מגלים אוצרות // ורדית גרוס

הפעם הראשונה

זו אמורה הייתה להיות שאלה קלה – מהי התערוכה הראשונה שאצרתי. אבל מסתבר שהיא לא. לקח לי הרבה זמן להגיד שאני אוצרת. עבדתי על לא מעט תערוכות בלי לקחת לעצמי את הכותרת הזו בדיוק.

אפילו בתערוכת נונפיניטו הראשונה בארטפורט, ב־2013, בהשראת האמנית מרתה רוסלר, במקום לכתוב ״אוצרות״ כתבתי ״עבודת תחזוקה״; maintenance. הרעיון מאחורי המונח הזה, שאני עדיין מאמינה בו, הוא שאוצרות היא לא רק התקנת תערוכה או כתיבת טקסט, אלא הטיפול המתמשך באמנים והתמיכה בתהליכי היצירה, לצד עבודת התשתית מאחורי הקלעים.

אם נשאיר את הכותרות בצד, עבודת האוצרות האמיתית הראשונה שלי הייתה בפרויקט עם האנס האקה (Hans Haacke), במסגרת עבודתי כאוצרת בקריאטיב טיים (Creative Time), גוף שמקדם אמנות במרחב הציבורי בניו יורק. התחלתי לעבוד שם קצת אחרי 11 בספטמבר, אחרי סיום התואר השני שלי באמנות וטכנולוגיה ב־NYU. עבדתי כמפיקה של פרויקט פוסטרים ברחבי העיר, ומתוכו נולד הפרויקט של האנס האקה – פוסטרים לבנים שמתוכם חתוכים מגדלי התאומים, שהודבקו על פוסטרים קיימים אחרים ברחבי העיר.

הרעיון היה להראות שהאסון יצר עבורנו פרספקטיבה חדשה שדרכה אנחנו חווים ומודדים את המציאות היומיומית שלנו. הצעתי שנחשוב על האינטרנט גם כעל מרחב ציבורי, ושנרחיב את הפרויקט גם אל מסך המחשב. זה היה בעידן שלפני יוטיוב ומדיה חברתית, ומעט עבודות אמנות התקיימו אונליין. גם הרעיון וגם הביצוע שלו לא היו טריוויאלים. אחרי חיפושים מרובים אחרי מפתח, ביקשנו מחבר בישראל לתכנת לנו את האפליקציה.

רק בדיעבד הבנתי את גודל הזכות שהייתה לי בלעבוד עם האקה, ועד כמה החשיבה שלו השפיעה עליי. האקה, אמן מושגי גרמני־אמריקאי, משתמש באמנות כדי לחשוף מנגנוני כוח, פוליטיקה וכלכלה בתוך המוסדות התרבותיים. הוא היה יושב במשרד שלי ימים ארוכים כדי לעבור על כל דולר ודולר שנכנס לפרויקט, ופסל מקורות מימון פוטנציאלים רבים בגלל ההיסטוריה והפוליטיקה מאחוריהם. הוא לימד אותי לבדוק תמיד את שרשרת הכוחות, ולהטיל ספק באובייקטיביות ובניטרליות של עולם האמנות, ושל העולם בכלל.

התחנה האחרונה

בימים אלו נפתחת מוצגת ״נונפיניטו״, תערוכת הסיום של אמני תוכנית הרזידנסי השנתית של ארטפורט. זו הפעם ה־12 שאני אוצרת את התערוכה הזו, ובכל שנה היא מרגשת אותי מחדש. ארטפורט היא תוכנית רזידנסי, והאמנים שמשתתפים בה פעילים ומציגים במהלך השנה במקומות נוספים, כך שנונפיניטו היא לא באמת תערוכת סיכום של השנה, אלא הצצה אל התהליכים והמחשבות המתרחשים מאחורי דלתות הסטודיו ברגע מסוים.

בתערוכת החלומות שלי מציגים זה לצד זה אמנים ישראלים, יהודים, פלסטינים, איראנים וסורים. אנחנו מגלים אחד את האמנות של השני, את המקומות שבהם אנחנו דומים ואת המקומות בהם אנחנו שונים, והאמנות עומדת שם וזורחת בפני עצמה

את שם התערוכה העניק לנו ניקולא טרזי, אמן בינלאומי שהשתתף במחזור הראשון של ארטפורט. הוא שאול מסדרת הפסלים של מיכאלאנג׳לו, ומשמש מאז כמשל לשאלה האם עבודת אמנות היא אי פעם באמת גמורה.

הרבה אמנות מצוינת ועשרות אלפי מבקרים זרמו בארטפורט מאז המחזור הראשון, וגם המעמד של נונפיניטו השתנה. השנה, מציגים ששת האמנים – יונתן עומר מזרחי, אורי הולבן, נועה יפה, נעמה רוט, רועי מנחם מרקוביץ׳ ויסמין דייויס – עבודות גדולות ושאפתניות. כל אחת מהן היא מעין מיני תערוכת יחיד, והרבה מהן העסיקו אותם לאורך חלק גדול מהשנה. בגלריה מוצג התוצר הסופי, אבל מאחר שכולנו חולקים את אותו הבניין – זכינו לראות את העבודות האלו מתפתחות ומשתנות, וכולנו מרגישים שותפים בהיווצרן.

רועי מנחם מרקוביץ׳ בונה סטודיו בתוך סטודיו, ובעבודת הווידיאו שלו חושף לכאורה את מאחורי הקלעים של תהליך היצירה, את הדרך בה נוצרים המינימנטים שלו – במקרה הזה פסלים מעץ שבא לנגוס בהם. אורי הולבן משתמש בפלסטלינה רכה וגמישה, בשירים מתקתקים ובאסתטיקת סרטי הנעורים של שנות ה־50 כדי לדבר על פצעים רומנטיים וזהות אלסטית.

נעמה רוט, במיצב פיסול ואור, חושפת דרך עבודה עם מסכי טלוויזיה את ההשתקפות והשבירה של הדימוי, ומראה לנו את מה שמתרחש מתחת, במעמקים, במקומות שאנחנו נמנעים מלהביט בהם. יסמין דיוויס, בעבודת וידיאו מהפנטת שמקבלת את השראתה מהבלט הקלאסי ג׳יזל, מתבוננת על רגע הפורקן של הליך היצירה, המכיל חדווה לצד סכנת כיליון.

יונתן עומר מזרחי מסיר שלט פרסומת ענקי מהבניין ליד ומציב אותו בחלל הגלריה. הוא מגלה היסטוריות ונרטיבים אלטרנטיביים שהתחבאו מאחוריו, ובמקביל מייצר פרסומות ונראטיבים חדשים שהוא מפרסם בשבועון אחר. נועה יפה מבקשת מהעין להתרגל לחשיכה ולבחור במה להתמקד. היא מסיטה וילון ענק שבנתה בחלל הגלריה, ומאפשרת לנו לגלות את מה שאולי נמצא שם כל הזמן, ואנחנו לא תמיד יודעים איך לראות.

מכל מלמדי השכלתי

הבוסית הראשונה שלי בעולם האמנות, אן פסטרנק (Anne Pasternak), בעבר המנהלת של קריאטיב טיים וכיום מנהלת מוזיאון ברוקלין, הייתה הראשונה לתת לי הזדמנות בעולם שלא היה לי ניסיון בו. העבודה איתה לימדה אותי הכול, אבל בעיקר לבטוח באמנים. לבחור את האמנים שאת סומכת עליהם, ואז להעניק להם גיבוי מוחלט בפרויקטים שהם חולמים עליהם.

למדתי ממנה גם שכל תערוכה, מאתגרת ככל שתהיה, צריכה נקודת כניסה נוחה. משהו שימשוך אותך פנימה, ושהתפקיד שלנו כאוצרים הוא לוודא עבור הצופה שנקודת הכניסה הזו קיימת. עד היום אני מאמינה שהטקסט שמלווה את התערוכה אמור לעזור בזה, לא להקשות בזה.

לא פחות חשוב – למדתי ממנה שלא רק התוצאה הסופית, אלא גם התהליך עצמו, חייב להיות חוויה מהנה, שלהנות מהדרך והעבודה הוא ערך בפני עצמו. ולבסוף – שחשוב להתלבש יפה (אבל ממש יפה!) לפתיחות. אחרת מה כל זה שווה?

בקרוב אצלך

בתחילת אוקטובר אני נוסעת לרזידנסי של שלושה חודשים בפריז, בסיטה. זו פעם ראשונה שאני כמנהלת רזידנסי הולכת להיות ברזידנסי בעצמי, ואני ממש מתרגשת לחוות את הדברים מהצד השני. במהלך התקופה הזו אאצור תערוכה קבוצתית בגלריה בפריז בשם איתקה, שעוסקת בנושא שאני חושבת עליו הרבה לאחרונה – הזמן, והדרך שבה הוא התגמש ושינה את אופיו ואת המשמעות שלו בשנים האחרונות.

התערוכה הגדולה הבאה שלי היא תערוכת יחיד ליעל פרנק. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני עובדת עם יעל. בשיא ימי הקורונה, בנונפיניטו 2020, היא הציבה על גג בניין ארטפורט עבודה המוצגת שם עד היום – עץ דקל שנראה כאילו הוא לא יכול עוד, ועומד ליפול מגג הבניין.

כמה חודשים קודם לכן, כשרק נכנסנו לבניין ארטפורט החדש, היא הציגה בתערוכה הקבוצתית ״אמא בשלי לי מיץ גנבים״ את העבודה ״כן״. בעבודה זו היא ניפצה קיר גבס עם המילה ״לא״, והשאירה אותנו עם החור השחור, הריק המוחלט שמאחוריו. לפני שלוש שנים, כחלק מפרויקט אמנות במרחב הציבורי של עירית תל אביב, אצרתי את הפסל הנפלא שלה ״הישנים״, שני חתולים העומדים בפינת הרחובות שאול המלך ודרך נמיר ונראה כאילו שנרדמו בשמירה.

במרכז התערוכה החדשה המתוכננת לארטפורט, עומדת עבודת וידיאו, שמבלי לחשוף פרטים אני יכולה לומר שמעורבים בה הפעם הרים וגבעות, שלגים ורוחות, ושכמו כל העבודות של יעל היא מבריקה, מצחיקה ומעט מרירה.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי קשורה לחלום המרכזי שיש לי בימים אלו – עתיד טוב יותר למדינה הזו, ודיאלוג אמיתי בין כל החלקים בה ובינינו לבין השכנים שלנו. בתערוכת החלומות שלי מציגים זה לצד זה אמנים ישראלים, יהודים, פלסטינים, איראנים וסורים. אנחנו מגלים אחד את האמנות של השני, את המקומות שבהם אנחנו דומים ואת המקומות בהם אנחנו שונים, והאמנות עומדת שם וזורחת בפני עצמה – לא כגשר, לא ככלי לשלום, אלא כחלק ממציאות של שיח ושכנות טובה.