כל מה שחשוב ויפה
אולאפור אליאסון
אולאפור אליאסון בפארק סראלבס. צילומים: מ״ל

טיול בפארק עם לואיז בורז׳ואה, אולאפור אליאסון ואי ווייוויי

פארק סראלבס בפורטו: אמנות מקומית פורטוגזית פוגשת בשמות עולמיים והטבע עוטף את המוזיאון לאמנות עכשווית

בטיסה הראשונה שלי מאז פרוץ המגיפה חזרתי לפורטוגל (בפעם החמישית), וכמו תמיד נמשכתי אל המוזיאון לאמנות עכשווית בפארק סראלבס (Parque de Serralves) בעיר פורטו – פארק שמשלב שבילי טבע, מוזיאון, וילה יפיפייה בסגנון ארט דקו וחווה קטנה, ומושך כמיליון מבקרות ומבקרים בשנה.

התערוכות שמוצגות במוזיאון בימים אלו כוללות כמה גופי עבודות מרשימים של אמנים ואמניות בעלי שם עולמי – לואיז בורז׳ואה, אי וויי וויי, אולאפור אליאסון, לצד צמד האמנים המקומי ג׳או מריה גוסמאו ופדרו פאביה. ברוח השינויים שפקדו את עולם האמנות בתקופת הקורונה, אתר המוזיאון מלווה את התערוכות בסרטונים קצרים, שבהם מנהל המוזיאון משוחח על העבודות, לטובת הצופים מרחוק. אך אין כמו החוויה במקום.

את חלל הכניסה המרכזי של בניין המוזיאון תופסת התערוכה המשותפת של גוסמאו ופאביה, צמד אמנים פורטוגזיים שעובדים יחד משנת 2001, ומציגים עבודות בכמה מדיומים – צילום, וידאו, פיסול ואינסטליישן. במסדרון ארוך וחשוך מוצגות עבודות וידאו אחת אחרי השנייה, מוקרנות במקרן שקופיות 16 מ״מ, כך שנדמה כאילו צולמו בשנות ה־70.

לואיז בורז׳ואה בפארק סראלבס. צילומים: מל

לואיז בורז׳ואה בפארק סראלבס. צילומים: מ"ל

לואיז בורז׳ואה

לואיז בורז׳ואה

ג׳או מריה גוסמאו ופדרו פאביה

ג׳או מריה גוסמאו ופדרו פאביה

גבר שובר ביצה. הוא מניח אותה על קרש. הוא שובר עוד ביצה, אבל פעולת השבירה עדינה, הוא מצליח לא לרסק את הביצה לחלוטין. הוא מניח ביצה מעל ביצה, מעל ביצה. הוא בונה מגדל ביצים. איך הוא בונה מגדל ביצים?

בהמשך המסדרון אני מגיעה לחלל רחב, שבו מוקרנים מספר סרטים בו זמנית. עבודה אחת נראית כמו איחוי של כמה שקופיות, קשת של כוכבי לכת מסתובבים, הצבעים נמוגים זה בזה. מרבד אנלוגי שנע יחד. בעבודה אחרת שלושה מסכים מוקרנים זה לצד זה: משטחי צבע וטקסטורות שנעים ומתרחבים, בהייה ממושכת מרגישה כמו טריפ. הצבעוניות לא נורמלית, והסאונד – קול נקישה מהיר של שקופיות רצות, גורם לי להרגיש כאילו אני בתקופה אחרת.

על משטח גבוה ומלבני מוקרנת עבודה נוספת – ספוג בצבע צהוב לימוני מלא בסבון, שהולך ונגמע ממנו. בסרט נוסף, מוצגת תפאורה של ציור נוף אנגלי מצועצע, כשלפתע תרנגול הודו נכנס לפריים. באחד אחר קבוצת גברים מנסה לאלף או לברוח מנחש. מבט מקרוב מגלה ש״הנחש״ הוא בכלל חבל, הנשלט באמצעות כבל כמעט בלתי נראה. הנופים לא ברורים, החיות המצולמות נראות אקזוטיות.

גוסמאו ופאביה מתעתעים בדמיון ובחוש הראייה שלנו, מותחים את גבולות שיווי המשקל, ועל הדרך מוסיפים קצת הומור. בסוף החלל מוצגים העזרים או החפצים שצולמו, כמו לחשוף את הטריק שבסוף מופע הקסמים. העבודות ״פשוטות״ ונטולות יומרה – כמעין שרבוטים ניסיוניים של הצמד מהתקופה הסטודנטיאלית שלהם, אך המקבץ העשיר מתלכד לכדי גוף עבודות מרשים.

לואיז בורז׳ואה

מהמוזיאון אני יוצאת החוצה אל הווילה, מבנה ורוד בסגנון ארט דקו שנבנה בשנות ה־30 של המאה שעברה, כבית קיץ למשפחתו של איל טקסטיל (כעת הפארק כולו נמצא בניהול ממשלתי). השטח העצום המקיף את הווילה מתפרש על 18 דונם, בעיצובו של האדריכל ז׳או גומס דה סילבה, ומספק שילוב עשוי היטב בין אמנות וטבע.

כל פינה בפארק מתוחזקת למדי: בריכות דגים, ספסלים ואכסדראות מוצלות, וביניהם ברחבי הפארק מוצבות עבודותיהם של אמנים מקומיים ובינלאומיים כאחד – אליאסון, קלאס אולדנברג, אנג׳לו דה סוסה, דן גרהאם ועוד.

ביציאה מהווילה מבט פנורמי על הגן היפה מפגיש אותי עם העכבישה־האם של לואיז בורז׳ואה – Maman. הפסל מ־1999, אחד הגדולים בסדרה שכמה ממנה מוצגים בנקודות אסטרטגיות ברחבי העולם, גובהו עשרה מטרים של ברונזה, ובקצהו שק עם 32 ביצי שיש. העמידה מתחת לעכבישה, חרק לא חביב במציאות היומיומית, משרה ביטחון. בורז׳ואה הקדישה את העבודה כמחווה לאמה, שעסקה במלאכות רקמה וטוויה. העכבישה לדידה מסמלת מהות אימהית, עוטפת, טווה קורי ביטחון, כמו שרק אמא יודעת עבור הילד.ה שלה.

בתוך המוזיאון מוצגת רטרוספקטיבה של בורז׳ואה, שחולשת על קומה שלמה. בכניסה עשרות תחריטי הדפס לצד טקסטים קצרצרים, סיפורים קורעי לב, מתוך ספר שכתבה האמנית מ־1947 – He Disappeared into Complete Silence. הדמעות כבר חונקות את גרוני בשלב הזה, בורז׳ואה יודעת לגעת בעצבים חשופים.

ברחבי החלל מיצבי התאים שלה – כל אחד מהם כחדר בפני עצמו והם מורכבים מגיבובי דלתות וחלונות מנופצים. באחד, רגל אנושית יוצאת מתוך גוש שיש, באחר מיטה, עליה תכריכי פשתן עם כתובות מזרם התודעה האישי שלה, כגוןI need my memories, they are my documents .

birds

הזמנה לצופה להיכנס לתאי הזיכרון שלה, אל פרגמנטים של כאב. לצד פסל נמוך של גבעות שיש שחור (Noir Veine), ציורים בצבעי מים קטנים וגדולים: תמונת לידה; מרבצי דיו תכולים ורודים, וכותנות לילה דקיקות שתלויות על עצמות מאסיביות, באופן שלא מעורר גועל, אלא נראה טבעי למדי.

בחדר נפרד, מוצגת העבודה  Le Défi IV, 1994, עגלת עץ תכולה עמוסת בקבוקי זכוכית, ואור מרצד, הולך ונמוג, פעם אחר פעם, כמו מסמל קמילה או דעיכה.

אולאפור אליאסון. צילום: ניצן דדון

בחוץ, ברחבי הפארק מספר פסלים של אולאפור אליאסון שהוצבו בשנתיים האחרונות, כחלק משותפות מתמשכת בין האמן למוזיאון. אל גזיבו מתכתי ספירלי שהוצב זה מכבר, נוספו כעת שלוש צורות ספירליות, דינמיות ומרשימות בצבעי שחור לבן. האמן העניק למכלול את הכותרת ״הזמן האנושי הוא תנועה – חורף, אביב, קיץ״.

שלוש הצורות שנעות בין אמנות מופשטת תלת מימדית לגופים ארכיטקטוניים, ומסמלות את עונות השנה, נראות כמו תנועה קינטית באמצע כר הדשא הירוק בוהק של הפארק. העבודה נוצרה בהשראת נוסחאות מתמטיות. אליאסון עיצב נוסחה שמטרתה לגרום לפסל להישאר מאוזן. שטח הפנים של נקודות המגע של הפסלים עם הדשא הוא קטנטן, מה שגורם לי לתהות (כרגיל אל מול עבודותיו של אליסון) איך הוא עושה את זה.

אי ווייוויי

אי ווייוויי

צילום: ניצן דדון

 

אני ממשיכה לכיוון החווה, כשעדר כבשים מלוות אותי בדרכן לנשנש ארוחת צהריים מהגידולים המקומיים. מול החווה ניצב איתן פסל של אי ווייוויי – עץ עשוי ברונזה בגובה 32 מטר. הפסל הוא העתק של עץ אמיתי בעל שורשים מתים מיערות הגשם בברזיל. יחד עם צוות של עשרות עובדים מסין, האמן העתיק את העץ בצורת יציקות טלאים עדינות (כך שהוא לא ייפגע) שלאחר מכן חוברו יחד במשך כמעט שנה.

הפסל הוא חלק מהעשייה של אי ווייוויי בתגובה למשבר האקלים המתדפק על דלתנו (או יותר נכון, זה שכבר פתח את הדלת ונכנס), ומטרתו להעלות מודעות ליערות הגשם ההולכים והנעלמים. מלבדו, פזורים בפארק עוד שבעה פסלים של ״חלקי עץ״. הברונזה מגיבה לחמצן ולתנאי מזג האוויר, מה שגורם לפסלי ה״עצים״ להשתנות תדיר, ממש כמו עץ אמיתי.

בעקבות היציקה של העץ, אי ווייוויי החליט ליצור יציקה גם של גופו. בחלל הפנים מוצג פסל דמותו העירומה שרועה על מזרן, לצד דמות אישה עירומה אף היא. מראשו נשפכת שלולית עדשים בצבעי אדום ושחור. באותו חלל מוקרן סרט קצר בו מתועדת יצירת הפסלים, ותמונת ענק נוספת של האמן במערומיו, שרוע בין פירות טרופיים מרוסקים, לצד בנו. הקשר בין העבודות במדיומים השונים נותר מעט רופף, אך כרגיל במיצביו – הגודל והמורכבות מרשימים והתוצאה מרגשת.


פארק סראלבס, פורטו, פורטוגל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden