כל מה שחשוב ויפה
נעה יקותיאלי. צילום: מ"ל
נעה יקותיאלי. צילום: מ"ל

נעה יקותיאלי בוראת עולמות משולבים של הרס ואידיליה, מנקודות מבט מרובות

התערוכה ״אומרים שזה טבע הדברים״ נולדה משיחה עם נהג מונית בזמן המלחמה, והקיפה חצי עולם בדרך חזרה לתל אביב

חגית: הי נעה, מה שלומך? איך LA קיבלה את פנייך?

נעה: הי חגית, אני טוב. כאן יורד גשם – דבר שלא קורה הרבה, כך שזה אירוע די מיוחד (:

חגית: ואיך ההרגשה להיפרד מהתערוכה שלך שמוצגת כעת בעינגע?

נעה: אני לא מרגישה שזו פרידה. זה יותר כמו ילד שעזב את הבית ועכשיו בעולם כישות נפרדת. אני תמיד מרגישה איזה תהליך פרידה מהעבודה ברגע שאני מסיימת אותה – אולי זה חלק מהטכניקה שבה אני עובדת. בגלל שזה חיתוך נייר ידני, אין לי הרבה יכולת לחזור ולשנות את העבודה אחרי שהיא גמורה, להבדיל מציור לדוגמא, שאפשר להוסיף עוד שכבות צבע. בחיתוך ידני ברגע שמשהו נחתך החוצה זה בלתי הפיך, כך שברגע שהעבודה העמלנית של גריעת הנייר מסתיימת, דרכינו נפרדות והיחסים משתנים לדיאלוג של התבוננות מרחוק. ככה אני גם די מרגישה ביחס לתערוכות ברגע שאני חוזרת הביתה

נעה יקותיאלי צילומים: אבי אמסלם

נעה יקותיאלי צילומים: אבי אמסלם

העבודות נוצרו מתוך בעירה, להתייחס להדחקה שהרגשתי שקיימת בארץ ביחס לכיבוש ולצורה שבה אנו מגדירים מעשי ידי אדם כ״טבעיים״. איך אנחנו מגדירים מלחמה והרס בתוך המציאות הישראלית־פלסטינית ובעיקר איך מנגנוני ההגנה וההדחקה משמשים תפקיד מרכזי של הסוואה. הן מתוך הכחשה והן מתוך מנגנון הישרדות

חגית: איפה עשית את העבודות האלה?

נעה: יצרתי את גוף העבודות הזה ב־LA, בעקבות הביקור האחרון שלי בארץ, שהיה במאי השנה. אחרי כמה שנים שבהן קצת התרחקתי מישראל וגם לקחתי קצת הפסקה מ״שפת האם שלי״ באמנות (חיתוך הנייר הידני) העבודות האלה נוצרו מתוך דחף רגשי עמוק להתייחס למציאות הישראלית־פלסטינית, מתוך רצון עמוק לקיים שיח עם הבית בשפת האם שלי. כך שזו תערוכה מאד משמעותית עבורי

חגית: העדינות של העבודות זועקת ומרטיטה. איך שולחים עבודות כאלה ממקום למקום?

נעה: העבודות באמת מאד עדינות, אבל גם הנושא, והשאלות שאני מעלה בהן מאוד עדינות כך שהן דורשות טיפול זהיר במיוחד, fragile caring – תרתי משמע. אני שולחת את העבודות שלי בתוך תיבות ששומרות עליהן

חגית: בואי נלך רגע אחורה – אלו תוצרים של השנה האחרונה, אפילו של החודשים האחרונים, מאיפה זה התחיל?

נעה: העבודות נוצרו מתוך בעירה, להתייחס להדחקה שהרגשתי שקיימת בארץ ביחס לכיבוש ולצורה שבה אנו מגדירים מעשי ידי אדם כ״טבעיים״. בזמן המלחמה האחרונה הייתה לי שיחה עם נהג מונית שמאד טלטלה אותי. דיברנו על המעגליות של ההרס והמלחמה. בסיום השיחה שאלתי אותו איך הוא רואה את סוף המחזוריות הזאת, שהרי ברור שזה לא יכול להימשך ככה לעד… הוא עצר את המכונית, הסתובב אליי ואמר ״אין מה לעשות, זה טבע הדברים״.

נעה יקותיאלי צילומים: שרון פולבר

נעה יקותיאלי צילומים: שרון פולבר

המשפט הזה היכה בי והעלה אצלי שאלות עמוקות ביחס לאיך אנחנו מגדירים מלחמה והרס בתוך המציאות הישראלית־פלסטינית ובעיקר איך מנגנוני ההגנה וההדחקה משמשים תפקיד מרכזי של הסוואה. הן מתוך הכחשה והן מתוך מנגנון הישרדות. בעיקר איך אנחנו כופים הגדרות של ״טבע״ על דברים שבעצם בידינו במידת מה.

יותר קל להשיל את האחריות ולהגיד שככה זה, אבל בגוף העבודות הזה אני מנסה ליצור מצב של השהיה אל מול דימויי ההרס בעזה, בעקבות המלחמה האחרונה, להזמין למרחב של התבוננות. רפלקסיביות שאני מרגישה שחסרה לי באופן אישי בתוך החברה הפוסט־טראומתית, שלעיתים אינה מאפשרת לעצמה סוג התבוננות שכזאת.

ההשהיה כמובן מתחילה אצלי, בתוך הסטודיו, בשהייה מתמשכת עם דימויים שאני יוצרת בחיתוך נייר ידני. אני חושבת שהשלב הראשון בתהליך שינוי מתחיל בהכרה

חגית: אלו הם נופים קונקרטיים או יותר נוף דמיוני?

נעה: אני מציגה תשע עבודות של חלונות, שבכל אחת מהן יש מפגש בין דימויי הרס ודימויי טבע. דימויי הטבע לפי צילומים של טבע שצילמתי ב־LA והם נמצאים כמו טפט על החלונות, ובחלקים שבהם החלונות פתוחים ניתן לראות מפתח אל המציאות של ההרס.

כמובן שבתוך תהליך העבודה, העבודות התרחבו גם אל מימד הנפש, אותם מנגנונים של הישרדות שאנו משתמשים בהם כמסתור של העולם הרגשי, שלפעמים לא יכול להיות חשוף במלואו, כך שמבחינתי יש גם הרבה אמפתיה בעבודות האלו.

ואמנם אני עובדת בדיכוטומיה של החומר; שחור־לבן, פוזיטיב־נגטיב, אינני מציגה מציאות חד מיימדית או חד משמעית אלה מרחב ושפה של התבוננות מתוך החומר והפעולה. עם הזמן גם הבנתי כמה העבודות האלה הן כמו פורטרט אישי של השנים האחרונות שלי, שבהן אני קרועה בין ישראל לארה״ב, בין הזהות הישראלית ליפנית שלי, בין המורכבות של תהליכים רגשיים שעברתי כתוצאה מהמעבר ל־LA ובכלל כמי שהייתה גם עולה חדשה בארץ בזמנו

חגית: זה מתחבר גם לאיזה זרם של ״תמונות מחלוני״ ששטף את הרשתות החברתיות בתקופת הסגרים של הקורונה. והחלונות מיד נתפסים כנקודת השקפה ממרחב בטוח־אבל־מוגבל אל העולם ששם בחוץ. יש קשר בין הסגרים לבין הבחירה בחלונות הפעם?

נעה: כן, אני חושבת שבשנתיים האחרונות כולנו עברנו מפץ רגשי שבו הרגשנו שהחיים כפי שהכרנו אותם התפרקו והובילו למקומות נפשיים לא פשוטים. ההרס בעבודות שלי אמנם מאד ספציפיים ופוליטיים אבל באיזשהו שלב הם הופכים למטאפורה רחבה יותר

חגית: את מנסחת את זה יפה ועדין, כמעט כמו האמנות שלך

נעה: תודה חגית. התערוכה הזאת מעלה מבחינתי שאלות ביחס לאיפה אני עומדת. החלונות תלויים בגלריה ללא קונטקסט של מרחב ספציפי. אני מרגישה ככה לעיתים. אני לא בדיוק יודעת לאן אני שייכת אבל אני יודעת שיש לי נקודת מבט. לכן העבודות האלה משקפות זה זה מבחינתי, לא ברור אם אני מתסכלת על המציאות מתוך מרחב הבית החוצה או מתוך החוץ פנימה. אלו שאלות שמעסיקות אותי תמיד, במיוחד בתערוכה הזאת

חגית: מה החלק של המורשת היפנית במשפחה?

נעה: אמא שלי יפנית־אמריקאית ואבא ישראלי. היא נולדה וגדלה ביפן ועברה להוואי בגיל 16. שוע בן ארי חשפה בטקסט נקודות מבט חדשות עבורי על התערוכה הזאת. היא יצרה הקבלות בין הפרספקטיבה המערבית באמנות הרנסנס, שלפיה יש נקודת מגוז אחת, נקודות מבט אחת (שממנה מתבוננים בציור) לעומת הפרספקטיבה באמנות יפנית, שבה מקובל ליצור עומק ע״י יצירת חללים ריקים בין האובייקטים.

כשאני מסיימת עבודה זה כמו להסתכל על זמן מבחינתי. עם הזמן הבנתי גם את חשיבות הפעולה של זה מבחינתי, כאישה, שמשמרת את הקראפט, בעיקר בעידן ההיפר טכנלוגיה ומציאות האינסטנט שאנחנו נמצאים בו. קראפט תמיד הייתה הצהרה פוליטית

בשיטה זו, כאשר אנו ״מושכים״ קווים אלכסוניים מהאובייקטים בציור, הקווים בעצם לעולם לא נפגשים לנקודת מגוז אחת, אלא מייצרים ריבוי נקודות מבט. עם השנים ב־LA, אני מרגישה שאני מבינה כמה בעצם הזהות היפנית שלי מושרשת באופן עמוק בדרך ההסתכלות שלי. יותר התבוננות מאשר הצהרות חד משמעיות. הסתכלות שאולי אינה תואמת את השפה ה״תכלסית״ הישראלית.

היום אני יכולה להבין גם כמה חיתוך הנייר, הקראפט היפני, היא דרך עבורי לדבר בשפה קצת אחרת על הדברים – תוכן מקומי בשפה זרה. הטכניקה היא גם דרך עבורי להמשיך מסורת של שנים ולטשטש את הגבולות של מה נחשב אמנות ומה קראפט – הרי ברור שההפרדה הזאת מחזיקה בתוכה מערכות כוח, הן מגדריים והן תרבותיים גאוגרפיים. חשוב לי לטשטש את הגבולות האלה ולהנכיח שאפשר גם להיות ״אסתטיים״ וגם לדבר תוכן פוליטי, יופי אינו מרדד שיח אלא מציע שפה אחרת

חגית: מתי ואיך ידעת שזה החומר שלך? שזו השפה שלך – חיתוכי הנייר בצללית שחורה?

נעה: האמת שזה לא נעשה מתוך החלטה, אני חושבת שתחילה (ואולי אפילו עד היום) זו מעין טכניקה תרפויטית. הרגשתי שזה איפשר לי איזה שקט ומרחב נשימה שמאד הייתי זקוקה להם בחיים בארץ ובכלל. מתוך מציאות כלכך טעונה ודוחקת הייתי צריכה מרחב כמעט מדיטטיבי בשביל להכיל ולהתמודד עם המציאות. פעולה של האטה ביחס למקצב החיים שלנו.

זו דרך מבחינתי להתעסק במושג הזמן בצורה הכי ישירה שיש. הרי זה תמיד מושא החרדה – איך מנצלים זמן, לאן זמן הולך, מה עשינו וכמה זמן נותר. כל אלה מתבטאים בצורה הכי ליטרלית בטכניקה שאני עובדת בה. כשאני מסיימת עבודה זה כמו להסתכל על זמן מבחינתי. עם הזמן הבנתי גם את חשיבות הפעולה של זה מבחינתי, כאישה, שמשמרת את הקראפט, בעיקר בעידן ההייפר טכנלוגיה ומציאות האינסטנט שאנחנו נמצאים בו. קראפט תמיד הייתה הצהרה פוליטית לדעתי. קונטרה לשפה הגברית המערבית הלבנה, שהכתיבה איך, באיזה צורה ולמה. שהובילה אותנו לאיפה שאנחנו היום לצערי

צילום: שון מרדט

צילום: שון מרדט

המיצב שעשיתי בזמן הקורונה The Chaos in Order מוצג בימים אלו במוזיאון בגרמניה. יצרו רפליקה אחד לאחד של חדר הבית שלי (כולל הכל) והציבו מחדש את המיצב. זה היה די טריפי (ואינטנסיבי יש לומר) פתאום לחזור לחדר ולמצב התודעתי הזה, הפעם במוזיאון בחצי השני של העולם

חגית: זה נכון. אבל החלטת על צמצום וזיכוך ההגדרות, שמוציא מהקראפט כל ביטוי מצועצע או מופרז. אצלך הנייר נראה כמעט כמו רישומי דיו.

הראיון הקודם שלנו היה אי שם בתחילת השנה הראשונה של הקורונה. את היית בסגר ב־LA והעברת את הסטודיו הביתה (כיכבת בהרצאות שלי אחר כך על אמנות בימי קורונה). כמעט שנתיים חלפו, מצאת איזון? את כבר עובדת לקראת תערוכות נוספות?

נעה: איזה כיף לשמוע, תודה! האמת שהמיצב שעשיתי בזמן הקורונה The Chaos in Order מוצג בימים אלו במוזיאון לאמנות עכשווית באהלן שבגרמניה. הם יצרו רפליקה אחד לאחד של חדר הבית שלי (כולל הכל) והציבו מחדש את המיצב. זה היה די טריפי (ואינטנסיבי יש לומר) פתאום לחזור לחדר ולמצב התודעתי הזה, הפעם במוזיאון בחצי השני של העולם

חגית: היית שם או שהם הציבו את זה ואת הסתכלת מרחוק ואמרת – ימינה, קצת יותר למעלה, זהו!…?

נעה: לא J האמת שנסעתי להצבה בגרמניה. זו עבודה שיש בה 360 חלקים, כך שזו הצבה מאד מסובכת ומדויקת

birds

חגית: זה באמת נראה סוג של טריפ. זה היה מורכב ומטורף כבר בתוך הבית כשהכנסת חדר (מצולם) לתוך חדר (תלת ממד) ועוד השתקפות של עולם בחיתוכי הנייר. לחשוב ששחזרו את כל זה במקום אחר – זה מושלם, יקום המתכנס לתוך עצמו…

נעה: והעבודה השנייה מסדרת ה״קורונה״ שנקראת ״2020״ עכשיו הוצגה במוזיאון לאמנות עכשווית ברוסריו בארגנטינה כחלק מ־Bienalsur. ובימים אלו אני עובדת על תערוכת יחיד הבאה שלי ב־Sabine Kunst Galerie במינכן ומתכוננת לרזידנסי של 9 חודשים בניו יורק

חגית: נשמע מאוד פורה ומעניין. אם לחזור רגע לתערוכה בתל אביב – מה התגובות שאת מקבלת? מה השאלות העיקריות שאנשים שואלים?

נעה: התגובות מאד חיוביות. זה מעניין לשמוע איך אנשים חווים את העבודות, חלק רואים בהן בעיקר תקווה וחלק רואים בהן בעיקר את ההרס. יש כמובן הרבה שאלות על הטכניקה, כמה זמן לוקח, מה קורה עם נקרע – אני תמיד מרגישה שזה שאלות שיכולות להיות מופנות לתוכן עצמו גם כן.

צילומים: אבי חי

בסופו של דבר אני מרגישה שאני משתמשת בטכניקה בפעולה שמושכת אנשים להתבוננות ושהייה, אולי תחילה זה כאילו לא מהמקום העמוק – אלא משיכה לטכניקה עצמה. אבל אז תוכן העבודות חושפות את עצמן

חגית: אמרת שאת רגילה להיפרד מהעבודות. ובכל זאת זה גם המעבר ממקום למקום ומתרבות לתרבות – את נפרדת מהדיאלוג עם הצופים, מישראל. עד הפעם הבאה

נעה: פרידות זה תמיד קשה לי. אני לא טובה בזה. מי שמכיר אותי יודע שזה תמיד מהול אצלי בקושי. אבל מאז ומתמיד חייתי בקרע הזה שבין מקומות כך שבשלב הזה כבר די התרגלתי שזו פשוט תחושה קיומית מתמשכת. אבל היה לי חשוב במיוחד להציג את העבודות האלה בארץ ולהיות בשיח מקומי סביבן.

העבודות שלי תמיד נובעות מתוך הנוף המקומי ואחרי הרבה זמן שלא הצגתי בארץ זה היה חשוב לי במיוחד, והשיח שנוצר בעקבות העבודות משמעותי בעיניי. זה שונה להציג במקום שיש לי עבר ועתיד בו, ואיתו, לעומת להציג בקונטקסט ומקום שהוא ״חיצוני״ לנושא

חגית: ממש. אז בינתיים נאחל שנה טובה ומוצלחת! הרבה דברים טובים

נעה: תודה!


נעה יקותיאלי I אומרים שזה טבע הדברים
גלריה עינגע, בר יוחא 7, תל אביב. נעילה: 15.1.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden