כל מה שחשוב ויפה
Primitives. איור: נעם וינר
Primitives. איור: נעם וינר

ספר שכולו קומיקס הוא הזמנה להרפתקה, ובמקרה הזה – הרפתקה פרימיטיבית למדי

אנתולוגיית הקומיקס Primitives מציגה פרשנות של 40 מאיירים ומאיירות מקומיים למושג, ״מסיפורים על האדם הקדמון, דרך התנהגויות שנחשבות לא ראויות בציביליזציה מודרנית ועד מפגשים עם יצורים קדמונים – ואפילו אלוהים ובריאת העולם״

אנתולוגיית הקומיקס Primitives, שיצאה לאור בהוצאת ברחש, נפרשת על פני 130 עמודים ומאגדת סיפורי קומיקס קצרים מאת 40 יוצרים.ות ישראלים.ות. פרימיטיבס היא השנייה בסדרת ספרי Misdeeds. הספר הראשון יצא בשנת 2020 – ישר לכבוד הקורונה – אולם הוא לא הושק באופן רשמי בישראל (אם לא כוללים אירועי זום למיניהם). 

״ההשקה הנוכחית היא השקה של שני הספרים בסדרה גם יחד״, אומר עומר הופמן, שערך את האנתולוגיה ביחד עם הילה נועם, ״ואנחנו גם מקווים שהקורונה לא תעצור את הספר הנוכחי ושהוא יעשה דרכו גם לפסטיבל הקומיקס באנגולם, צרפת, בחודש הבא״. 

לאנתולוגיה, כמו לקודמתה, ישנן כמה מטרות, ובראש ובראשונה ליצור במה יצירתית עבור קומיקס ישראלי. ״מסגרות כאלה הן נדירות ואנחנו מאמינים שהן חיוניות להתפתחות תרבותית, הן של המדיום המקומי והן של הקהילה שחיה ויוצרת כאן.

״מניסיוננו כיוצרים באנתולוגיות קומיקס מקומיות ובינלאומיות, אנחנו מבינים את החשיבות שיש למסגרות כאלה ביצירת מקום להבעה עצמית הנפרד משגרת העבודה שלנו. מעבר לכך, המטרה היא לצאת עם היצירה החוצה, ולחשוף את העולם הרחב לקומיקס הישראלי. לכן גם בחרנו ליצור באנגלית, כך שקהלים נוספים יוכלו להיחשף לספר״. 

״כשניגשנו לערוך את האנתולוגיה, לאחר קבלת החומרים מ־40 המאיירים והמאיירות, גילינו שהכותרת Primitives לקחה את היוצרים לכל מיני מחוזות ופרשנויות״, מוסיפה נועם: ״מסיפורים על האדם הקדמון, דרך התנהגויות שנחשבות לא ראויות בציביליזציה מודרנית ועד מפגשים עם יצורים קדמונים – ואפילו אלוהים ובריאת העולם. היו לא מעט כיוונים מפתיעים, וזה בדיוק מה שקיווינו שיקרה. גם העובדה שמדובר בקשת מגוונת של יוצרים, חלקם סיימו בתי ספר לעיצוב רק לאחרונה ואחרים כבר מאיירים מבוססים, אחראית לעושר שנוצר כשמדפדפים באנתולוגיה.

״בעריכה עסקנו הרבה בהקשרים בין הסיפורים – מבחינה תוכנית וגם מבחינה ויזואלית. מה שהנחה אותנו היה כאמור יצירת חוויית קריאה עשירה ומגוונת, אבל רצינו שהיא תהיה גם זורמת ואורגנית. היה לנו חשוב שהאנתולוגיה תחשוף את האיכויות של הקומיקס הישראלי, ויחד עם המעצבת מיכל מגן והמאיירת נעם וינר, שיצרה את איור השער, רצינו ליצור ספר שיהיה כיף להחזיק אותו, לדפדף בו ולחזור אליו בכל שעה.

״ומה עכשיו? את הספר אפשר להשיג דרך אתר הוצאת ברחש ובחנויות עצמאיות נבחרות, ובנוסף אנחנו מייעדים לו מקום גם מעבר לים וכבר מנהלים מגעים כדי להגיע איתו לקהל האירופי והאמריקאי. ספר שכולו קומיקס הוא הזמנה להרפתקה, ובמקרה הזה – הרפתקה פרימיטיבית למדי״.


עומר הופמן

בתקופה האחרונה אני שוחה באופן קבוע. הגיל והמקצוע עשו את שלהם וכירופרקט ידוע אחד קבע חד־משמעית שאם אני מעוניין להימנע מניתוח בגב התחתון, עלי להתחיל לשחות. ככל שהתמדתי בשחייה, מצאתי את הריטואל שנוצר מוזר ומעניין יותר. ההתפשטות מול זרים והחשיפה של הגוף, הכניסה המשותפת למרחב מוגדר והחלפת הנוזלים המשותפת.

הריטואל הזה לא רק מפשיט אותנו מהלבוש, אלא גם משיל מאיתנו קודים חברתיים וחושף אותנו כמשהו טבעי. בקומיקס רציתי להעביר חלק מהחוויה הזו של שחייה בבריכה לצד אנשים נוספים. השוחים הם כמו אמבות באמבט: חוזרים לשלב פשוט יותר, אולי שלב אבולוציוני קדום יותר, שבו כולם משכשכים באיזו ביצה קדמונית בצוותא. ואולי יותר מהכל, רציתי לצייר עירום. 

עומר הופמן

עומר הופמן


דניאל פלג

הילה ועומר פנו אליי בתזמון איום ונורא, כשבדיוק ניסיתי בכל הכח לדחיין את הרומן הגרפי שאני עובדת עליו כבר שלוש שנים ושהיה אמור להיות פרויקט הגמר שלי בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל. אז כמובן שהסכמתי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לזחול מתוך הבוץ שבו שקעתי עם הספר שלי – קומיקס קצר, ממוקד, שמתחיל ונגמר, כדי לאמן שוב את השריר שהרגיש קצת מנוון ומשותק מרוב ספקות.

כתבתי סיפור על אישה שמאמצת חיית פרא שמשבשת את חייה, בהשראת היצור הכי פרימיטיבי שאני מכירה: הכלבה שלנו, כנענית פרועה וטריטוריאלית עם בעיות ויסות חושי, שאיכשהו מצאה את עצמה בדירה תל אביבית עם מרשם לפרוזק.

דניאל פלג

דניאל פלג


אורית ברגמן

הפרויקט התחיל בימי הקורונה שבהם הבת שלי ליה, הלומדת באוניברסיטת תל אביב, חזרה לגור בבית. החלטנו לעשות את הפרויקט במשותף כהמשך למשחק שהיינו משחקות, מעין מרוץ שליחים מצוייר. אחת מאיתנו (לרוב ליה) הייתה מציירת ציור, אני הייתי מעתיקה קטע ממנו, וליה הייתה מציירת ציור חדש בהתבסס על הציור שלי וכן הלאה.

הנושא, פרימיטביים, התקשר אצל שתינו לאפיזודה המתרחשת בספר עמק החיות המוזרות של טובה ינסון שבה מומינטרול, שמתעורר משנת החורף שלו, מחריד ממרבצו אב קדמון החי בארון המעילים. האב הקדמון – טרול עב־הגבות – מחפש מקום מגורים חדש ועובר לגור בתנור עצים לאחר שסידר מחדש את הסלון לטעמו.

העברנו את הסיפור מהעולם הדמיוני לבית שלנו, הפכנו את האב הקדמוני לאם, וצפינו כיצד האורחת החדשה משנה את סדרי הבית שלנו. ליה עשתה סקיצות לכל האיורים, אני ציירתי אותם בדיו, והיא צבעה על שולחן אור, בשני צבעי עיפרון שונים. 

אורית וליה ברגמן

אורית וליה ברגמן


נועה קלנר

ההגשה לאנתולוגיה היתה ממש סביב סוף ההריון שלי ואחרי הלידה. הנושא ״פרימיטיביים״ נגע לי במקום נכון באותו רגע: יש משהו בלידה ששם אותך במקום מאוד ראשוני ופרימיטיבי. הכל פיזי ומדמם, בועט וחי מאוד. הגוף שלך משתנה ומתגלה חיה פנימית בתוכך. 

שנת 2021 הגיעה אחרי שנה שבה חווינו כל מיני חוויות חדשות, ואחת מהן היתה תחושת הבדידות והסגר. הרבה זמן עם עצמנו, לטוב ולרע. כדי לא לקמול, בין השאר הקפנו את עצמנו בעציצים, ניסינו להביא פנימה את הטבע שלא יכולנו לצאת אליו. 

הקומיקס שלי מתאר אישה שמחליטה לעשות שינוי, והיא מכניסה אל הבית שלה צמחים. היא מביאה עוד ועוד עציצים, ובלי לשים לב הירוק משתלט על הבית ועליה. היא משתנה כמעט באדישות. זה פשוט קורה. אולי בטעות. בלי הירואיות ודם, אלא בשקט האופייני לנמר. איירתי את הקומיקס ממש אחרי הלידה. אחרי החוויה ההירואית הזאת, רציתי להראות פרימיטיביות אחרת, חיה פנימית קדומה ושקטה, שאני מתחברת אליה. 

החיבור בין אישה לנמר לא חדש בעולם האיור, אבל כבר הרבה זמן שרציתי לעשות לזה גרסה משלי. 

נועה קלנר

נועה קלנר


נטלי וקסמן שנקר

השתתפתי גם באסופת הקומיקס הקודמת של Misdeeds, שם הכנתי קומיקס בשם New Start שמספר על ילדה, במציאות עתידנית דמיונית, הנרכשת על ידי ילדה אנדרואידית ואמה כדי לשמש מעין חיית מחמד לילדה האנדרואידית שמאבדת בה עניין עם הזמן, ולבסוף משליכה אותה. 

כשהוזמנתי על ידי עומר והילה להשתתף באסופת הקומיקס השנייה, הבנתי מיד שארצה ליצור מעין סיפור המשך לקומיקס שלי במיסדידס, שגם הוא עסק בנושא ״פרימיטיביים״, אם חושבים על זה לעומק. 

הפעם התמקדתי באותה ילדה, ג׳יין, לאחר שהגיעה למעין קומונה של בני אדם שהושלכו על ידי האנדרואידים. היא נלכדת ומגיעה לגן חיות, שבו היא ובן אנוש נוסף מוצגים לראוה בדיוק כמו הקוף, האריה או כל חיה אחרת. 

הקומיקס הזה (וגם הקודם, כאמור) עוסקים בנושא של מין מפותח יותר שמתייחס למינים אחרים כנחותים. היום אנחנו, בני האדם, המין ״המפותח״ לכאורה, ואולי מחר גם אנחנו נהיה פרימיטיביים. היחס של בני אדם לבעלי חיים הוא נושא שמעסיק אותי, ומכאן הגיעה ההשראה לקומיקסים האלו. 

נטלי וקסמן שנקר

נטלי וקסמן שנקר


סתיו עסיס

במהלך שנה ד׳ בהיותי סטודנט בשנקר, קיבלתי מייל מעומר שבו הוא הזמין אותי להשתתף באנתולוגיה. אחרי שנרגעתי קצת מהתרגשות, התחלתי לחשוב מה המושג ״פרימיטיביים״ אומר עבורי. כמובן שהיו את כל האסוציאציות לאנשי מערות, פרה־היסטוריה וכו׳, אבל רציתי לנסות לקחת את המושג הזה למקום יותר עכשווי/רלוונטי שהרגשתי שיש לי מה להגיד עליו. ככה הגעתי למקומות שבהם עוסק הקומיקס שלי – דעות קדומות, מה מקובל בחברה ומה לא, מה אמור להיות מקובל אבל עדיין לא מספיק.

הרעיון שלי היה לייצר סיפור קצר ותמציתי (גם ויזואלית) סביב דמות אחת שמנסה להרכיב רהיט סטייל איקאה, ונאבקת תוך כדי ביצוע. לבסוף הדמות מצליחה להרכיב את הארון (להלן הרהיט), נכנסת לתוכו ונעלמת.

עוד לפני ביצוע הקומיקס עשיתי מחקר כדי להבין איך בכלל כדאי ונכון לספר את הסיפור, אלו פריימים ישרתו אותו בצורה הטובה ביותר כדי שהשיא יקבל מקסימום אימפקט. כך הגעתי לחלוקת פריימים פשוטה והתמקדות בתנועתיות, בהבעות הפנים של הדמות, במאמץ שלה ואפילו בבחירת הצבעים, כדי לתאר את המאבק שלה ולבסוף את ההיעלמות ה״סתמית״ שלה.

סתיו עסיס

סתיו עסיס


עובדיה בנישו

הקומיקס שלי הוא סיפורו של תייר המבקר במוזיאון היסטוריה וטבע (איפשהו באירופה). הביקור מדהים ומסקרן אבל במהלכו מגלה התייר שהמוזיאון גדול ויש המון מה לראות, אולי קצת יותר מדי, ומתחיל להתעייף. הוא מדדה לו ועם הזמן הופך בעצמו לחלק מהמוזיאון עד שמתגלה מולו אוביקט אלוהי.

הסיפור מבוסס על ביקור שעשיתי עם זוגתי רוני ב־Naturhistorisches Museum בווינה, שמסודר בצורה כזו שככל שעולים התקופה נהיית מודרנית יותר עד שמגיעים לחקר החלל. הצחיק אותי מאוד לראות שככל שהזמן עובר אני נהיה איטי ומכופף יותר, ההתרגשות של ההתחלה התחלפה בחיפוש אחר עצירת הקפה הבאה.

הרפרנסים נלקחו מאותו טיול: המוזיאונים הישנים באירופה בנויים לגובה ואין מעליות (או שהן מוחבאות היטב), אז רוב הזמן בין איזור לאיזור אתה נפגש בגרם מדרגות אימתני לא פחות מהדינוזאורים עצמם.

עובדיה בנישו

עובדיה בנישו


הילה נועם

את הסיפור שלי, The Drummer, ביססתי על קטע קצר של היינריך פון־קלייסט בשם ״אנקדוטה מהמלחמה האחרונה״. הסיפור, בן שתי פסקאות בלבד, התפרסם במקור בגרמנית בתחילת המאה ה־19. מדובר בקטע מצחיק, ציני, טראגי־קומי, ששבה את לבי כבר לפני שנים – ומאז חיפשתי הזדמנות להפוך אותו לקומיקס. האנתולוגיה Primitives הייתה ההזדמנות המושלמת (יש מי שעלול לחשוד שהחלטנו על הכותרת כדי שאוכל לממש אותו סוף־סוף; אני מכחישה).

הקומיקס מציג את סיפורו של מתופף צבאי שלאחר מחיקת הגדוד שלו המשיך לצעוד במלחמת יחיד התאבדותית מול צבא האויב. כשנתפס, בקשתו האחרונה היתה שבעת ההוצאה להורג לא ינקבו בגופו חור נוסף, כי בכל זאת הוא ניחן בגאוות מתופפים. הוא מסתובב עם גבו אל שוביו, מפשיל את מכנסיו ומראה להם בדיוק לאן עליהם לכוון את קני הרובים.

רציתי לתת לדמויות נופך אלגורי, לא לדבר בהכרח על צבא כזה או אחר אלא גם על יחסים בין בני אדם בכלל, ולכן התרחקתי מחזות ריאליסטית. רציתי להכניס משהו מהשובבות והחוצפה של העלילה לנראות של הקומיקס ושל הדמויות, כך שלמרות שמדובר במלחמה עקובה מדם (כמו שגם רואים בקומיקס) היא עדיין תהיה קלילה ומצחיקה. יש משהו בניגוד הזה שמאוד מעניין אותי.

ובכל זאת, לאורך הדרך שתלתי ייצוגים ויזואליים ספציפיים כמו קסדות בסגנון פרוסי וגיליוטינה במחנה הצרפתי, כדי לרפרר (במרומז) לזמן ולמקום בסיפור המקורי. בסוף הקומיקס בחרתי להראות את התוף הצבאי מחורר לגמרי ומעלה עשן – כך שלא בטוח שכיתת היורים התלהבה מהמחווה של גיבורנו המתופף.

 

הילה נועם

הילה נועם

הילה נועם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden