כל מה שחשוב ויפה
עינב ויסמן
עינב ויסמן

סיפור משותף: זיכרונות ילדות מאויירים מתורכיה וישראל

הספר המאוייר ״סיפור משותף״ בנושא זיכרונות ילדות נוצר כדיאלוג בין 20 מאיירים מישראל ותורכיה במהלך הקורונה: ״זיק קטן התחלתי שהלוואי שיעודד עוד ועוד התכתבויות דומות״

כשאלעזר זינבל, נספח התרבות בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, פנה אל המאיירת קרן כץ (הוצאת ברחש) על מנת לפתח יחד פרויקט שיחבר בין אמנים תורכים לישראלים, המחשבה הראשונית הייתה שכל צד יאייר משהו שמייצג את התרבות שלו, ושהחיבור בין החומרים ייעשה בפעולת העריכה הסופית של הספר, מספרת כץ. ״אבל הערך המוסף היה לייצר חיבורים משמעותיים יותר בין המשתתפים ולהפוך את תהליך העבודה למלוכד יותר. כך הגענו לרעיון ההתכתבות״.

העבודה על הספר, שיצא במקביל על ידי ההוצאה העצמאית Paper Street Co באיסטנבול והוצאת ברחש, הוצאה עצמאית המבוססת בתל אביב, החלה בפגישות זום שבמהלכן הועלו רעיונות אפשריים לספר. ״לנושא זכרונות ילדות הגענו מהמילה Lullaby – שיר ערש.

״חשבנו שמצד אחד זיכרון ילדות הוא נושא שמוטמע בו העניין התרבותי, ׳הניגון׳, ומאידך הוא מעורר הזדהות מיידית ויאפשר למאיירים שהנוף הישראלי/תורכי זר להם, להתחבר לממד האישי של הסיפור. בנוסף, הילדות מייצגת תקופה של סקרנות ופתיחות, ועל כן היא מהדהדת את הפעולה האיורית עצמה, מעבר להבט הנוסטלגי״.

Tell Me Your Story

Tell Me Your Story

בהקדמה לספר כותבת כץ שהילדות אינה רק תקופה אלא מרכיב משמעותי בזהות שלנו, שנוכח בנו בכל רגע נתון ומאפשר לנו לשהות במרחב אמפתי, רעב לסיפורים. במובן הזה, הפרויקט הוא לא רק הספר הסופי המודפס, אלא ״זיק קטן התחלתי שהלוואי שיעודד עוד ועוד התכתבויות דומות, בין אם זה בין האמנים הנפלאים שפגשנו בתהליך העבודה, ובין אם זאת תהיה כפפה שמישהו אחר ירים. המטרה של הוצאת ברחש היא בנייה של קהילה דרך עשיית הספרים. כלומר, הספרים הם רק תוצר משני של מערכת יחסים אנושית־אמנותית עם העולם״. 

״יש שפות שמגשרות בקלות על פערים גיאוגרפיים, מדיניים ופוליטיים״, מוסיף זינבל. ״אמנות האיור היא ללא ספק אחת מהן, בוודאי כשהיא מתארת זיכרונות ילדות שכל אחד אוצר בתוכו וכל אחד יכול להתחבר אל זיכרונות אלו, לא משנה מהיכן הוא מגיע.

״לכן החלטנו בקונסוליה הישראלית באיסטנבול ליזום את הפרויקט שיצא לאור כספר איור מרהיב, שנוצר כדיאלוג בין 20 מאיירים מישראל ותורכיה במהלך תקופת הקורונה. לצורך הפרויקט יצרנו שיתוף פעולה עם שתי ההוצאות, ׳פייפר סטריט קו״ מאיסטנבול ו׳ברחש׳ מתל אביב, כדי לגרום לפרויקט לקרום אור וגידים״.

קרן כץ

אני מרגישה שקיבלתי מתנה גדולה ממלטם שהין, בת זוגתי להתכתבות. במכתב ששלחתי לה, היו כל מיני מחשבות פזורות, מילים מעט שבורות, בליל ערפילי של געגועים לבית של סבא וסבתא שכבר שנים אינו קיים יותר. והנה לפתע, קיבלתי אותו בחזרה, שלם ומלא אור.

אין דבר יותר נפלא ומנחם ומפתיע מתחושת ה״מוכרות״ הזו, שאי אפשר להסבירה שלא דרך דימוי. אני פתחתי דלת למרחב שרציתי לשוב אליו, וכעת יש לי עוד דלת לזיכרון כה יקר ללבי

הוא דומה לו שתי טיפות מים ברגש, ושונה ממנו בתכלית בצבעו הזרחני וצורתו המחודדת, ואין דבר יותר נפלא ומנחם ומפתיע מתחושת ה״מוכרות״ הזו, שאי אפשר להסבירה שלא דרך דימוי. אני פתחתי דלת למרחב שרציתי לשוב אליו, וכעת יש לי עוד דלת לזיכרון כה יקר ללבי. התחושה או התקווה היא, שככל שחולקים יותר סיפורים, כך העולם שלנו (אישי וכללי) מתרחב. 

קרן כץ

קרן כץ

Meltem Sahin

Meltem Sahin


רוני פחימה

כשקרן כץ פנתה אלי והזמינה אותי להשתתף באנתולוגיה, היא כתבה ש״כל צמד מאיירים, אחד מישראל ואחד מתורכיה, שולח זה לזה סיפור קצר של זיכרון ילדות. זה לא חייב להיות ״סיפור סיפור״, זה יכול להיות גם אוסף רגעים או פרגמנטים. כל אחד מאייר את הסיפור של השני. לכל מאייר יש שני עמודים עבור כפולה, או שני איורים, או קומיקס , או כל פרשנות חזותית.

אני קושרתי לסנה, מאיירת, ציירת וקרמיקאית, שלחנו סיפורי ילדות האחת לשניה. יש מאיירים שמתחילים מטקסט, אני מתחילה מדימוי. יש חפיפה ברורה בין התחומים, והייתי רוצה לכתוב יותר, אבל בדרך כלל כשאני ניגשת לפעולה הדימוי משתלט.

התקשורת נעשתה דרך מיילים, משובשת עם פערי שפה, אבל בשורה התחתונה אני מרגישה שיש יותר זהה משונה. החיבור היה טבעי להפליא ואמן שנוכל להמשיך ולשתף פעולה, ואולי להפגש, לצייר ולפסל יחד

נולדתי לזוג הורים הרפתקנים שהעבירו אותנו מרמלה לקיבוץ בית השיטה, לחצור הגלילית ולעמק יזרעאל – שק סיפורים מלא. הסיפורים נכתבו בקלות: העברתי לה שלושה והיא בחרה איך ומה לעשות איתם. במקביל קיבלתי ממנה סיפור מתוק, זכרון מחופשה עם סבא. בסוף אנחנו תמיד מציירים קצת את עצמנו, יש הרבה קווי דמיון בין החיים בתורכיה לחיים כאן, הזכרונות שלנו מסביב אותו הים.

דדה שלה התערבב לי עם הסבים הפרטיים שלי: דמיינתי אותו כסינתזה של שניהם, סבא אברם המתוק והעדין שתמיד טיפל בנו ודאג לנו; וסבא שלמה, איש משטרה קשוח עם הסטייל הכי שווה וההומור הכי תיאטרלי, שתמיד לקח אותנו למסעות הדיג שלו והחזיר אותנו מטוגנים היטב.

זה פרויקט ראשון עבורי של שיתוף פעולה עם אמנים מחו״ל. התקשורת נעשתה דרך מיילים, משובשת עם פערי שפה, אבל בשורה התחתונה אני מרגישה שיש יותר זהה משונה. החיבור היה טבעי להפליא ואמן שנוכל להמשיך ולשתף פעולה, ואולי להפגש, לצייר ולפסל יחד.

רוני פחימה

רוני פחימה

SENA

SENA


שחר קובר

שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט הזה כדי להכיר מאיירים תורכים. חולקנו לזוגות – מאייר ישראלי ומאייר תורכי. אני צוותתי למאיירת בשם אחו אקגון. התחלנו להתכתב במייל כדי להכיר אחד את השנייה. גילינו שאנחנו פחות או יותר בני אותו הדור, ושאני טיילתי בתורכיה הרבה יותר ממנה.

סיפרתי לאחו על האיזור שבו גדלתי, בית בודד על חלקת אדמה גדולה במושב קטן, מוקף פרדסים, שדות בטטה ובוטנים, וחורשת אקליטפטוסים קטנה (״היער״), שבה הייתה מזבלה, ובה, כמעט כל קיץ, שריפות די גדולות. אחו סיפרה לי על מנהגה לעשות את עצמה ישנה על הספה בסלון בדירת המשפחה באיסטנבול, כדי שאביה ישא אותה אל מיטתה, ועל מנהגה לצייר דמויות על קירות הבית, שנבעו מתוך סדקים בהם. 

כל אחד לקח את הזיכרון של השני למקומות אחרים. אחו צמצמה את הזיכרון שלי – היא החליטה שהשריפות הגדולות במזבלת ילדותי אולי היו די קטנות, כי בעיני ילד שריפה קטנה עשויה להראות הרבה יותר דרמטית ממה שהיא. הטבע נוכח מאוד באיור של אחו, כפי שהיה בילדותי.

התחלנו להתכתב במייל כדי להכיר אחד את השנייה. גילינו שאנחנו פחות או יותר בני אותו הדור, ושאני טיילתי בתורכיה הרבה יותר ממנה

לעומתה, אני דווקא הקצנתי את זכרונותיה: ראשית חיברתי בין שני הזכרונות שהיא ציינה לסיפור אחד – אביה הנושא אותה מהסלון למיטתה הפך למלך הנושא נסיכה על כפיו, והדמויות המצוירות על סדקי הקיר הפכו לשומרי המלך בארמונו.

הציור של הילדה הפך לטריגר אל עולם הדמיון. החלטתי לצייר קומיקס מפני שרציתי להראות תהליך. עבדתי בשני צבעים בלבד – את עולם המציאות, דירה אנונימית לחלוטין, ציירתי בכחול; ואת עולם הדמיון, ארמון עות׳מאני מפואר, באדום. למרות שאני לא מאוד מנוסה בו, אני מאוד אוהב קומיקס, ומדי פעם, כשצצה הזדמנות לפרוייקט מתאים, אני מנסה לעשות קומיקס בעצמי.

שחר קובר

שחר קובר

Ahu Akgün

Ahu Akgün


מיכל בוננו

אחת מתופעות הלוואי של תקופת הקורונה היא שהחלטתי לשנות ממנהגי ולהגיד ״כן״ להצעות עבודה ופרויקטים באיור, שפעם הייתי אומרת להם ״לא״. אחרי תקופה ארוכה של סגירות ומיזנתרופיות, ניסיתי להיפתח לעולם. לכן, כשקרן כץ הציעה לי לפני שנה להשתתף בפרויקט ישראלי־תורכי של איור זיכרונות ילדות, אמרתי בלי לחשוב פעמיים: ״כן, אני אשמח״.

החלפנו בינינו זיכרונות ילדות, ובעקבותיהם התחלנו להתכתב במייל, כשתוך כדי כך היו סגרים וקורונה, מהומות, רקטות, התפרעויות ואיבוד שליטה ברחבי הארץ, חילופי שלטון בארצות הברית ובישראל

שידכו לי אמן תורכי צעיר בשם בורה אשיק, שרושם נפלא בעיפרון בסגנון סוריאליסטי־פנטסטי, ומגדיר את עצמו כסופר בעל יכולות רישום. החלפנו בינינו זיכרונות ילדות, ובעקבותיהם התחלנו להתכתב במייל – דיברנו על מזג האוויר, על משחקי ילדות, על הביקור שלי באיסטנבול בשנות ה־80, על אהבה משותפת לעפרונות ולאיור ידני בשחור־לבן, על פנטזיה וריאליזם… כשתוך כדי כך היו סגרים וקורונה, מהומות, רקטות, התפרעויות ואיבוד שליטה ברחבי הארץ, חילופי שלטון בארצות הברית ובישראל.

הפרשנות האיורית שלו לטקסט שכתבתי הפתיעה והצחיקה אותי, האיור שלי לטקסט שלו יצא קצת משונה וקודר, אבל לא יכולתי לצייר אותו אחרת. הספר המאויר יצא נהדר – עשיר, רבגוני, מרתק ונוגע ללב.

מיכל בוננו

מיכל בוננו

Bora Aşık

Bora Aşık


עינב ויסמן

מיד כשקרן סיפרה לי על הפרויקט ידעתי שאני רוצה לקחת בו חלק. בעיקר משך אותי הרעיון להכיר איור תורכי ולקבל הצצה לתרבות התורכית דרך זיכרון ילדות של מאיירת מקומית.

זיכרון הילדות שאיירתי היה של המאיירת סלין צ׳ינר. אהבתי והתחברתי לסגנון האיורי שלה שמלא בפרטים, התרחשויות, דמויות דמיוניות, חיות ומשלב בתוכו אלמנטים תורכיים רבים כמו מבנים, עיטורים ונופים. בזיכרון הילדות שלה תיארה סלין איך בגיל 5-6 ישבה במרפסת לצייר, כשלפתע תוכון ירוק הגיע ונחת על השולחן, כירסם את המחברת שעליה ציירה, התיישב על הכתף שלה והחל לקרוא לה Darling. מאז אותו רגע הוא חי איתה במשך שבע שנים והיה להם קשר מאוד מיוחד.

בנוסף לזיכרון, סלין צירפה תמונות שלה מהילדות וקיבלתי טיפה מושג על הסביבה שהיא גדלה בה ועל הנוף המקומי. האהבה לבעלי חיים משותפת לשתינו ושמחתי לקבל את הסיפור שלה ולאייר אותו. היה לי חשוב להעביר את רגע המפגש המרגש בינהם ולשלב מעט את הנוף. בנוסף, כמחווה לסלין, הוספתי במחברת דמויות שהיא נוהגת לצייר.

בעיקר משך אותי הרעיון להכיר איור תורכי ולקבל הצצה לתרבות התורכית דרך זיכרון ילדות של מאיירת מקומית.לאייר זיכרון של מישהי אחרת היה מאוד מעניין, אבל לא פחות מעניין היה לראות איך הזיכרון שלי יראה בעיניים אחרות

לאייר זיכרון של מישהי אחרת היה מאוד מעניין, אבל לא פחות מעניין היה לראות איך הזיכרון שלי יראה בעיניים אחרות. היה מסקרן לדעת לאיזה חלקים סלין תבחר להתייחס והאם כשהאיור יהיה גמור הוא עדיין ירגיש כמו הזיכרון שלי, למרות שמישהי אחרת איירה אותו. 

הפרשנות של סלין הייתה מרגשת ומפתיעה: שמחתי לראות איך היא הצליחה לשלב כמה רגעים יחד. אהבתי שהיא הפכה את החוויה שלי בחצר לטיול של ממש, השדה לא היה מאוד גדול אבל בתור ילדה הוא הרגיש לי ענק, כמו שהיא ציירה. היא הכניסה הרבה קסם וחיים לא רק לדמויות אלא גם לסביבה, הפרחים והעצים. כשדמיינתי איך האיור יראה, דמיינתי אותו באור יום, אבל הבחירה שלה לאייר אותו בלילה הכניסה המון קסם וגרמה לזיכרון להרגיש דמיוני. 

עינב ויסמן

עינב ויסמן

Selin Çınar

Selin Çınar


סיפור משותף
הוצאת ברחש (תל אביב), הוצאת Paper Street Co (איסטנבול), הקונסוליה הישראלית באיסטנבול
משתתפים: אחו אקגון, איה טלשיר, בורה אשיק, דרור כהן, אג׳ם יוקסל, עינב ויסמן, גלעד סליקטר, גוקצ׳ה אירטן, איציק רנרט, ג׳ניפר איפקל, קרן כץ, מלטם שהין, מרט טוג׳ן, מיכל בוננו, רוני פחימה, סשה זילברמן, סלין צ׳ינר, סנה, שחר קובר, וורדל ג׳אניש.

בנוסף לספר, הפרויקט יוצג בקרוב כתערוכה במרחב הציבורי ברחובות איסטנבול על גבי שלטי חוצות.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden