כל מה שחשוב ויפה
גיל יפמן, שייסע
גיל יפמן, שייסע. צילום: שי בן אפרים

בית בנימיני מציין 10 שנות פעילות עם שלוש תערוכות יחיד 

פורטפוליו Promotion: שלוש תערוכות חדשות בבית בנימיני יפתחו ביום חמישי - שייסע של גיל יפמן, קריאת השכמה של דורי זנגר שכטל, ספל משלה של שירה סילברסטון

שייסע / scheiße | גיל יפמן

אוצרת: שלומית באומן

במרכז התערוכה שייסע | Scheiße (״חרא״ בגרמנית) תלויה תולעת: ספק באוויר, ספק במים, ספק בחלל. גוף התולעת עשוי מחימר ממוחזר, כמעין מחווה לתפקידה החיוני של התולעת באיכול, עיכול ומחזור. האם זו תולעת תלויה או בן אנוש? היא עשויה מחוליות והיא חוליית חיסול רחפנית בפני עצמה: מצד אחד התולעת היא סוג של סיוט עבורנו אך היא גם העתיד המובטח לנו באופן בלתי נמנע כמעט.

שיני הזהב מקרמיקה הן עקורות, ומוצבות על שולחן נירוסטה כממתינות לנתיחה שלאחר המוות. השיניים עשויות מחומר קרמי אפור כהה המדמה ריקבון המנוגד לכתר הזהב המעטר אותן – אוביקטים שהקיטש, הכלכלה והמוות שלובים זה בזה. מתוך השיניים נובעת התעטפות במעין שלמות פיסולית ויופי קסום המסתירים בתוכם תחושה של עקירה, פליטות, בידוד, נפרדות והפקרה.

גיל יפמן – אמן בין תחומי, המתנסה לראשונה ביצירה בחומר קרמי במסגרת תכנית שהות אמן (רזידנסי) בבית בנימיני – מייצר מרחבי ביניים הנעים בין חומר לאנטי חומר, בין יחיד ורבים, בין טבעי למבוים, ובין חי לדומם. 


דורי זנגר שכטל, קריאת השכמה

דורי זנגר שכטל, קריאת השכמה. צילומים: חנן זנגר

קריאת השכמה / דורי זנגר שכטל

אוצרת: טלי כהן גרבוז

דורי שכטל זנגר היא אמנית חומר נרטיבית. היא מפסלת דמויות של ילדים. פניהם עגלגלים וגופיהם נראים רכים למגע. היא עובדת בחומר לבן ומציירת על גביו בצובעני קרמיקה, ציור מונוכרומי עם מעט צבעוניות.

במבט ראשון נראה שהילדים משחקים בתמימותם במשחקי ילדות, הסיפור המצויר על גופם כבר מראה תמונה אחרת, תמונה של העולם האמיתי סביבם. כמה שביר ביטחונם האישי והלאומי. מי שומר עליהם, ואיך ישמרו הם על ילדיהם שלהם. 

שכטל זנגר הגיעה לארץ מארגנטינה בשנת 1983, אחרי שנות חיים תחת אימת שלטון החונטה הצבאית. כאן למדה בבצלאל במחלקה לעיצוב קרמי בהנחייתה של ציונה שמשי. כעת, שנים אחרי שהקימה כאן בית והעניקה לילדיה חינוך ערכי, היא צופה באכזבה איך כל מה שהאמינה בו מתנגש במציאות הפוליטית, באווירה המיליטנטית ובהעדר הסולידריות.

עבודות החומר שלה הן שפה משלה, שלרוב אינה מצויה באמנות הישראלית. הן מספרות את סיפור ההתנגדות שלה ושל הורים כמותה, בקול רהוט וצלול.


birds

שירה סילברסטון, ספל משלה. צילומים: שי בן אפרים

ספל משלה / שירה סילברסטון

אוצרת: שלומית באומן

האם ספל הוא בית? האם ספל הוא מקום? הבחירה של שירה סילברסטון בפלטפורמה של ספלים כמצע לתערוכה זו מתחילה מהקשר האישי וניתן לומר גם האינטימי וחושני שיש לנו עם ספלים: אנחנו משתמשים בספלים, נוגעים בהם בידיים שלנו בשפתיים ובלשון, מחבקים אותם, מצמידים אותם לגוף – ממש מעשה אהבה.

ספלים הם חלק מאתנו עד כדי כך שאנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו. אולם כמעט לכל אחת ואחד יש ספל אהוב והרגלי שתיה והעדפות שונות בכל כך הרבה מובנים: סוג המשקה מכתיב לנו העדפות של חומר, שקיפות, אטימות, גודל, טקסטורה, מבנה של ידית וכדומה. ספלים הם גם סמן של תרבות, והבחירה של סילברסטון לעבוד עם ספלים תוצרת נעמן, מחברת בין האישי לחברתי ויוצרת מהלך רב משמעות של אמירה אישית על אובייקטים תעשייתיים שהם חלק מההיסטוריה המקומית.


בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית
רחוב העמל 17, תל אביב
פתיחה: 10.6; נעילה: 24.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden