כל מה שחשוב ויפה
לי ואלישקה עוז (Oz Animation)

עוז אנימציה: איך חושבים על משהו שלא קיים. בצ׳כיה

לי עוז הכיר את בת זוגו אלישקה, כשהגיעה לחילופי סטודנטים בבצלאל. חודש לאחר שחזרה לצ׳כיה נסע בעקבותיה וכיום הם מנהלים שם סטודיו לאנימציה שמיתג לאחרונה את פסטיבל אניפילם, עם דמויות פלסטלינה משונות וחינניות בסגול, ורוד וירוק

בסוף חודש יוני, העיירה הצ׳כית הקטנה ליברץ (Liberec) התמלאה בפלסטלינה. שלטי חוצות על בניינים, תחנות אוטובוס, צגי לד בקניונים ואפילו חולצות וגרביים, כולם הציגו דמויות פלסטלינה משונות וחינניות בסגול, ורוד וירוק. כל אלו חגגו את אניפילם (Anifilm), פסטיבל האנימציה הבינלאומי הגדול בצ׳כיה, שמושך אליו מאות יוצרים וצופים בכל שנה.

על העיצוב המרשים ורחב ההקף היא אחראים השנה זוג יוצרים – לי ואלישקה עוז (Oz Animation). הוא נולד ולמד בישראל, היא נולדה ולמדה בצ׳כיה, והיום יש להם סטודיו משותף באוטרוקוביצה, עיירה קטנה לא הרחק מכפר הולדתה של אלישקה. השנה הצגתי בפסטיבל אניפילם והיה לי הכבוד להכיר זוג מקסים שמצליח לעשות את הלא יאומן – לחבר בין זוגיות משגשגת (וילד משותף) ליצירה משותפת.

בן: אז איך זה הרגיש לראות את המיתוג שלכם בכל רחבי העיר? 

לי: מדהים ומשוגע לגמריי! היינו בהלם. במשך חצי שנה זה היה תקוע בחדר השינה ופתאום זה בחוץ, מודפס בענק על בניין או על גב אוטובוס

אלישקה: אני הכי גאה בפתיח שיצרנו. ראינו את זה המון פעמים במחשב ופתאום – וואוו! זה בכל מקום. הייתי בלחץ בפעם הראשונה שהקרינו אותו, לא יכולתי להפסיק לחשוב מה אנשים חושבים

לי: נהניתי גם לראות את כל המרצ׳נדייז. כאנימטורים, זו הייתה חוויה חדשה בשבילנו

המרצ׳נדיז של פסטיבל אניפילם

המרצ׳נדיז של פסטיבל אניפילם. צילומים: מ״ל

בן: איך מגיעים בכלל לעשות את המיתוג לאניפילם?

לי: בשנה שעברה זכינו בתחרות של אניפילם עם קליפ לשיר SHREDDER שיצרנו לטליה לה ליה. כתבו לנו מייל מההפקה של הפסטיבל שהם היו רוצים לעשות פתיח בסטופמושן השנה. היה תהליך קבלה, אנחנו לא יודעים מי וכמה בדיוק. נדרשו להציג רעיון ראשוני, ומההגשה המקורית שלנו נותר רק הלוגו והפלסטלינה כטכניקה

אלישקה: אחרי שהם בחרו בנו היה לנו בסך הכל תשעה חודשים לעשות את הכל.

לי: זאת הייתה ממש לידה. שלחו לנו טבלה ענקית עם כל מה שצריך: פוסטרים, קטלוגים, מפה, כרטיסי כניסה, אתר, אפליקציה ואפילו גרביים. כמות פסיכית של דברים

בן: מה רציתם לספר באמצעות המיתוג?

לי: בהתחלה לא היה ממש סיפור, זה די התגלגל. בחרנו פלטה שאנחנו אוהבים – ירוק, סגול ורדרד. ואז הגיעה הדמות הראשונה – הציפור – מתוך הרצון לעשות משהו תנועתי זורם ויפה. 

אחר כך הבנו שאנחנו רוצים לדבר על תהליך יצירה: איך חושבים על משהו שלא קיים בעולם, איך נוצר משהו חדש מתוך כלום. התסריט הראשון עסק באופן יותר מפורש במאבק פנימי של דמות עם עצמה על מנת להוציא את היצירה החוצה. זה היה מה שאנחנו הרגשנו באותו רגע. מה עושים? איך מתמודדים עם משימה כזו גדולה? בגרסה הסופית נשאר רק הרעיון של החיפוש – חיפוש לשם החיפוש

לופים של פלסטלינה

נדמה שהשניים עובדים מתוך אינטואיציה ולא מחפשים לרוב תשובות קונקרטיות. התהליך שלהם מורכב ממתח בין שלבים מתוכננים ומוקפדים לבין אלתור וזרימה. הם כותבים ביחד את התסריט ומפרקים אותו לסטוריבורד. אחר כך הם מחלקים את מלאכת ההנפשה בינהם. 

לי: אנחנו משתדלים ליצור את הסטוריבורד כמה שיותר פשוט ולהשאיר מקום להמציא דברים על המקום. אני מרגיש שהרבה מהכח שלנו שם – באימפרוביזציה

בן: איך התפתחה הטכניקה שמאפיינת אתכם?

לי: אני התחלתי עם פלסטלינה עוד לפני הלימודים. בתקופת השירות הלאומי שלי לימדתי ילדים על הרצף איך להנפיש עם פלסטלינה

אלישקה: רצינו לעשות משהו פאן לאתגר של לופ־דה־לופ, אז החלטנו ליצור לופים של פלסטלינה. הכנו בובות פלסטלינה מראש והזזנו אותם קצת כמו קאט־אאוט. אחר כך הגיעה תערוכת אנימציה בפראג, שבה עבדנו באותו סגנון ומשם זה התגלגל

לי: תמיד רציתי להתפרנס מפלסטלינה: שנינו האמנו בדבר הזה שהמצאנו, האמנו שיש לנו משהו שונה. בתוך העולם של אנימציה בפלסטלינה יש לנו משהו אחר ומיוחד

לי ואלישקה עוז

לי ואלישקה עוז

מתוך תהליך העבודה

מתוך תהליך העבודה

תהליך עבודה על הפתיח שהוצג כחלק מתערוכה בפסטיבל

תהליך עבודה על הפתיח שהוצג כחלק מתערוכה בפסטיבל

בן: כשאני שואל אותם איך הכירו הם מסתכלים אחת על השנייה מחייכים ומסמיקים

אלישקה: רציתי לעשות חילופי סטודנטים בנורבגיה אבל אמרו לי שיותר מדי אנשים הולכים לשם אז חיפשתי מקום שייקחו אותי על בטוח. ראיתי את ישראל ברשימה וחשבתי שהיא נשמעת כמו מדינה מעניינת, בכלל לא חשבתי על זה כאופציה ראשונה.

כשנחתתי ונסעתי לירושלים הרגשתי שאני חוזרת בזמן. לא קראתי הרבה על המקום לפני שטסתי לכן שום דבר לא היה צפוי. מאוד התרשמתי מהמקום, מהמורים, ובעיקר מהאנשים. החברים שלי מהכתה היו חברים של לי, הם נפגשו תמיד בהפסקה וראיתי שם את לי בפעם הראשונה

לי: נראה לי שמההתחלה זה היה די הדדי. לא דיברנו בכלל על אנימציה, הייתה פשוט משיכה פיזית ושכלית. כל זה קרה חודש לפני שאלישקה חזרה לצ׳כיה. היינו ביחד ממש כמה שבועות לפני שהיא טסה. חודש אחר כך כבר טסתי אחריה לצ׳כיה, עם מינוס בבנק והרבה ציפייה. הבנו מהר מאוד שזה זה

אלישקה: לי הייתה אז עוד שנה ללימודים. החזקנו בלונג דיסטנס במשך שנה וחצי

birds

לי: זה היה קשוח אבל מעניין, גם מזה למדנו. זה היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים להיות ביחד. אלישקה הגיעה לארץ להיות איתי בשנה האחרונה ללימודים. בתקופה הזאת אבא שלי גסס מסרטן, על זה גם היה הפרויקט. זה היה ברור שאלישקה עושה איתי את הפרויקט גמר. כל העבודה על הפרויקט הייתה אקספרימנט אחד גדול וחיברה ביננו

בן: בקרדיטים לסרט הגמר של לי אלישקה קיבלה קרדיט כיוצרת וכבוגרת בצלאל. הסרט רץ בפסטיבלים והגיע בין השאר לאנפילים. זה היה הפרויקט המשותף הראשון שעשו השניים וכבר שם אפשר לראות את הניסיונות הראשונים לפתח שפה אנימטיבית, מבוססת סטופ־מושן, שנשענת על החוזקות של שניהם. כבר מספר שנים שהשניים השתקעו באושר בצ׳כיה, ומנהלים משם סטודיו משותף. ילדם הבכור יונתן, כבר חגג שנתיים.

יונתן מבין מה ההורים שלו עושים?

אלישקה: כן. כשהוא ראה את הפוסטר שלנו בליבצן אמא שלי שאלה אותו ״מה זה?״ והוא ענה ״פלסטלינה״, וככשאלה מי עשה את זה הוא אמר ״יויו״ (שזה הוא). הוא יודע שההורים שלו עושים אנימציה בפלסטלינה

בן: לסיום, מה הפרויקט הבא?

לי: אלישקה התחילה לעבוד על סרט עצמאי. היא הבמאית ואת האנימציה נעשה ביחד

אלישקה: זה סרט עצמאי שאני יוצרת עם שלוש חברות שלי שהן גם אמהות ואנימטורית. אנחנו רוצות לדבר על החוויה הזו של להיות אמא/אנימטורית. ויש לנו גם ילד לגדל עכשיו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. פרשדוני

    או מיי גאד מוכשרים ומתוקים באופן מעורר בחילה… להקיא לבבות

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden