כל מה שחשוב ויפה
ציבי גבע בזומו לוד
ציבי גבע בזומו לוד. צילום: מ״ל

זומו לוד נדחה בגלל המהומות, ולא ישוב להיות אותו הדבר

מילנה גיצין־אדירם: נחזור לעבוד בתוך הפצע, באופן כירורגי. לוד היא חלון הראווה של כל האתגרים וכל המורכבויות שהחברה הישראלית מתמודדת איתם

רגעי החסד של הקמת התערוכה בלוד התנפצו עם בקבוקי התבערה והאלימות שהתלקחה בן רגע בעיר המעורבת. נכון לעכשיו, זומו לוד, המיזם של המוזיאון שבדרך, נדחה למועד בלתי ידוע. ״ביום שלישי שבוע אחורה היינו בהקמות אחרונות. הסתובבנו כולנו בסוג של פליאה, שהצלחנו להרים את הדבר הזה בעיר הזו, בלוד. ואז זה התפוצץ לנו בפנים״ – אומרת מילנה גיצין־אדירם, המייסדת והמנהלת של זומו – המוזיאון שבדרך.

מיזם האמנות הנודד היה אמור לפתוח בימים אלה את התחנה החמישית שלו, אחרי שנה של הדממה כפויה בגלל הקורונה. זומו לוד תוכנן להתקיים מה־18 במאי ועד ה־2 ביולי, ולהיות התצוגה הכי גדולה והכי מרכזית של המוזיאון הנייד עד כה. בהצהרת הכוונות נאמר: ״בפעם הראשונה במסע, זומו מגיע למרכז הארץ ויפעל בעיר שהיא בהרבה מובנים חלון הראווה של כל האתגרים וכל המורכבויות שהחברה הישראלית מתמודדת איתם.

״זומו נחוש עכשיו יותר מתמיד לקחת חלק משמעותי בתהליך הריפוי וההחלמה שכל כך נחוץ כעת לחברה הישראלית. הוא חוזר למסע עם תערוכה גרנדיוזית ופעולות יצירתיות יוצאות דופן במרחב הציבורי – דווקא בשעה שמרבית מוסדות התרבות עדיין משותקים ומוכים משנת הקורונה – כדי להוכיח ולהנכיח את הכוח של האמנות והתרבות ביצירת חוסן חברתי ואישי ואת הצורך הכל כך אנושי בחיבור, התקהלות ויצירה משותפת״.

 

התערוכה תוכננה בארבעה מוקדים, במרחק הליכה זה מזה, שמרכזם בחצר של מכללת עתיד, בניין עותמאני הסמוך לבית הקברות המוסלמי. ביום תחילת המהומות בלוד ביקרו במקום מנכ״ל משרד התרבות (שעדיין לא תומך במיזם) ומנכ״ל עיריית לוד, וראו את עבודות ההקמה.

״לא היינו תמימים – כשיצאנו לדרך ידענו שבכל מקום שאנחנו הולכים אליו, אנחנו עלולים ליפול על מוקש״, אומרת גיצין־אדירם. ״בלוד אין מרקם עירוני – כל שכונה היא מרחב סגור וכל בית הוא מקום טעון. בכל מקום שניגע יש נרטיבים סותרים. כיכר הפלמ״ח, גן גנדי – שיושב על התפר בין שכונה ערבית וההתיישבות של הציונות הדתית – זו המורסה שהתפוצצה עכשיו״.

כשנרגיש שהגיעה השעה, נחזור אל השטח ונבקש להציע (בשיתוף עם הקהילות והשותפים המקומיים) את הפעולה המתאימה, הרגישה והנכונה ביותר. נבקש לאפשר לאמנות להציע מזור, תקווה ושינוי לטובה

״העירייה עבדה איתנו והיו תוכניות עבודה עם כל בתי הספר – בזכות ההחלטה לצאת למרחב הציבורי יכולנו לעבוד עם יותר קבוצות ולמלא את החסר, כי ילדים לא יכלו לצאת לטיולים שנתיים השנה. הסתובבנו מדושני עונג. לא האמנו שהקורונה נסוגה ואנחנו יכולים להוציא את הפרויקט השאפתני לפועל! אנחנו ארגון קטן בלי יכולות כלכליות, וכל כך שמחנו לחזרה הזו״.

ועכשיו, הכל מבוטל?

״עכשיו אנחנו עושים חשיבה מחודשת. זומו הוא גוף מאוד גמיש ולמרות המכות שניטחו על ראשינו, אנחנו חושבים איך לחזור לעיר״.

בהודעת הדחייה כתבו אנשי זומו: ״אנחנו ניקח את הזמן. כמה זמן שנצטרך וכמה זמן שנרגיש שלוד צריכה. ניתן להווה לחלחל. נשהה בכאן ועכשיו. וכשנרגיש שהגיעה השעה, נחזור אל השטח ונבקש להציע (בשיתוף עם הקהילות והשותפים המקומיים) את הפעולה המתאימה, הרגישה והנכונה ביותר. נבקש לאפשר לאמנות להציע מזור, תקווה ושינוי לטובה. ננסה להיות חלק מתהליך הריפוי וההכלה שכל כך דרוש לכולנו בעת הזו״.

איך הגעתם ללוד?

״אם ללכת צעד אחורה, התחנה החמישית שלנו הייתה צריכה להיות בגליל התחתון. איתרנו מקום לא רחוק מצומת גולני. היינו בשלבים מתקדמים של העבודה – ואז הגיעה הקורונה וכמה פעמים נעצרנו וניסינו מחדש. היינו כבר שלוש פעמים עם כל העבודות על המשאית. והתחלנו לחשוב מחדש מה לעשות. הייתה לנו הבנה שיש לנו את המרכיבים המאוד נכונים אבל לא חייבת לצאת דווקא העוגה הזו״, היא מסבירה.

״לוד הייתה תחנה מתוכננת בהמשך. בינתיים החלטנו לחכות עם הגליל התחתון עד שהקורונה תיגמר ומותר יהיה להתקהל, וכיוונו את תשומת הלב ללוד. חשבנו על לוד כמקום שבו ניתן להציג בו במרחב הציבורי, ולעשות עבודה מהירה – ממש תערוכת בזק – שנוכל להעמיד אותה באופן מהיר, בשלהי הקורונה. הפגישות הראשונות עם העירייה והאנשים בקהילות היו בזום.

״זכינו בשיתוף פעולה מקסים, במקום שהתלבטנו וחשבנו שיהיה מאוד קשה להיכנס אליו. בדיוק הבעיות והתופעות שמתפוצצות לנו עכשיו בפרצוף – קלטנו אותן בחושים שלנו: המורכבות הפוליטית והחברתית הייתה לנגד עינינו, אבל היה רצון של כולם להתעלות מעבר לזה.

״הייתה איזו שאיפה להסתכל קדימה, מצד כולם – גם בגרעין התורני וגם בשכונות הערביות והעולים החדשים – מצאנו שותפים בכל הקהילות. כך גם נבחר הנושא ׳ציר זמן – עבר מתמשך – עתיד מושלם׳, כשההווה מתפקד כנוכח־נפקד.

הזמנו אמנים שחוקרים ועובדים עם הקהילה, עם המקום, ומעלים ביקורת שמזמינה לשיח. ובעיצומן של העבודות – כשמריה סלאח מחמיד עמדה וציירה במקום, ובדיוק העמדנו את עבודת הצמיגים של ציבי גבע – פתאום הכל התלקח

״דילגנו על ההווה בשם אבל לא במעשה. הפעולה הייתה בדיוק בהווה – הזמנו אמנים שחוקרים ועובדים עם הקהילה, עם המקום, ומעלים ביקורת שמזמינה לשיח. ובעיצומן של העבודות – כשמריה סלאח מחמיד עמדה וציירה במקום, ובדיוק העמדנו את עבודת הצמיגים של ציבי גבע – פתאום הכל התלקח (היום ביקשו שנבוא לקחת את הצמיגים, שלא יבעירו אותם)״.

תצליחו לחזור ללוד?

״חד משמעית – אפילו מחר. ברגע שיתאפשר. הכוונה היא לא לחזור עם התערוכה של 40 אמנים. התערוכה היא רק התוצר שהקהל רואה בסוף. מה שלא רואים ולא יודעים, הוא התהליך שאנחנו עושם בדרך כלל לאורך חצי שנה בפעולות ועבודה עם הקהילות בתוך העיר – והעיר לוד זקוקה לזה.

״חשבנו שזו הזדמנות לפעול מיידית, וכנראה המהירות הייתה מהשטן. התערוכה תצטרך לחכות ואנחנו נתכנן לחזור לעבוד בתוך הפצע, באופן כירורגי״.

מילנה גיצין אדירם

את מאמינה שלאמנות יש יכולת להגיע לאנשים במצבים כאלה אקוטיים ולהשפיע?

״אני חושבת שהכניסה בענווה ובהקשבה, ובשיתוף פעולה עם הקהילות השונות, תאפשר לנו לחזור לפעול לריפוי ולטפח את המקום – עם הכלים שלנו, במפגש עם הכלים של העיר״.

מה עם הפחד – את לא חוששת מאלימות? או מאדישות או ״מה אתם באים עם השטויות שלכם״?

״אני חושבת שהפורטה שלנו הוא עבודה חינוכית, ואנחנו צריכים לעבוד עם הילדים – אלה ילדים שגדלו בתרבות לא שוויונית, לא מכבדת. אנחנו באים לא בהתנשאות, לא במחשבה שאנחנו יודעים יותר טוב, לא בהסברה של איך צריך לחיות בדו קיום. לא לנו התשובות״.

איך התגובות בתוך הצוות, בין האמנים, מול האנשים שעבדתם איתם?

״ברגע הזה כל אחד מאיתנו היה צריך לסגת אל המרחב האישי שלו – אני באופן אישי ובוודאי גם האמנים, היהודים והערבים – בסופו של דבר אנחנו בני אדם. אני הייתי צריכה לדאוג רגע למשפחה שלי ולשקט הנפשי שלי וכך כל אחד אחר. אבל אנחנו תמיד נחזור.

״אנחנו צריכים לגייס את התקציבים ואת האנשים ואת הכוחות כל פעם מחדש. יש לנו אמון של הקרנות שתומכות בזומו – קרן אריסון, קרן עזריאלי, קרן יחדיו, מפעל הפיס ואנשים פרטיים שתומכים ותורמים – קואליציה של פעילים וגופים שמאמינים בנו.

״אם מוזיאון תל אביב כעת סגור, אנחנו יודעים שיום יבוא וייפתח ויחזור לעצמו. מקום כמו זומו – לא בטוח שיחזור לעצמו. ועל זה אני עובדת מהיום הראשון – איך מגייסים כסף ואיך עושים תרבות ואמנות בקריית ים וירוחם וחצור הגלילית ובלוד״.

זה האתגר?

״זה הכרח, זה לא אתגר. אנחנו שיקוף של החברה הישראלית. זו תרבות ערבית שאף אחד לא מקשיב לה ותרבות מזרחית שמרגישה קיפוח ותרבות חרדית ועולים – בסופו של דבר זו תרבות״.


זומו, המוזיאון הנייד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    הצעירים הם התקווה הם עוד תמימים ומאמינים בטוב ורק באמונה אפשר למצא מזור.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden