כל מה שחשוב ויפה
סמדר אליאסף. צילום: איריס נשר
סמדר אליאסף. צילום: איריס נשר

סמדר אליאסף: המרווח הנכון בין הרס וחיבור מחדש

בתערוכה ״אש ואבק״ במוזיאון הרצליה סמדר אליאסף מטפלת בחלל באמצעות ציוריה מהעבר, קורעת ומאחה, יוצרת מבוך ומוצאת בו פריצת דרך

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה


האמנות

בתערוכת היחיד ״אש ואבק״ במוזיאון הרצליה, האמנית סמדר אליאסף מציגה מיצב ציורים, שבו הצופה נלכד במבוך ומשתחרר ממנו דרך ההתבוננות. הציורים, כותבת עליהם אילת זהר, הם ״סדרה של ראיות אילמות לפעולה שהייתה, לתהליך שקרה״.

לראשונה, אליאסף מציגה עבודת פיסול בציוריה – היא מפרקת אותם מהמסגרות ומחברת מחדש בדרכים מפתיעות. היא יוצרת קיפולים בלתי צפויים, חושפת ״צד אחורי״ של ציור, משאירה קרע חשוף כפצע שמסרב להתאחות. היא מפרקת את מסגרות העץ ומעצבת אותן לכדי צורות חדשות, כשהיא שואבת השראה ניכרת ממחיצות דקורטיביות, ששימשו בבתים אלגנטיים בתל אביב של תקופת ילדותה.

״מחיצות מונדריאן״ של אמצע המאה ה־20 משמשות לה כקירות, והיא כמו מקננת בתוככי החלל במוזיאון. בין הציורים שהוטמעו במחיצות נמצאת הסדרה ״אש ואבק״ – ציורים מ־2002, שעל שמה נקראת התערוכה.

סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון

סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון

החיים עצמם

״להבדיל מכל השנים שאני מציגה, הפעם קרה משהו אחר – התחילה הקורונה ונוסף לה איזה שבר אישי, ויום אחד הופיע לנגד עיניי ציור שלי קרוע – לא בחמת זעם, אלא בסגנון לוצ׳יו פונטנה – הבנתי פתאום שאני צריכה לקרוע ולחבר מחדש: להרוס ולבנות״.

היא חוזרת לציוריה מ־15 השנים האחרונות ומטפלת בהם כחומר חדש. ״בתקופת משבר – תמיד האמנות יושבת על החיים, על הפרטי – וזו הסיבה שנהייתי אמנית. לאפשר את המקום הקשה, ולעבוד איתו, ואי אפשר להפריד בין החיים ובין האמנות.

״לאט לאט הבנתי שאני רוצה לטפל בנושאים של בית שקורסים. ואז התחילה חשיבה – לבנות מתקן תלייה למגבות, חלון הזזה, מחיצה – ומשם הרעיון של מחיצת מונדריאן״

״לאט לאט הבנתי שאני רוצה לטפל בנושאים של בית שקורסים. ואז התחילה חשיבה – לבנות מתקן תלייה למגבות, חלון הזזה, מחיצה – ומשם הרעיון של מחיצת מונדריאן״.

אליאסף היא ״אמנית של אמנים״, המקיימת דיאלוג מתמשך לאורך השנים עם בני דורה ועם מוריה ותלמידיה. ״מי שמכיר אותי טוב מרגיש בשינוי״, היא אומרת. ציבי גבע אמר שחצתה גבול והגיעה להישג מרחיק לכת, של הנפש ושל הציור. יאיר גרבוז כתב על התערוכה שהיא מציגה את ״פרי המחשכים״ שעבודותיה עוסקות במה שנותר לראות אחרי כל מיני אירועים ותהליכים חומריים וצבעוניים הנסתרים מעיננו, כמו גם מעיניה ״שרידים של תאונות מתוזמנות היטב״.

״חשבתי שאני רוצה לחשוף גם את הצד האחורי, את הגריד והפנים״, אומרת אליאסף. ״גם לפרום את השוליים ולקרוע את הקרעים האנכיים – כל עניין הקריעה קשור אסוציאטיבית בהרבה דברים אצל אנשים שונים: מצד אחד קריעה של אבל; מצד שני מסורת הטקסטיל״.

״כשאת קונה בד חדש זה הדבר הכי אופטימי בעולם – הצליל של קריעת הגליל הבתולי המשמח – יהיה לי בגד חדש או כורסה חדשה. ועוד דבר שעושה הקריעה במובן של הנפש – היא נותנת מרווח, מקום לנשום, מעבר…

סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה. צילומי עבודות: אביתר הרשטיק

סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה. צילומי עבודות: אביתר הרשטיק

״הפעולה וההשהייה הם חיוניים ומהותיים לנשימה, לכתיבה, לכל. הרווח בין הדברים הוא לא פחות חשוב מהדברים עצמם – ואני תמיד רואה את עבודתי כשוהה ברווח שבין הדברים. אני לא רואה דימויים – אני רואה מרווחים (ולפעמים מפספסת איזו דמות או מידע שנהיר לכולם).

״בטכניקת הציור שלי יש תמיד מתח בין כמה מקום אני נותנת לאקראיות וכמה לשליטה – ואני אוהבת לפעול במרווח שבין שניהם. מצד אחד יש הרגל של פעולות: בשנים קודמות עבדתי בטכניקות רבות של טבילה בשלוליות, דריכה על הבדים זליגה – ודבר מוביל לדבר. הפעם הרסתי וחיברתי מחדש״.

במבט לאחור

סמדר אליאסף ילידת חיפה (1952) למדה ולימדה במדרשה, והציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות בארץ. בימים אלה היא מציגה במקביל בתערוכה ״מרחב אווירי״ המוצגת בגלריה העירונית רמת השרון.

בעבודותיה היא עוסקת לא מעט בטקסטיל. את מקור ההשראה וההשפעה היא תולה בקשר האישי שלה עם האורגת המיתולוגית נאורה ורשבסקי. ״גדלתי לידה בילדותי בקריית חיים. גרנו בבתים קטנים של מעמד הפועלים – אני הייתי ילדה בת 10 והיא צעירה בשנות ה־20 שלה. אבא שלה בנה לה נול בחצר והיא הייתה אורגת – וכילדה נמשכתי לשם והייתי מרותקת לפעולותיה. עד היום, כשהיא בת 93, אנחנו בקשר״.

birds

השכנים נאים בעיני

גם התערוכות ״השכנות״ במוזיאון הרצליה מתמקדות באלמנטים מוכרים מהסביבה הקרובה, ובחפצים ביתיים שעברו טרנספורמציות של שיבוש, פירוק והאנשה, המשקפים הלך־רוח תקופתי של חוסר ודאות, אבסורד ואיום – אומרת האוצרת הראשית ומנהלת המוזיאון איה לוריא.

בתערוכה ״ספר השינויים״ מריק לכנר, זוכה פרס פרסר לשנת 2021, מציג 11 שטיחי קיר גדולי ממדים שיצר בשנים האחרונות. שטיחי הצמר הרכים והמרהיבים מגוללים סיפור אפוקליפטי, גדושים בדימויים של יצורי כלאיים מבעיתים, חיות דמיוניות מוזרות ובני אנוש מכמירי־לב, המותכים אלו באלו ויוצרים תמונת עולם אפופה במסתורין סימבולי אפל.

לכנר, שהוכר כצייר שבעבר התמקד בציורי שמן, ברישום ובאקוורל, עשה תפנית חדה לפני מספר שנים כשהל להציג עבודות רקמה וכעת שטיחים. חיבתו לעבודות יד עמלניות, הנתפסות על פי רוב כשייכות להקשר נשי ודקורטיבי, משמשות, לדבריו חיבור לעבר, למסורות שהכיר מילדות. ״על קירות הבית בצ׳רנוביץ״, הוא מספר, ״היו תלויים שטיחי קיר צבעוניים ובהם ארוגות דמויות מעולם האגדה, המיתולוגיה הרוסית והפולקלור העממי. ברוסיה שימשו שטיחי הקיר כקישוט וכאמצעי לבידוד ולשמירה על טמפרטורת החדר. גם לאחר המעבר לארץ, נתלו השטיחים מחדש בדירת המגורים, על אף שינויי האקלים והתרבות״.

לכנר המיר את דגמי השטיחים המוכרים בעלילות אכזריות, המציבות, על אף ההצפנה הסימבולית, מראה אקטואלית: יצורים מאיימים הניזונים באכזריות זה מזה, אובדן, כליאה, התמכרות, ניצול החלש, וחרדות של בדידות, מחלה, חולשה ומוות״.


סמדר אליאסף I אש ואבק
אוצרת: איה לוריא
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
נעילה: 29.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden