כל מה שחשוב ויפה
יעקב קאופמן מתוך התערוכה הִיסְטוֹרְיָא1 בגלריה B.Y5
יעקב קאופמן מתוך התערוכה הִיסְטוֹרְיָא1 בגלריה B.Y5. צילומים: מירב רהט

עד אין־סוף: יעקב קאופמן בגלריה B.Y5

בדרך להקמת התערוכה ״הִיסְטוֹרְיָא1 - יעקב קאופמן״, האוצרת מירב רהט מתארת חמישה מפגשים אישיים, ומקצועיים, עם מי שנמנה על בכירי המעצבים בישראל

01

המפגש הראשון שלי עם יעקב קאופמן היה הרבה לפני שידעתי מיהו ומה מקומו בשדה העיצוב בישראל. זה היה בתקופה שבה התלבטתי על המשך דרך בשדה העיצוב, ומכרה משותפת הציעה שאפגש איתו ואשמע מה יש לו להגיד.

אחד הדברים שאני זוכרת מהפגישה שהתקיימה בסטודיו ביפו הוא הערה שלו בהתייחס לאוביקט שעשיתי עבור לקוח והופיע באחד מתצלומי העבודות שהראיתי לו. הוא אמר (לאו דווקא במילים אלה, אבל זו היתה המהות הרעיונית) שיש תחושה של מאמץ באופן החיבור בין האלמנטים. אז שמעתי את דבריו. היום, שנים אחרי, ברור לי ואני מבינה לגמרי למה הוא התכוון. 

במבט לאחור, האמירה הזו של קאופמן שנחרטה בזכרוני, מסבירה באופן יפה חלק מהקסם של העשייה העשירה ורבת הכיוונים והרבדים שלו. בבחינה של עבודותיו לאורך השנים, גם כשהוא עובד קשה האוביקטים שהוא יוצר נראים פשוטים ולכאורה נונשלנטיים; וגם אם הושקע מאמץ ביצירה הוא לא נוכח בפריטים שהוא מציג.

02

המפגש השני שלי עם קאופמן היה כמה שנים מאוחר יותר, כסטודנטית בקורס ״מעבדת עיצוב״ במסגרת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. מהותו של הקורס, שנקרא ״הערת שוליים – חומרים וצורות״, היתה לבחון תהליכים של מחקר מעשי בשדה העיצוב.

כמנחה הוא הוביל אותנו (הסטודנטים) להתבונן על תופעות ויזואליות לכאורה שוליות, לצאת מהן למחקר וחיפוש חזותי ורעיוני, ולהזיז את מה שלכאורה נמצא בשוליים אל המרכז. המהלך שלי בקורס החל בצל שמטילים חפצים, והאוביקט שהצגתי בסופו של הקורס זיכה אותי בפרס עיצוב מצטיין ובמלגה, כמו גם הפך נדבך לתערוכת היחיד הראשונה שהצגתי בגלריה פריסקופ.

יעקב קאופמן

יעקב קאופמן

מתוך הִיסְטוֹרְיָא1 בגלריה B.Y5

מתוך הִיסְטוֹרְיָא1 בגלריה B.Y5

לימים, כחלק מהמחקר והכתיבה שלי אודות עבודותיו של קאופמן, גיליתי פיסקה בפתח הדבר לספר הראשון שלו – ״כסא״ (הוצאת בצלאל, 1987) – שבה הוא התייחס לרישומים של מחקר מורפולוגי ורעיוני של המושג כסא שהתקיים על גבי דפי הנייר של הספר כרעיון ולא כחפץ: ״זהו לקט הערות שוליים מתוך הסקיצות במחברות האמנות והעיצוב שלי״, הוא כתב. ״מהותו של תהליך העבודה על ספר זה היה הזזת השוליים למרכז…״. 

35 שנים אחרי ומתוך התבוננות על עשייתו לאורך השנים, אפשר להגיד בפה מלא שהמהלך שאליו התייחס קאופמן – של הזזת הערות השוליים למרכז – הוא חלק מדי.אן.איי שהפך מזוהה איתו ועם העשייה שלו

הספר הנכיח מבט של מעצב מוצר על כסא כמוצר מחוץ לטריטוריה השימושית, והיה הזדמנות לדיאלוג על שפה ועל תרבות באמצעות מחשבה על אופן שימוש ואופן ישיבה. כיום, 35 שנים אחרי הוצאתו לאור של הספר, ומתוך התבוננות על עשייתו לאורך השנים, אפשר להגיד בפה מלא שהמהלך שאליו התייחס קאופמן – של הזזת הערות השוליים למרכז – הוא חלק מדי.אן.איי שהפך מזוהה איתו ועם העשייה שלו.

וגם, שהמחקר המורפולוגי והרעיוני עתיר הפרטים משמש עבורו כלי ביטוי, ובו זמנית מהווה מעין ״כתיבה מחקרית״ באמצעות חפצים; ושכמרצה ומנחה לעיצוב בבצלאל הוא הנחיל את דפוסי החשיבה הזו גם לדורות רבים של סטודנטים ומעצבים בישראל.

03

בשנת 2014 פנתה אלי שרי פארן וביקשה ממני לאצור תערוכת יחיד של קאופמן בגלריה פריסקופ. באופן משעשע משהו התגובה הראשונה שלי היתה שאני מאוד עמוסה ובלוח הזמנים הצפוף אני לא בטוחה שזה נכון לי כרגע. ביקור סטודיו משותף והתבוננות על החומרים שהוא ביקש להציג הפכו את ההתלבטות לכֵּן מוחלט. לוח הזמנים שלי הותאם והוגמש, ועד היום אני מחייכת במבוכה לנוכח המחשבה שהעלתי בדעתי את האפשרות לסרב להצעה.

העבודה לקראת התערוכה – ״פיגורינות״ (גלריה פריסקופ, 2015) – היתה עתירת שיחות ומפגשים שבמהלכם דיברנו (גם) אודות עיצוב ומתיחת גבולות הדיסציפלינה, ואודות יחסו של קאופמן לפיסלונים הקטנים כאל רישומי תלת־ממד שבאמצעותם הוא בודק חומרים, מחברים, יחסים בין צורות וטכנולוגיות עבודה.

לתפיסתו, הדמויות הקטנות מהוות מודלים של התכנות בשדה שבנוי על ניואנסים, כשאין סוף הניסיונות הם חלק מדפוסים של תהליך עבודה הצומח מתחום העיצוב התעשייתי שבו שינויים צורניים יכולים להסתכם בהבדלי זוית. עם זאת, הוא לא מתעלם משורשיו בשדה הפיסול, ואלה נוכחים כחלק אינטגרלי מהמחקר המורפולוגי־קונספטואלי שבו הוא מאניש חומרי גלם וחפצים ומקיים פעולות שונות בגינן ״דבר״ (It) הופך ״אוביקט״.

בתהליכי העבודה קאופמן יוצר קהילות, שבטים ומשפחות, עוסק שוב ושוב ושוב באותן סוגיות כשבכל פעם התשובה היא קצת אחרת

בתהליכי העבודה קאופמן יוצר קהילות, שבטים ומשפחות, עוסק שוב ושוב ושוב באותן סוגיות כשבכל פעם התשובה היא קצת אחרת. למול כל השפע, כחלק מתפקידי כאוצרת התערוכה, בחרתי לבחון את הדמויות הפואטיות שעליהן הוא דיבר כנדבכים בתהליכי תיכנון ופיתוח, ולהביא לדיון, באמצעות טקסט התערוכה, גם הקשרים של היסטוריות תרבותיות עתיקות וחדשות ושל היבטים אישיים שלו כיוצר.

04

בימים שבהם היינו ספונים בבית בין סגר קורונה אחד למשנהו קיבלתי שיחת טלפון ממנהלת אוספי המורשת הדיגיטליים בספרייה הלאומית, שסיפרה לי שכחלק מבניית ארכיון דיגיטלי של אוספים וחומרים בשדה העיצוב בישראל הם מסיימים לסרוק ולתייק את מחברות הסקיצות של קאופמן, מתחילת דרכו ועד היום. כחלק מהנגשת עשייתו היא שאלה אם אהיה מוכנה לתת הרצאה בת שעה אודותיו ואודות עבודתו.

ביקשתי מרווח זמן שיספיק לי כדי להערך ולכתוב הרצאה שתעביר את מהות עשייתו לקהל מגוון; גיבשתי קו מתווה לאופן שבו אני בוחרת לספר את סיפורו של מי שהחל לגעת בחומר כילד שסייע לאביו (שהיה תפר בתעשיית הנעליים) להפוך יריעות עור דו מימדיות לאוביקטים תלת־ממדיים באמצעות חוט והפך אחד המעצבים החשובים בשדה העיצוב בישראל; ונסעתי לפגוש אותו (שוב) בסטודיו.

בשעות ארוכות של שיחות בחנו תפיסות ורעיונות של מי שלמד אמנות ופיסול (במכון לאמנויות בבת ים) לצד עיצוב תעשייתי (בקורס הראשון לעיצוב שהתקיים בטכניון); עבד ביחידת העיצוב של המכון לייעול פריון העבודה בשיתוף עם יועצים מהאו״ם (שהגיעו לסייע ולהעביר ידע לתעשייה הישראלית שהיתה בראשית דרכה); התמחה במשרד עיצוב תעשייתי בניו יורק (אצל מיכאל לקס); ובחר לפעול כיזם וחוקר עצמאי בתוך שדה העיצוב – שדה שלכאורה מונע ממענה לבריף לקוח. 

סדרת מפגשים זו אפשרה לי לבנות תשתית של קו זמן מסודר לעשייתו משנות ה־70 ועד היום, לחזור ולחדד נקודות מפתח שהובילו למאפייני העשייה שלו בתקופות זמן שונות, ולתת הרצאה שהפכה מעין קדימון לתערוכה ״היסטוריא1 – יעקב קאופמן״ המוצגת בימים אלה בגלריה B.Y5.

05

את הִיסְטוֹרְיָא – סדרת תערוכות שמטרתה להציע התבוננות על נקודות מפתח בדרכם של מעצבים שעבודתם מהווה אבן דרך בשדה העיצוב־אמנות בישראל – יזמתי ואני אוצרת כחלק מפעילותי כחוקרת וכאוצרת ראשית של B.Y5. שם הסדרה מחבר את חקר העבר עם הפליאה וההיקסמות שאני מניחה שתגיע עם החשיפה לרגעים מתוך היסטוריות עשייה של יוצרים מובילים (גם אם זה על קצה קצהו של המזלג), כמו גם מההזדמנות לרכוש פריטים אייקוניים שהם הציגו לאורך השנים לצד אבות טיפוס ועבודות שלא הוצגו מעולם.

הִיסְטוֹרְיָא1 היא התערוכה הראשונה בסדרה והיא מוקדשת לקאופמן, מבכירי המעצבים בישראל ומי שאפשר לראות בו אחד מאבות הקטגוריה של עיצוב־אמנות בישראל. במסגרת התערוכה מוצגות יצירות מתוך תערוכות נבחרות שהוא הציג לאורך השנים. ייצוג סימבולי לגופי עבודה, לדפוסי חשיבה ולמוטיבים דומיננטיים המלווים אותו ביצירתו.

הִיסְטוֹרְיָא1 היא התערוכה הראשונה בסדרה והיא מוקדשת לקאופמן, מבכירי המעצבים בישראל ומי שאפשר לראות בו אחד מאבות הקטגוריה של עיצוב־אמנות בישראל

התערוכה נפתחת עם ייצוגים של נקודות ההתחלה בדרכו של קאופמן – התערוכה הגלריאנית הראשונה (Foldmarks, גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק, 1978); הספר הראשון (״כסא״, עורך: פרופ׳ מרדכי עומר, הוצאת בצלאל, 1987); והתערוכה המוזיאלית הראשונה (״מרעיון למוצר״, מוזיאון ישראל, 1991, אוצר: איזיקה גאון). בהמשך להן, באמצעות ארבע תמות – גוף, חומר, אוביקט וצורה – מוצגים אוביקטים נבחרים מתוך תערוכות מוזיאליות וגלריאניות שהוא הציג לאורך השנים.

birds

למול אחד המוטיבים הדומיננטיים בתערוכות שקאופמן הציג לאורך השנים – עיסוק בנושא ספציפי והצגתו בהצבה המבוססת על ריבוי של ניואנסים – החוויה הויזואלית בתערוכה נבנתה כהצבה של סצינות המערבות יחד אוביקטים מתקופות זמן שונות באופן שמציע מבט רחב על תמות ומאפיינים בעבודתו לאורך השנים. 

כנדבך עומק, ועל מנת להעניק לחווית ההתבוננות במרחב הגלריה הקשרים של רצף רעיוני והיסטורי, השתמשתי בטקסט התערוכה כבמה להכרות איתו, עם הקטגוריה שבה הוא פועל, ועם קו הזמן ועושר העשייה שלו בתוך השדה המוזיאלי־גלריאני, על פי התמות השונות.

הטקסט מסתיים במשפט הסוגר את ההתייחסות לעיסוק של קאופמן בצורת המעגל – קו ללא התחלה וסוף שמסמל אין־סוף, ותנועה של המשכיות ומחזוריות שכל כך רלוונטית לאופי היצירה שלו. לפיכך, בו זמנית, משפט זה הופך שיקוף ותימצות גם של מהות עשייתו: ״בתנועה בין מורפולוגיה אנליטית לכתיבת שירה בחפצים, בין מחקר סיסטמטי לפואטיקה שובת לב, בדיאלוג תמידי בין עיצוב לבין אמנות, הוא שואל ועונה ושואל ועונה עד אין־סוף…״.

*הערת שוליים

רגע אחרי שסיימתי להעמיד את התערוכה נסעתי לסטודיו של קאופמן לחפש קטלוגים של תערוכות שהוא הציג ואוכל לקחת לפינת העיון בגלריה. תוך כדי חיטוט במדפי הספרים הוא שלף חוברת כרוכה בספירלה ואמר בחיוך: ״את זה אני לא נותן לך״.

בידו הוא החזיק עבודה שהגשתי לו לפני שנים רבות כסטודנטית – עבודה שבה בחנתי, חקרתי וסיווגתי ספריות מתחילת דרכן ועד התקופה שבה למדתי. אי־שם, בין הררי חומרים בחדר העבודה שלי, אמור להיות נייר בכתב ידו, עליו לצד הערותיו והציון (95) הוא כתב: עבודה מרשימה, אני מציע שתשקלי להוציא אותה כספר. 

העבודה ההיא לא יצאה כספר; קאופמן הפסיק ללמד באקדמיה אך ממשיך לעסוק בשושלות גנטיות וליצור בסטודיו שלו סדרות של אוביקטים הצומחות ממושג ו/או שאלה אודות חומר, צורה, מחבר, טכנולוגיה ועוד; ואני עוסקת (גם) במחקר אודות סוגיות של שפה חזותית ותרבות חומרית בשדה העיצוב־אמנות בישראל, ואודות מעצבים שעבודתם מהווה אבן דרך בשדה זה, כשהתערוכה ״הִיסְטוֹרְיָא1 – יעקב קאופמן״ הופכת עוד נדבך בתוכו. 


יעקב קאופמן | הִיסְטוֹרְיָא 1
אוצרת: מירב רהט
גלריה B.Y5, רחוב בר יוחאי 5, תל אביב
נעילה: 26.6
שיח גלריה: יום שישי 11.6 בשעה 11:00, השקת ״המון״, ספר שלישי בסדרת ספרי הפיגורינות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden