מישהו יאהב מישהו: הכוח לגרום לצופים לנוע באי נוחות

״מישהו יאהב מישהו״, סרטה החדש של הדס בן ארויה, שיצא בשבוע האחרון לאקרנים, הוא סרט שיגרום לצופים רבים לנוע על מושבם במבוכה – ובזה כוחו. את קולנוע אדיסון המיתולוגי היו שורפים עוד אלף פעמים על סרט שכזה ואין ספק שמבקרים בעיתונות הדתית ימנעו מלכתוב עליו. ושוב – זה כוחו ויופיו וזה האומץ המקופל בתוכו, ברסיסי כישרון המתנפצים לכל עבר.

יש בבן ארויה, כבר מסרטה הראשון ״אנשים שהם לא אני״, יכולת לבעוט בשמרני המקודש באופן הכי יומיומי, אפילו בנאלי. המין, שהוא אחד הנושאים המרכזיים בסרט, המפעיל מערכות יחסים, נשאר על התדר הריאליסטי, וכך היא מוציאה את הנדוש אל הפלאי, בדיוק באופני הקצה שממנו בורחות המחשבות. אלה שבחינוך המסורתי מזהות את המין כחטא שמטרתו אחת, הולדת ילדים. לא מן הנמנע שיש אפילו שיטענו שזה ״מסוכן״ לצפות בסרט כזה. אבל האדם הצופה בו הוא לא ״סוטה״ ולא ״מציצן״, אלא כמו מתיישב למבחן הסיפור, עד כמה היא/הוא שלם עם המיניות שלו ושל אחרים.

צפייה בסרט טוב נמשלה אצלי מאז ומתמיד לפיענוח הנפש, ככל שהסרט מרוסן יותר ולבוש, מלאכת הפיענוח היא קריטית וצריך לקלף. כאן הסרט חשוף. סרטים כמו זה, שמעוררים מבוכה, ביישנות וסקרנות, כמו מתבלים במלח את השגרה הקולנועית

ומכיוון שמיניות לא מבהילה את רוב המבוגרים, וצפייה בסרט טוב נמשלה אצלי מאז ומתמיד לפיענוח הנפש, ככל שהסרט מרוסן יותר ולבוש, מלאכת הפיענוח היא קריטית וצריך לקלף. כאן הסרט חשוף, מלאכת הפיענוח מייתרת את סרגל הניתוח הרגיל. סרטים כמו זה, שמעוררים מבוכה, ביישנות וסקרנות אוטומטית, כמו מתבלים במלח את השגרה הקולנועית.

עד לפני עשור ייצוג מיניות היה מתקבל בטבעיות בסרטי גברים, אך הרבה פחות בסרט של במאית. הבמאית הראשונה שעסקה בייצוגי מיניות בקולנוע הישראלי היא מיכל בת אדם. קולות נשיים נוספים נשזרו פה ושם (הגר בן אשר, מיה דרייפוס ועוד), אבל מדובר במיעוט. אולי לכן, על אותו משקל, קל לסרט של אישה, ישראלית (אנחנו מדינה שמרנית יחסית וליברלית יחסית. הכל יחסי), שעוסק במיניות באופן גלוי, ועוד כזה שבויים על ידי אישה, לבלוט בשדה קולנועי גברי ברובו.

סביר להניח שסרט כזה, שצבוע בגוונים נועזים במיוחד, יקבל יחס מיוחד גם מצד המבקרים – גברים ברובם, שעוד לא קראתי את דבריהם. ובתוך כל אלה האומץ של בן ארויה בולט לעין וראוי להריע לה.

עד כאן ההקדמה. אבל כל זה לא חשוב, מהסיבה הפשוטה, שסרטה של בן ארויה ״מישהו יאהב מישהו״ (ששמו שאול מהשיר המופלא ״זה מכבר״ של לאה גולדברג) היה עובד נהדר גם ללא סצנות המין השזורות בו – שבחלק מסוים הופך אלים במכוון ומגדיל את התהייה על חשיבותו, על הבחירות האמנותיות של הבימאית.

אפשר לנשום לרווחה: זה לא פורנו. זה סרט עם סצנות מיניות סמי־פורנוגרפיות, שעצם קיומן מבליט את בן ארויה כבמאית פורצת דרך, שסוללת לבאות אחריה את החופש לדבר על מיניות נשית, בחופשיות, לא מתנצלת, שבעקיפין גם מעבירה ביקורת על דור אבוד. האומץ הזה, בפני עצמו, הוא הישג מרשים לבמאית צעירה שזהו סרטה השני.

״מישהו יאהב מישהו״ נפתח בדימוי של פרפר – סמל החופש, חייו קצרים והוא מבטא יותר מכל את הגישה היוונית לפיה החיים הם היופי של מה שנותר, ולא מה שחלף. בתנועה חדה אנחנו נכנסים לקצב המסיבה, כשהדמות שמוליכה אותנו מתייחסת בקלילות, כך נדמה, לפחד הנשי מהריון לא רצוי – שעובר בסיטואציה הזו הקטנה חברתית של שיחת חולין.

הפחד הנשי הזה, הוא תמיד שולי ביחס לאתוס המיני. ראפר שמן שר ברקע על תינוק שמן, ששר לאמא, שבאופן מעגלי יהפוך במטאפורה, לזקן עם הבטן הענקית שכמו חונקת בשוט האחרון את הפריים (אסוציאציה מיידית זורקת אותנו אל לארס פון טרייר). במאמץ לא לעשות ספויילרים אומר באופן כללי, שהתעתוע הפותח הוא המהלך שמצמיד אותנו לדמותה של דני (הדר כץ) – שנדמה לנו שהיא הגיבורה הראשית; ובעצם מדלג לדמותה של אבישג, שנדמית בפתיחה כדמות משנית; ובתווך ביניהן ניצב צעיר בשם מקס (לייב לוין).

הטעיה זו היא ספרותית במהותה, כשהטכניקה הקולנועית מצליחה לעבוד כסיפור מסגרת שממשיך להדהד. הדיאלקטיקה של המהלך העלילתי כולו שזורה מסיפורים קצרים. יותר משהגיבורים מדברים הם מספרים סיפורים. ואם לא אהבת סיפור אחד, תאהב סיפור אחר. סיפור יוביל לסיפור. הסיפורים של בן ארויה הם קצרים, הם ישירים, הם לפעמים נתקעים בגרון. וכך, כל סיפור שפורמים במחשבות, הוא לפעמים גם סצנה.

יש בסרט סצנות טובות יותר וטובות פחות. בן ארויה מעיזה לא לסגת לארוטי המוסווה אלא מוצאת ערך בסצנות מין שלמות ומפורשות. לכן, הפיגורטיבי אצל גיבוריה אינטנסיבי. לעיתים הסצנות האלו מרגישות ארוכות מידי, אך אי אפשר לסגת. הסיפור הוא בדיוק על זה, על הנסיגה מהקשר, אולי גם מההקשר. אלו סצנות גולמיות על אף שהן עוסקות באינטימי ביותר, ובמרכזן גיבורים פגומים שמקבלים את הפגמים באחר, שמתייחסות לפגמים כחלק בלתי נפרד מהשלם.

האהבה בסרט היא לא רוחנית, הספרות ארוטית יותר מהאקטים המיניים והסיפורים יוצרים חיבור לאבישג (בגילומה הנועז של אלישבע וייל), הגיבורה, צעירה שמטפלת בכלבים ונדמה כי חייה הם ריטואל פשטני (ובכן מה? עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה) וחייה המיניים הם מה בכך. אך אי אפשר שלא לחשוב לקראת סוף הסרט, שטומן בתוכו חסד מפתיע, על דמותה המקראית של אבישג השונמית.

הסרט, שזכה בפרס הסרט ובפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים, מתבלט בשוני שלו וממקם את בן ארויה כמובילה חדשה של השיח הפתוח והגלוי, הבלתי מתפשר, של נשים על מיניות. ועל כך – שאפו.

---

מישהו יאהב מישהו
בימאית: הדס בן ארויה.
ישראל 2021, 90 דקות. בתי קולנוע לב.
4 כוכבים