כל מה שחשוב ויפה
״הכריסטופרים״. צילומים: סרטי יונייטד קינג
איאן מקלן, ״הכריסטופרים״. צילומים: סרטי יונייטד קינג

״הכריסטופרים״: סודרברג נותן לאיאן מקלן תפקיד סימבולי ומקבל משחק פנומנלי

צייר זקן שהפסיק ליצור, וזייפנית צעירה שנשלחת להשלים את עבודותיו האחרונות: ״הכריסטופרים״ הוא סרט שנון ואינטימי, שחושף בין השורות את החרדה האישית של הבימאי סטיבן סודרברג

מעטים הבמאים הפוריים והמגוונים כמו סטיבן סודרברג. לפעמים נדמה שהוא ממש ממציא את עצמו מחדש בכל סרט שני או שלישי. מ״סקס, שקרים ווידאוטייפ״ האינטימי, דרך ״אושן 11״ ו״טראפיק״, ועד ״מג׳יק מייק״, ״נוכחות״ ו״תיק שחור״ – קשה לחשוב על הרבה יוצרים שקפצו בחופשיות וטבעיות בלתי מאומצת כזאת בין קולנוע עצמאי, שוברי קופות, סרטי שוד וקומדיות, דרמות, מותחנים וסרטים נסיוניים.

הפעם הוא חוזר עם ״הכריסטופרים״ (The Christophers) סרט קטן, קאמרי כמעט, שעוסק באמן מזדקן שהפסיק ליצור ובאמנית שהקריירה שלה נתקעה, שנשלחת להשלים – אפשר גם לומר לזייף – את עבודותיו הלא גמורות. האם זה אומר משהו על הבמאי הוותיק שעומד מאחורי הסרט? ובכן, איך לא?

הכריסטופרים. צילומים: סרטי יונייטד קינג

הכריסטופרים. צילומים: סרטי יונייטד קינג

״הכריסטופרים״ היא סדרת ציורים של האמן ג׳וליאן סקלאר (איאן מקלן). פעם הוא היה כוכב גדול בברנז׳ה האמנותית הבריטית, ונודע בעיקר בזכות סדרת הדיוקנאות המפורסמת שבה צייר את כריסטופר, בן זוגו באותה תקופה. כיום הוא זקן נרגן ועוקצני, עם בטן מלאה על עולם האמנות, שהתבודד, התרחק וכבר אינו מצייר. שני ילדיו המנוכרים, ברנבי (ג׳יימס קורדן) וסאלי (ג׳סיקה גאנינג), יודעים שזמנו של אביהם כנראה קצר. בגלל יחסיהם המעורערים איתו, הם גם חוששים – ובצדק רב – שהוא לא ישאיר להם דבר. אבל יש להם פתרון. או לפחות ככה הם חושבים.

הנכס החשוב ביותר מבחינתם הוא ״הכריסטופרים״: סדרת ציורים שלישית, ובה מספר עבודות שמעולם לא הושלמו. הם מגייסים את לורי באטלר (מיקיילה קול), אמנית ומשחזרת אמנות מוכשרת עם עבר בזיוף, כדי שתתחזה לעוזרת האישית החדשה של סקלאר, תחדור לסטודיו ותשלים בחשאי את העבודות. אחרי מותו אפשר יהיה ״לגלות״ אותן כיצירותיו האחרונות, למכור אותן בסכומי עתק ולהתחלק ברווחים. לורי מסכימה, פוגשת את האמן הזקן ומתחילה לעבוד לצדו.

כצפוי, המשימה מסתבכת. ככל שההיכרות מעמיקה, מתחילים לצוף משקעי עבר – שלה ושלו גם יחד. המפגש מאלץ את שניהם לבחון מחדש את היחסים שנרקמים ביניהם, את הקשר שלהם לאמנות, ובמידה מסוימת גם את האופן שבו הם מבינים את חייהם.

מדובר בסרט קטן, שרובו מתרחש בתוך חללי ביתו של סקלאר – בחדרים, במסדרונות, על גרמי המדרגות, בחצר. ולמרות שאפשר היה לחשוד בסודרברג שיהפוך את כל העלילה לסוג של הייסט או מותחן פשע, הכיוון אחר לגמרי. בין ג׳וליאן ללורי מתפתח מעין דו־קרב פסיכולוגי אלגנטי, משחק של מידע חלקי, שבו כל אחד מהם יודע משהו שהאחר אינו יודע, ובו בזמן אינו בטוח מה בדיוק הצד השני כבר גילה.

סר איאן מקלן מגלם את הזקן הממורמר והנקמני בתערובת של ארס ומתיקות, והכול עטוף בנימוס והומור בריטי. התוצאה מצחיקה מאוד לפרקים, וקשה שלא להתפעל ממה שמקלן עושה מול המצלמה. השחקן אגדה

הסרט בנוי במידה רבה על דיאלוגים מהירים ועל מונולוגים וראנטים של סר איאן מקלן, שנותן כאן תצוגת משחק נהדרת, לעתים ממש פנומנלית. הוא מגלם את הזקן הממורמר והנקמני בתערובת של ארס ומתיקות, והכול עטוף בנימוס בריטי והומור יבש. התוצאה מצחיקה מאוד לפרקים, ובעיקר מלאה ברגעים שבהם פשוט קשה שלא להתפעל ממה שמקלן עושה מול המצלמה. השחקן אגדה. סימן קריאה. וכאן נמצאת גם אחת הבעיות של הסרט.

יש משהו לא מאוזן באפיון של שתי הדמויות המרכזיות, והפער הזה מורגש כפליים נוכח ההופעה החלשה של מיקיילה קול. דמותה של לורי כתובה באופן מעט אטום יותר מג׳וליאן, וקול עצמה משחקת אותה באיפוק שנראה לעיתים יותר כמו היסוס, בעיקר מול הרף שמציב מקלן. מול הטוטאליות, הנוכחות והיכולת שלו למלא כמעט כל משפט בניואנסים, היא מחווירה. בסרט שתלוי כל כך במפגש בין שתי הדמויות האלה, זה אינו פגם זניח.

ועדיין, ככל שהסיפור מתפתח והרמזים מתגלים, נחשף ערב רב של שאלות אקטואליות על אודות עולם האמנות והמנגנונים שפועלים בו: כסף, מעמד, בעלות, אותנטיות, ירושה, ערך והפער המוזר בין ערכה של יצירה לבין ערכו של השם החתום עליה – שלא לדבר על מה קובע את ערכם של השניים. במקרה של ״הכריסטופרים״ כל השאלות האלה כרוכות במשהו אינטימי מאוד ומכמיר לב. היצירות עצמן נולדו מתוך אהבה ושברון לב, ומה שהפך עם השנים לנכס ששווה מיליונים היה פעם תיעוד של קשר בין שני אנשים. ״הכריסטופרים״ בנוי קצת כמו בצל, וכל קליפה שנחשפת משנה את האופן שבו מבינים את זו שמעליה.

את הסרט כתב אד סולומון, שכבר שיתף פעולה עם הבמאי ובונה כאן תסריט שמתקדם דרך גילויים קטנים ומשחקי כוח בין הדמויות. כמעט כל פרט חדש מוסיף רובד לאדם המורכב שבמרכזו, וכל שיחה על ציור הופכת בהדרגה גם לשיחה על אהבה, כישלון, אגו, כסף והצורך להשאיר אחריך משהו. או אולי דווקא הצורך לא להשאיר אחריך כלום. והאמת – אחד הם.

והשאלות נורות בצרורות: מה בעצם הופך יצירת אמנות לבעלת ערך? היד שציירה אותה? השם שחתום עליה? הסיפור שמאחוריה? או אולי דווקא מה שהיא מעוררת במי שמתבונן בה? ומה ערכו של היוצר ביחס לכל אלה, כשהיצירה כבר יצאה מידיו והפכה לדבר שאנשים אחרים מפרשים, קונים, מוכרים ויורשים? ואולי כל זה לא משנה, ודרך ארץ קדמה לא רק לתורה – אלא גם למלאכה.

במקרה של ״הכריסטופרים״, התשובה משתנה מדמות לדמות ובין סיטואציה לסיטואציה. לפעמים אפילו בין משפט למשפט. עבור ג׳וליאן הציורים הם זיכרון של אהבה אבודה; עבור ילדיו הם קודם כול ירושה פוטנציאלית; ועבור לורי הם עבודה, הזדמנות, ואולי גם דרך לחזור ולבחון את עצמה כאמנית.

גם המפגש בין לורי לג׳וליאן בנוי סביב הפער הזה. הוא אמן בעל שם, עם קול מזוהה ומעמד שכבר התקבע, אבל היכולת שלו להמשיך ליצור כמעט נעלמה. או יותר נכון, הוא עצמו כבר לא מוצא ביצירה ערך או משמעות. הוא הפך לסרבן, אולי אפילו פחדן מעצמו ומהאפשרות להרגיש מחדש משהו ממה שהניע את אמנותו והפך אותו למפורסם. היא, מנגד, מחזיקה במיומנות טכנית, יודעת לשחזר, להשלים ואפילו לזייף, אבל עדיין לא מצאה לעצמה מקום בעולם האמנות. במובן הזה, השניים כמעט משלימים זה את זה: לאחד יש את ההכרה בלי היכולת להמשיך, לשנייה את היכולת בלי ההכרה.

ייתכן שסודרברג משתמש בג׳וליאן כדי לנסח פחד שגוף היצירה שלו עצמו מתקומם נגדו: האפשרות שקריירה שלמה תצטמצם בסופו של דבר ליצירה אחת, לסדרה אחת, לדימוי אחד שהציבור והשוק החליטו שהוא ״אתה״

וכאן יש לחזור לסודרברג עצמו: לאורך הקריירה שלו הוא חזר שוב ושוב לדמויות שמגדירות את עצמן דרך המקצוע שלהן, דרך הדבר שהן יודעות לעשות בצורה יוצאת דופן. פורצים, מרגלים, רופאים. אפילו חשפנים. ״הכריסטופרים״ ממשיך את הקו הזה, רק שהפעם המקצוע הוא האמנות עצמה. אצל במאי ותיק, פורה ורב גוני באופן כמעט חריג, שממשיך להחליף ז׳אנרים וצורות בקצב מסחרר, סרט על אמן מזדקן שאיבד את היכולת ליצור מקבל פתאום הד אישי שקשה לא לשים לב אליו. ממש פיל בחדר – או לפחות ציור שלו.

ייתכן שסודרברג משתמש בג׳וליאן כדי לנסח פחד שגוף היצירה שלו עצמו כמעט מתקומם נגדו: האפשרות שקריירה שלמה תצטמצם בסופו של דבר ליצירה אחת, לסדרה אחת, לדימוי אחד שהציבור והשוק החליטו שהוא ״אתה״.

birds

במובן הזה, אפשר לחשוב על שני גיבורי הסרט כשני צדדים של סודרברג היוצר – ג׳וליאן מגלם את האמן בעל החתימה המובהקת, זה שסגנונו נעשה מזוהה כל כך עד שהוא כמעט נלכד בתוכו. לורי, לעומתו, יודעת ללמוד סגנון, לחדור אליו, להבין את החוקים שלו ולבצע אותו במיומנות גם אם אינו ״שלה״. זו יכולת שמזכירה מאוד את הדרך שבה סודרברג נע לאורך הקריירה שלו בין ז׳אנרים, צורות וסולמות הפקה שונים, לומד בכל פעם מערכת חדשה ומסתער עליה, רק כדי לעקם אותה לצרכיו. אולי התנועה המתמדת הזאת בין צורות היא גם דרך להימנע מהגורל של ג׳וליאן: לא לתת ליצירה אחת, לסגנון אחד או למיתולוגיה אחת להתקבע ולהפוך לכל מה שנשאר מהיוצר.

בגיל 63, כמעט ארבעה עשורים אחרי סרט הפריצה שלו, הקריירה של סודרברג כבר ארוכה מספיק כדי להפוך בעצמה למיתולוגיה. דווקא עכשיו הוא עושה סרט על אמן שנאלץ לחיות בתוך המיתולוגיה שנבנתה סביבו, ועל יצירות שהפסיקו להיות רק שלו והפכו למורשת, לסחורה ולדבר שאחרים מבקשים להגדיר במקומו.

למרות פגמיו, ״הכריסטופרים״ הוא דרמה נבונה, סרקסטית, מושחזת ומלאת הומור ואינטליגנציה רגשית. סודרברג מוכיח שוב את יכולתו הנדירה להיכנס לתוך הסגנון והז׳אנר של כל סרט שהוא עושה ולהיטמע בהם. והפעם ייתכן שהוא הכניס פנימה מרכיב נוסף, אינטימי וחשוף מתמיד: דיאלוג גלוי עם עצמו, עם הקריירה שלו, ועם חרדה שכנראה אמנים מבוססים רבים מתמודדים איתה – להפוך בעודם בחיים לחיקוי של עצמם. במקרה שלו, סודרברג יכול להסיר מליבו את הדאגה.


הכריסטופרים (The Christophers)
בימוי: סטיבן סודרברג,
100 דקות; בריטניה וארצות הברית, 2025
4 כוכבים

Silence is Golden