כל מה שחשוב ויפה
קבוצת זיק, מיצג פתיחה אורות הכרך
קבוצת זיק, מיצג פתיחה אורות הכרך. צילום: חורחה נובמינסקי

מגלים אוצרות // ניצה פרי

לאחר עשר שנים שבהן היא מנהלת את תחום האמנות במודיעין, ניצה פרי פותחת את גלריה 51, הגלריה העירונית לאמנות עכשווית בעיר, עם טרילוגיית תערוכות בנושא תרבות הצריכה

הפעם הראשונה

ניו יורק 1987, במהלך שהות של חמש שנים בניו יורק (מיד לאחר שירות צבאי בנח״ל): שם שילבתי עבודה ולימודים פגשתי את ברטה אורדנג, שהציגה בניו יורק אמנים ישראלים (ביניהם, נחום טבת, יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין משה קופפרמן ואחרים). הקשר ארוך הטווח עם ברטה וההיכרות עם האמנות הישראלית ריגשו אותי והכניסו בי תשוקה בוערת ללמוד אמנות.

אני זוכרת את הבוקר ההוא שירדתי במדרגות של מוזיאון המטרופוליטן, השמש זרחה, ולי היה ברור שאני רוצה לעסוק כל חיי באמנות. הציף אותי אושר צרוף וצורך ללמוד ולדעת כמה שיותר על אמנות. הביקורים במוזיאונים בניו יורק ובארצות הברית בכלל, הפתיחות, הכרויות עם אספנים, אמנים ואנשים בולטים מתחום האמנות, אישרו לי שהאמנות היא דרך חיים עבורי.

כשחזרתי לארץ למדתי ברצף תואר ראשון ושני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים עם התמחות באמנות עכשווית, שכללו לימודי מוזיאולוגיה. במהלך הלימודים עבדתי במוזיאון ישראל כמדריכה באגף הנוער, שם לימדתי מספר שנים בתוכנית הטריפטיכון (תוכנית בגרות למצויינים.ות באמנות), ועברתי הכשרה במהלך לימודי המוזיאולוגיה באגף בצלאל עם אמיתי מנדלסון ותמנע זליגמן.

התערוכה הראשונה שאצרתי באותה תקופה הייתה בגלריה כרמל בחיפה ב־2008, חלל חדש באותה עת, שהאמן דני שושן הזמין אותי לאצור בו תערוכות עם דגש על שיח בין יהודים וערבים. התערוכה נקראה ״תפרים״ והשתתפו בה ארבע אמניות ערביות ושתי יהודיות: עדנה אוחנה, רואן אבו אלהווא, מירב בר הלל, מריאנה מנסור, מאהה נסרה ונאוול נפאע.

נאוול נפאע, מתוך התערוכה תפרים (2008). צילום: מ״ל

שחר מרקוס ונזקת אקיג׳י, הקרנה מול האגם במודיעין (2012)

שחר מרקוס ונזקת אקיג׳י, הקרנה מול האגם במודיעין (2012). צילום: חורחה נובמינסקי

ניצה פרי

ניצה פרי. צילום: צ׳רלס יעקב

העבודות בתערוכה היו מושתתות על שימוש בחומרים שונים כמושערות, חבלים וחוטי תפירה, שבעזרתם ׳תפרה׳ כל אחת מהאמניות זיכרון אישי משלה. התערוכה הציגה ניסיון לייצר פריזמה למורכבות הפסיפס ממנו נגזרים הקשרים אמנותיים המלווים את הנושא – תפרים – כשהעבודות עסקו בקווי תפר שונים: אידיאולוגיים, חומריים או מטפוריים. 

הטקסט המרכזי לתערוכה נכתב בעברית וערבית ולי כאוצרת הגלריה היה ברור, כמודל תפישתי של מערכת יחסי גומלין בין אמנות לחברה – שחשוב לי ליצור מעורבות בקהילה המקומית, שאמנות נובעת ומתפתחת במרחב הפרטי של היוצר, אבל שבכוחה וביכולתה להשפיע על החברה האנושית באשר היא. לצערי, לאחר כשנתיים נסגר המקום מחוסר תקציב.

התחנה האחרונה

במקביל לעבודתי במהלך השנים במוזיאון ישראל, בגלריה החברתית במוסררה ובמוזיאוני בת ים, אצרתי תערוכות באופן עצמאי. אך הרעב אמיתי היה לעשות יש מאין, לעודד ולייצר אמנות במקום שאין בו תשתית של אמנות. מודיעין הייתה כזו, עיר צעירה בת 12 שנים, במקום מרכזי בין תל אביב לירושלים.

עברתי לגור בעיר והתחלתי לעבוד בעיריית מודיעין שהתאחדה עם הישובים הסמוכים לה, מכבים ורעות. הפרויקט הראשון שעשיתי היה במרחב הציבורי ״אורות הכרך״ בשנת 2012: השתמשתי בעיר כגלריה עירונית וכ־50 אמנים מרחבי העיר והארץ הציגו בחללים ציבוריים ואלטרנטיביים, החל מפארקים, מספרות, בנקים וכיוצא בזאת.

במקביל לעבודתי במהלך השנים במוזיאון ישראל, במוסררה ובמוזיאוני בת ים, אצרתי תערוכות באופן עצמאי. אך הרעב אמיתי היה לעשות יש מאין, לעודד ולייצר אמנות במקום שאין בו תשתית של אמנות

לאחר עשר שנים שבהן אני מנהלת את תחום האמנות בעיריית מודיעין ואת בית האמנים בעיר מאז 2011, קיבלנו במרכז הרב תחומי במסגרתו האמנות פועלת בעיר, מבנה ששופץ (בשלוש שנים האחרונות) ונקרא כיום ״הרב תחומיקס״ ובו חלל תצוגה שהותאם באופן מוקפד לגלריה. הקמת גלריה עירונית היא שליחות ציבורית שאני מאמינה בה והתגשמות של חזון שפעלתי שנים למימושו, אך הם לא היו מתאפשרים, ללא תמיכה בדרך ובאמנות מצד העירייה, זה צעד שהעיר הצעירה הזו עשתה והיא ראויה להערכה.

מאיה אגם, Lucy AL 288-1

מאיה אגם, Lucy AL 288-1. צילום: רותם לבל

דויד עדיקא, ללא כותרת מתוך שוק שחור

דויד עדיקא, ללא כותרת מתוך שוק שחור. צילום: גלריה ברוורמן

ורדי בוברוב, שוורצקוף

ורדי בוברוב, שוורצקוף. צילום: מ״ל

התערוכה האחרונה שאצרתי היא ״סלון יופי״ תערוכת הפתיחה של גלריה 51 – הגלריה העירונית של מודיעין מכבים רעות (הגלריה פועלת בתמיכת משרד התרבות), שבה אני פועלת כאוצרת הגלריה.

התערוכה מבטאת קו שמעסיק אותי במשך שנים והוא חברת הצריכה, כפי שגי דבור אמר: ״כשהצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך״. הראווה בחברה שלנו היא התוצאה והפרויקט של תנאי הייצור כיום. היא מחוללת זיוף, ניכור, שיעבוד והפרדה. השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והאידאולוגיים בחברה המערבית מאיצים את קצב השינויים האופנתיים ואף מובילים תכתיבים החברתיים, שהופכים את היופי למוצר הנסחר כסחורה. 

ההתייחסות אל היופי כאל דבר בלתי מועיל ושולי מעניקה לו מעמד של סרח עודף; זו עמדה המחמיצה הזדמנות להבנת אספקטים מרכזיים של בקיום האנושי

ההתייחסות אל היופי כאל דבר בלתי מועיל ושולי מעניקה לו מעמד של סרח עודף; זו עמדה המחמיצה הזדמנות להבנת אספקטים מרכזיים של בקיום האנושי. התערוכה בוחנת את השינויים שחלו בטבעו של היופי כיום ומעמדו כערך הניתן לביקורת ושיפוט, אך גם כמושג מפתח להבנת האדם, לא פחות (אם כי אחרת) מערכים מרכזיים אחרים.

משתתפים: אורית ישי, אורן בן מורה, אלה אמיתי סדובסקי, אלינה אורלוב, איל ששון, דוד עדיקא, ורדי בוברוב, לילך בר־עמי, מיה אגם, נעמה אטיאס, פאטמה שנאן, רפאל סלם.

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכה החזקה ביותר שהשפיעה עלי היא הרטרוספקטיבה לאמנית אווה הסה (Eva Hesse) במוזיאון היהודי בניו יורק בשנת 2006, תערוכה מטלטלת שהשאירה אותי עם פעימות לב חזקות. מרבית מהפסלים והמיצבים של הסה היו מפיברגלס, פלסטיק ולטקס, חומר חדשני בתקופה שבה החלה הסה ליצור.

החוויה בתערוכה הייתה קשה מחד, בשל ההזדקנות המוחשית של החומר, סוג של עצבות עמוקה, אך התנועה והגיוון בעבודות שלה ריגשו אותי מאידך. בעקבות התערוכה העמקתי את העניין שלי בהסה וקראתי יומנים שלה, בין השאר מחקר מקיף שכתבה לוסי ליפארד, אוצרת מרתקת, אקטיביסטית ומבקרת אמנות, שהשפיעה עלי ולימדה אותי עד כמה האמנות פגיעה.

אלה אמיתי סדובסקי, נעמה

אלה אמיתי סדובסקי, נעמה. צילום: מ״ל

איל ששון, ללא כותרת

איל ששון, ללא כותרת. צילום: אבי אמסלם

אורית ישי, שטח אש דקלה

אורית ישי, שטח אש דקלה. צילום: מ״ל

birds

תערוכת החלומות

כשמודיעין הוקמה בשנות ה־90, היא מותגה כעיר העתיד, אולי העיר היחידה בישראל שתוכננה כולה מראש על ידי אחד האדריכלים החשובים במדינה- משה ספדי. קצב ההתפתחות שלה הוא מהמהירים בארץ והיא הופכת לאחת הערים הפריפריאליות החשובות בישראל. 

האדריכלות נחשבת לאם כל האמנויות, וכל האמנויות עוברות דרכה: ציור ופיסול כחלק אינטגרלי היום בבניה של בנינים; צילום שמתבונן בהתפעלות עצומה בפלאי הארכיטקטורה ובהעצמה שלה. אני חולמת על כנס מרכזי שיוביל את הדיון באדריכלות בישראל, שישתתפו הו אדריכלים מהעיר ומהארץ, ואני מקווה להזמין פיגורה בינלאומית חשוב.ה בתחום, כאורח.ת של הכנס, ואף לשלב כוחות עם מוסדות הלימוד החשובים בישראל.

התערוכה שתוצג כאירוע מרכזי של הכנס תבחן את השפעתה של האדריכלות על האמנות ולהפך, ואף תקדם חשיבה ומחקר על אוטופיות עתידיות של עיר.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה, אגולנד (Ego Land), היא השנייה מתוך טרילוגיית התערוכות שאאצור בנושא תרבות הצריכה. אחד המאפיינים של הקפיטליזם כיום הוא התמזגות מלאה בין כלכלה לבין תרבות. השתלטות הנדל״ן ומגמת הבנייה המואצת לגובה, מצביעים על בעיה אמיתית הקיימת בתרבות שלנו.

התערוכה תבחן מהבטים שונים את התעצמות האגו כמאפיין תרבותי הבא לידי ביטוי עם אדריכלות מונומנטלית מחד, החל מגורדי שחקים, האנגרים ועוד, ומאידך גם בקרב האדם קיימות השלכות מרחיקות לכת להתעצמות האגו, המציבות אותו בעמדות שליטה ועליונות המפרה לעיתים את האיזון בטבע.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden