כל מה שחשוב ויפה
שער הניצחון עטוף, פריז 1961-2021. כריסטו וז׳אן קלוד פאונדיישן, צילום: Benjamin Loyseau
שער הניצחון עטוף, פריז 1961-2021. כריסטו וז׳אן קלוד פאונדיישן, צילומים: Benjamin Loyseau

סיפור כיסוי: מקים קרדשיאן עד שער הניצחון

הקסם שבהסתרה מתגלה ביצירת האמנות של כריסטו וז׳אן קלוד, שחיכתה 60 שנה להגשמתה, ובשמלה של בלנסיאגה, שעוטפת הכל וחושפת כל מה שאנחנו כבר יודעים

ספטמבר 2021 ייזכר בפריז כחודש שבו נעטף שער הניצחון ביריעת בד כסופה כחלחלה. בעולם האמנות האירוע מסמן את השלמתה של היצירה ״שער הניצחון עטוף״ של צמד האמנים כריסטו וז׳אן קלוד. הפרויקט, שנהגה עוד בשנת 1961 וזכה לחיים רק לאחר מותם של זוג האמנים הנודע, הוא אות סיום לרפרטואר אמנותי שופע, של הזוג שחלם בגדול.

מעטיפת רצועת החוף בליטל ביי שבאוסטרליה, דרך המזחים הצפים של איזאו ועד כיסוי הרייכסטאג ב־1995 – גוף העבודות של כריסטו וז׳אן קלוד תמיד פרץ את קווי המתאר המלוטשים של אמני תקופתם, הן בקנה המידה העצום שלהן והן בשל הפעולה ההפוכה שטמונה בבסיס יצירותיהם: הסתרת הדימוי ולא יצירתו. יצירותיהם היו כרוכות בהפקות מאסיביות, גיוסי תקציבים ולעיתים אף התערבויות פוליטיות.

מי שהגיע בשבועיים האחרונים לשער הניצחון בפריז (או בשמו הרשמי: קבר החייל האלמוני), מצא אותו עטוף בעשרות אלפי מטרים רבועים של בד כסוף ומתכלה, מהודק בחבל אדום באורך שלושה קילומטרים. ספי הנדלר כתב על כך ״קשה לחשוב על עוד מקום בעולם מלבד פריז שבו יצירה כל כך מוגזמת ומופרכת תיראה טבעית, הרמונית כמעט״ (מוסף הארץ, 24.9). ואולי קשה גם לחשוב על תקופה אחרת, שבה יצירה כזו תחיה חיים קצרים כל כך בתודעת הקהל.

מספר ימים ממועד חשיפת בגדי השער החדשים התרחש אירוע נוסף, אשר גם הוא מתקבל על הדעת רק בעיר מוצאו – אירוע הגאלה השנתי של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. המט גאלה הוכתר מרגעו הראשון כאירוע האופנה החשוב ביותר בלוח השנה האמריקני. זאת בזכות התמהיל המוכר של סלבריטאי־על, סיקור נרחב עד מוגזם ואנה וינטור אחת.

באופן מפתיע, מי שחרגה השנה מכללי המשחק של חלון הראווה של תרבות השפע, הייתה דווקא קים קרדשיאן־ווסט, אולי האישה המפורסמת ביותר בעולם, שגנבה את ההצגה בהופעה דרמטית – עטופה בבד שחור שנמתח מקודקוד ראשה ועד קצה השובל של שמלתה. מי שצילומי פניה זכו לספר משלהם בהוצאת הספרים היוקרתית Rizzoli בחרה לכסות אותם כליל ברגע הראווה ולהגיע ״ללא זהות״ לאירוע בו זהותך היא כרטיס הכניסה.

שני סיפורי כיסוי אלו, אשר התרחשו כמעט במקביל במקומות שונים, מעלים שאלות בדבר חשיפה והסתרה; שאלות של אמת ובדיה בפרסום, כוחם של דימויים והדרכים בהן אנו צורכים אותם. מה קורה כאשר דימוי מוכר מכוסה, מוסתר או ״מועלם״ בתרבות שבה חשיפה היא ערך עליון?

בספרו ״חברת הראווה״ כתב ההוגה הצרפתי גי דבור כי ״הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים״. דבור מצביע אל עבר המים העמוקים של ים הדימויים שאנו שוחים בו, ועל יכולתם להיות טובעניים. חשיפה עצמית היא החוק הראשון במשחק הראווה, בחברה שחיה תדיר עם המצלמה בידה. אך יש שיבחרו לשחק את המשחק אחרת, ביצירתם או בדרכים שבהן הם משווקים אותה ואת עצמם.

מעצב האופנה הבלגי מרטין מרג׳יאלה בנה את בית האופנה המצליח שלו (שאף מוזכר לא פעם בשירים של קניה ווסט וחבריו) אמנם תחת שמו, אך תוך שהוא משאיר את דמותו בעלטה מוחלטת. עד לפרישתו לפני מספר שנים, התקשורת היחידה שלו עם עיתונאים הייתה באמצעות התכתבות בלבד, מבלי שידעו למעשה מי משיב להם בצד השני.

הלך רוח זה נמאמן לראשית דרכו של מרג׳יאלה. כמי שמזוהה עם תנועת ה־Anti Fashion, שלא רק ביקשה ליצור אופנה שונה מזו הזוהרת, הצבעונית והצעקנית להפליא שנוצרה לאורך שנות ה־80, אלא גם להוות תנועת נגד למודל האינטראקציה של מותגים עם הקהל, שהיה מבוסס על שמם ודמותם של מעצבי־על – דוגמת ג׳אני ורסאצ׳ה, טיירי מוגלר ואחרים.

גם בעולם המוזיקה יש מי שהבינו ואימצו את כוחו של המסתורין: צמד המוזיקאים הצרפתי דאפט פאנק, אשר הפיק תחת ידיו מוזיקה אלקטרונית כמעט 30 שנה, שיחק  לכל אורך הדרך מחבואים עם הקהל. בין אם זו הופעה, קליפ או קטיפת פרסים בטקסי מוזיקה עולמיים, בחרו השניים להתגונן מאור הזרקורים באמצעות קסדות מנצנצות על ראשם, הופכים אותן לסימן ההיכר של עצמם וכפועל יוצא מכך לאייקון תרבותי.

גם הזמרת האוסטרלית סיה, זכתה לפרסום רב ברגע שבחרה להסתיר את פניה בפוני הבובה הכה־מזוהה שלה, למעט פיה, כמו מבקשת להישפט חברתית רק באמצעות כלי היצירה שלה. בהעלמת פניהם תחת אלמנט אייקוני, הם מספקים דלק לדיונים אין סופיים בדבר זהותם העלומה (בדומה גם לסיפור של  אמן הרחוב הנודע אך הלא ידוע בנקסי).

birds

בשדה היצירה, שבו האמן מתורגם לכדי מותג והמותג מתורגם לתג מחיר, נדמה כי העלמת הראשון מהמשוואה לא מתנגדת לשיטה, אלא מכירה בה ומנצלת אותה היטב. בחירה זו אינה מעבירה את הדגש למוזיקה או מעצימה את המסר האומנותי. היא גם אינה מבטאת ענווה. זוהי בחירה מושכלת המדגישה, אולי יותר מכל, את מנגנון הפרסום.

שער הניצחון בפריז בוהק כעת יותר מאי פעם, בדיוק בגלל הבחירה לעטוף דווקא אותו בכפפות המשי של כריסטו וז׳אן קלוד. הבחירה מציבה אותו כדימוי עירוני חשוב, ולרגע הוא זוכה לתהילה מעל שאר סמליה הרבים של פאריז. קווי גופה ופניה של קים קרדשיאן בשמלת בלנסיאגה המכסה־כל ברורים מאי פעם בתודעת הקהל, ולא זקוקים לקישוט נוסף.

בין אם מדובר במונומנט איקוני או בדמות ידועה, הילתם של דימויים רק מתחזקת בהיעדרם. ההיעדר מעורר עניין ויוצר אדוות בבריכה שבה הכול רק רוצים להיות נוכחים. בימים שבהם חשיפה משולה לצו אלוהי, ההסתרה היא תרגיל מוצלח באמנות הפיתוי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אופיר

    תיקון טעות- המט גאלה לא היה אירוע שמגיעים אליו כל הסלבס מהרגע הראשון שלו. אנה וינטור מדברת על כך בראיון שנערך איתה… נא לעשות שיעורי בית 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden