוות שיחדיו עשינו את המחקר, זה תמיד מאוד שכבתי. בהתחלה צף מה שתמיד נמצא שם נגיש וצפוי ואחר כך מתגלים כל מיני חומרים (טקסטואליים) שלא פשוט להגיע אליהם, כמו תמלולים של שיחות עם נשים, תשאולים, מאמרים שנפסלו לפרסום. כל מה שנופל או מושתק בין הכסאות. וזה משפיע על התנועה במרחב.

לגבי איכות הדימויים, רכשתי דימויים מאותם מאגרי צילום, והגבלתי את גודל העבודות לגודל מסך המחשב. כל עבודה בנויה משלושה דימויים, הנמצאים במסגרת שנעשתה בייצור תעשייתי, בשיטת ״ואקום פורמינג״ (בעיצוב יונתן טואיטו). משמאל הצבתי פרט מתוך דימוי ארכיון של מעבדת הצילום בסלפטרייר; מימין, דימויי חפצים עזובים, ובמרכז תחביר צילומי ממספר רב של דימויים שרכשתי במאגרי הצילום

יש לי עניין לחפור ולהציף. עבורי זה מאפשר להתקדם באופן מודע יותר ולהבין מהלכים שנראים כמו אקסיומה. כולם נכתבו תחת השפעות ואינטרסים ויש להם עניין לתבנת את איך שאנחנו תופסים את המציאות סביבנו ואף בתוכנו

חגית: מכיוון שלצערי עוד לא ראיתי את התערוכה בחלל (נכון ליום הראיון, גם את לא?) קשה לי לדמיין עבודות שלך במידות קטנות

עילית: כן, זה מוזר – גם אני עדיין לא ראיתי את התערוכה. מקווה לקבל קיצור בידוד היום ולנסוע לגלריה מחר. בינתיים אני מכירה את התערוכה גם כדימוי בלבד דרך מסך המחשב שלי

חגית: את חושבת שיש קשר, בדיעבד, בין העבודות הקטנות יחסית, שדורשות התקרבות ומבט אינטימי, לבין הנושא הנשי, אינטימי וגם פולשני?

עילית: ממש כך

חגית: ובהזדמנות זו – מה מקור השם Mouswork?

עילית: חלק מהסימפטומים שאיפיינו את ההיסטריה כ״מחלה״ במאה ה־19 ושצולמו בתוך בית החולים הם קצוות הגוף ובעיקר הידיים. האמינו וראו שלאחר התקף ״היסטריה״ היד נכנסת לספאזם ונשארת ככה כמה שעות או ימים. קראו לזה יד כפפה, יד בשתיקה ועוד כל מיני ביטויים. זה קשור להיפר ונטילציה, כשהגוף רווי ביותר מדי חמצן.

היד שלי הייתה נעולה בתקופה הזו על עכבר המחשב, התנועה החובקת את העכבר גם היא הייתה נתפסת מדי פעם, עד שהרגשתי צורך לשחרר ולנער אותה. הפרויקט נולד מתוך הספאזם הזה ובו זמנית מההכרה בכוח שיש בגוף והיכולת לעבוד עם אנרגיה עצורה.

לצד החלל המרכזי בתערוכה, יש וידאו ארכיוני שמדגים ריקוד שנקרא טרנטה (או טרנטלה בעברית, על שם העכביש). טרנטה דנס הוא ריקוד מרפא: הריקוד מזמין נשים לחזור אל גופן ולרקוד את המעצורים שהצטברו בליווי של מוסיקה מהירה וקולות עידוד נשיים. הם עשו שימוש באותן ״אסאנות״ שהיוו עבור רופאים בפריס עילה למחלה ״היסטריה נשית״ וראו בגוף הנשי את הכוח להכיל ולשחרר

birds

חגית: יש בגוף העבודות הזה גם ביקורת חברתית?

עילית: אני אשאיר את זה לפרשנים. מבחינתי יש לי עניין לחפור ולהציף. עבורי זה מאפשר להתקדם באופן מודע יותר ולהבין מהלכים שנראים כמו אקסיומה. כולם נכתבו תחת השפעות ואינטרסים ויש להם עניין לתבנת את איך שאנחנו תופסים את המציאות סביבנו ואף בתוכנו.

וכאישה אני מרגישה את הנטייה הזו בתוכי. זה עתיק. כך גם תהליך העבודה, יש הזנה והצפה של מידע, ארגון שלו ואז ריקוד של הגוף. לא מושכל. ריקוד מושחת (:

חגית: אפשר לעשות הקבלה בין החיפוש הזה לחיפוש ולהקשרים שעשית בתערוכה האחרונה באוסף מוזיאון ישראל, או למעשה, לחיבורים ומיפוי שאת עושה בכל סדרת עבודות, חיבורים היסטוריים ועכשוויים

עילית: כן, לגמרי. בתערוכה במוזיאון ישראל ״עצם הדברים״, המידע שהוצף עם מינימום הכוונה בראיונות הרבים עם מנהלי האוספים היה דומה לאותו תהליך. גם במקום של הנרטיב/ הסיפור שנאחז בכל אוביקט ואוביקט, הדרך של אותו סיפור להצביע על אמת היסטורית כזו או אחרת, ואז הסיכוי של אותו אוביקט ״להופיע״ בחללי התצוגה הלבנים. כמובן שיש כאלה שלא יזכו לאור, כי המידע שהם נושאים עמם – גם אם אמת לאמיתה – רצוי פחות.

ראי לדוגמה את האמת מאחורי (שלא לומר מתחת) לאתרים ארכיאולוגיים שונים. מה שמופץ לרוב הוא מה שמקובל על משרד הדתות. מזל שיש אתרים כמו ״עמק שווה״ שמפיצים ממצאים ותוכן ללא סינון

עילית אזולאי בגלריה ברוורמן. צילומי הצבה: אלעד שריג

עילית אזולאי בגלריה ברוורמן. צילומי הצבה: אלעד שריג

עילית אזולאי בגלריה ברוורמן. צילומי הצבה: אלעד שריג

חגית: אבל זו פעם ראשונה שאת מתייחסת ממש לגוף ולצילום א.נשים כחלק מהמחקר הרב שכבתי. למעשה, אם חושבים על העבודות האיקוניות הראשונות שלך – פריסות של קירות בית מבפנים, הנוכחות האנושית היא כמעט תמיד הנעדר הנוכח. אם כי זכור לי גב של מישהו באחת מהן (הוא היחיד, נכון?)

עילית: כן, לגמרי נכון. כמעט אין אנשים בעבודות. הגב שאת זוכרת הוא הגב של חבר צייר, אלעד לרום, חולצת הסטודיו המוכתמת שלו הייתה כמו פאלטה בעבודה ״המפתחות״. רגע כזה, שבו הבנתי שהשכבתיות האינסופית של תהליך ההרכבה של העבודות מבטל לעד את נקודת המבט של ה״צלמת״ שבעבר הייתה חשובה לי כל כך; והעבודות נעשות כמו שולחן עבודה, שמציף ומארגן דברים באופן יותר דמוקרטי

חגית: ומשם הלכת והתנתקת מהעין ועברת ל״עבודת יד״ והרכבה?

עילית: בדיוק. רציתי להוציא את הצלם מהתמונה. כל כך הרבה הוא על נקודת המבט של הצלמ.ת, איפה עמד.ה, מה היא שמה במרכז ומה בשוליים, במרחב הצילומי המורכב שבו אני עובדת יש ״אתר״, יש ״שולחן עבודה״, אולי מין רצון כזה שהאחריות תחזור לצופה

חגית: האחריות להרכיב מחדש את התמונה? לבנות נרטיבים?

עילית: למלא את החורים השחורים, את מה שדפי ההיסטוריה יזנחו, את הסיפורים הפחות ורטיקליים, את הקולות המושתקים. פשוט לראות את התמונה הרחבה כפי שהיא. זו האחריות של המדיום מבחינתי. של המצלמה ושל היותי צלמת אשה

חגית: אני חושבת שפגישתנו הראשונה פנים אל פנים הייתה בברלין, בנסיעה לתערוכה מאוסף סבג. כעבור כשנתיים עברת לגור שם, מה השתנה? איך זה השפיע על האמנות שלך?

עילית: הרבה השתנה. קשה לכמת את זה לפסקה או משפט. אולי אפשר לומר שנהיה אוויר מסביב לפעולות, מסביב למילים. כאילו לכל פעולה יש מקום במציאות ויש תפיסת מחר. רכיב המתח והלחץ ירד פלאים ויש יותר מקום למחשבה. מאוד מעניין מה זה עושה ליום יום ולעבודה בסטודיו. בו זמנית, תחושת הבית הצטמצמה לדירה, ויש געגוע מתמיד למקום שאין בו מאמץ להבין את המציאות. מצב מלא קונפליקטים, אבל שקט…

חגית: וכשאת חוזרת, את מוצאת את הבית וההבנה הזו?

עילית: פתאום ביקור במשרד הפנים משמח אותי. כמה קל… כמה פשוט להבין את הבירוקרטיה המקומית. המשפחה ממלאת את הלב והחברים גם. אבל גם במקומות מרגיזים. מיד אני חוזרת לקלל בכבישים, ולמן דחיסה כזו של פעולות ביומיום. מלא קונפליקטים, אבל באופן רועש 🙂


I Mousework עילית אזולאי
גלריה ברוורמן
נעילת התערוכה: 3.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden