כל מה שחשוב ויפה
מיכאל מזרחי. צילומים: עמית אלקיים

20 ומשהו // מיכאל מזרחי

למד הכל ביוטיוב (וכשהגיע למגמת קולנוע הכל התפוצץ); מאמין שמוזיקה יכולה לשנות חיים (ומרגיש שפרנק אושן, קניה ווסט וקנדריק לאמאר הם חברים שלו); ורוצה ליצור בגד ״שאתה מרגיש שמחבק אותך ושגורם לאחרים לרצות לחבק אותך״

כבר בזמן שירותו הצבאי הבמאי והתסריטאי מיכאל מזרחי – בן 25, מתגורר ברמת גן – עמל על הקליפ המרשים One Day Love (כחלק מהפרויקט של ברק פלדמן). מאז הוא צבר ניסיון בלי ללמוד באקדמיה, והוציא תחת ידיו קליפים רבים.

היום, כשהוא אמון על פרסומות לחברת Joytunes, הוא מבין שהוא צריך גם לעשות את האמנות שלו. בדרכו העצמאית הוא שואף להעתיק את מודל הבמאי לכל תחום בכדי לייצר יצירה משמעותית, בין אם מדובר בפיצ׳ר מוזיקלי שהוא כותב או מותג בגדים שהוא מקים בימים אלו. 

ללמוד מיוטיוב 

״כבר בגן הייתי עושה כל מיני סטופ־מושנים של פלסטלינה. אבא שלי מעצב גרפי ואמא שלי מעצבת פנים, אז הייתה גישה כזו בבית. בחטיבה פתחתי ערוץ יוטיוב, לא בדיוק ידעתי מה הסיפור, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות סרטונים שאנשים יראו; לא סרטוני חתולים מצחיקים אלא סרטונים עם סיפור או דברים שקשורים לאפקטים. יש בערוץ דברים מביכים, אבל יש גם סרטון אחד (GTA בחיים האמיתיים, שטויות של ילדים חנונים) שיש לו 800 אלף צפיות. פעם זה היה ממש אורגני, לא היה דבר כזה לקנות צפיות״. 

״למדתי הכל מיוטיוב, הכל How To… איך לצלם, באיזה עדשות להשתמש. פגשתי אנשים בדרך שעזרו לי דרך האינטרנט, בעיקר ישראלים אבל לא רק. ואז הגעתי למגמת קולנוע בתיכון, וזה היה כמו להתפוצץ: ללמוד קולנוע, איך קולנוע זה אמנות, כי מה שעשיתי לפני כן היה מאוד טכני ובאיזשהו מקום מאוד שיווקי, איך לעשות דברים ויראליים.

״היום אני עובד כבר יותר משנתיים וחצי בג׳ויטיונס, חברה ישראלית שיש לה שתי אפליקציות. אני עובד בתוך צוות קריאייטיב, ויחד אנחנו עושים פרסומות שעולות ליוטיוב ומקדמות את האפליקציות. אלו פרסומות שמבוססות על מידע שאפשר להוציא מיוטיוב (מספר הקלקות, כמה אנשים נשארו לצפות בכול הפרסומת וכו׳), אז אפשר לדעת אם משהו שעשית הצליח או לא, בשונה מלהעלות קמפיין בטלוויזיה.

״המזל הוא שהחברה כל הזמן משתנה ומתפתחת, אז כך גם הזויות והקהלים. גם טרנדים או אקטואליה משפיעים על העבודה שלנו. זה אתגר להיות מעניין בכל פעם, אבל החברה מביאה את העניין מעצמה״. 

אם אני מסתכלת על הפרסומות שיצרת, טביעת היד שלך מעבודות קודמות כמו הקליפ One Day Love עדיין ניכרת.

״נכון. אני לא מנסה לברוח מזה שהגרעין הוא אסתטיקה ויזואלית מרהיבה שיכולה להדהים את הצופה, אבל הרבה מאוד דברים שאני עובד עליהם עכשיו מבוססים יותר על מהות, רגש, עומק. אני רק משתמש בצורה בשביל להעביר דברים. סיפור הפך הרבה יותר חשוב עבורי בשנים האחרונות, וזו גם הסיבה שלא עשיתי שום דבר חדש שהוא ממש שלי, כי רציתי ליצור ממקום אחר. עשיתי הרבה קליפים או פרסומות, אבל אין שום יצירה שהיא ממש שלי״. 

לא יכול רק לתמוך באמנות של אחרים

״כשנפגשתי עם אבשלום אריאל, הייתי במקום שהחלטתי שאני מפסיק לעשות קליפים, כהחלטה. זה משהו שמכלה את הזמן שלך. למרות שהוא כיף הוא מאוד מתסכל, אני מרגיש שאני צריך לעשות דברים שלי. החלטתי שאני לא יכול להמשיך רק לתמוך באמנות של אחרים. 

״אבשלום הוא מלחין קלאסי שמפיק לנטע ברזילי, נפגשנו כדי לעבוד על מוזיקה לסרט מוזיקלי שאני כותב כבר שנתיים. ניר שאולוף, שיחד איתו עבדתי על הקליפ ׳תודה רבה׳, הוא במאי וכותב תאטרון שכותב איתו מוזיקה. המפגש איתם היה וואוו, הם אנשים מאוד מיוחדים. אני מגיע מעולם של פרסומות וקולנוע עם תסריט, וממש נפתח לי הראש כשהכרתי אותם.

״כששמעתי את ׳תודה רבה׳, הצלחתי לראות את מה שהשיר הזה צריך. ובגלל שאבשלום חבר החלטתי לעשות את זה. הכל התחיל ממחשבה לעשות משהו פשוט – לקחת מצלמה ותוך שלושה ימים זה מוכן״.

״השוט בקליפ מצולם בסלואו, מה שאומר שאבשלום היה צריך לעשות הכל הרבה יותר מהר. הוא קנה מגיני ברכיים ונעלי ספורט, ושבועיים לפני הצילומים הוא רץ על האבנים והתאמן. אני ותום רייכהרט (שותף שלי לדרך והצלם שאני עובד איתו באופן קבוע) עשינו ימי טסטים בים. הטסט האחרון לפני הצילומים היה קשה, שום דבר לא עבד וזה לא היה מספיק מרגש.

״התחברנו עם המצילים של הסוכה, הם היו מדהימים ושאלתי את המציל איך אני מגיע לסלע שהיה באמצע הים. הוא אמר ׳אני אקח אותך בסירה׳. אני לא אוהב ללכת לים אבל כשמדובר בעבודה אני לא רואה בעיניים. תום ואני היינו עם מצלמה שכורה ועדשת זום מטורפת, ואז הוא הגיע עם חסקה. עשר דקות הוא חתר, תום חיבק את המצלמה ושטנו לסלע.

״בזמן שאבשלום הלך על שובר הגלים כמה חבר׳ה ביקשו שהוא יצלם אותם, ואז הבנו שזה הקליפ; איך שהמבט שלו השתנה, הגוף שלו. הקליפ הזה הוא התמונה שצריכה להיות ציורית, אבל בעצם המהות האנושית שבה והמפגש. 

״יש הרבה מניפולציות בלתי נראות בשוט הזה שגרמו לי לעבוד עליו חצי שנה. מאחור היו כל מיני דברים לא מתוסרטים, אז הרקע הוא קולאז׳ של כל הטייקים. זו גם בחירה אסתטית של ניסיון לשלב ציורים קלאסיים עם תחושה נוסטלגית מעט, ונראות הפילם שחוזר בקולנוע: שמש, שקיעה, אור זוהר, זו הפרשנות שנתנו לשיר בבחירה של הקליפ. רציתי ללכת למקומות שהם כבר מעל ה־100 אחוז של הקיטש, זה כבר לא קיטשי מרוב שזה יפה״.

נשמע שהעבודה שלך על פרויקטים נמשכת לאורך זמן. אני מניחה שמבחינת תגמול או סיפוק זה לא פשוט. 

״נכון. בתקופה שהוצאתי קליפ למיכאל סוויסה, את הסרט שלי Hit Me ואת הקליפ One Day Love, קיבלתי המון תגובות טובות ומפרגנות. ביום ש־Hit Me יצא ברק פלדמן פנה אלי והתחלתי לעבוד על One Day Love, ועבדתי עליו שנתיים. אני חושב שמשהו השתנה מאז באופן שבו אני מתייחס לפרויקטים, כי כשאתה בלופ של עוד פוסט ועוד ותגובות אתה חי על מה יחשבו.

״זה לא מאוד הניע אותי, אבל כן איך אני אקבל עוד פעם את הבוסט הזה, איך אעמוד בציפיות; הרצון לשחזר משהו. היום אני עובד על סרט פיצ׳ר מוזיקלי, ריטריט מוזיקה. זה סרט על ציניות, על פופ, והוא לא אמור להיות סרט ישראלי בעיקרון. נראה לי שאלו בעיקר ההשפעות שלי, כאילו לא מכאן. לא שמעתי כל כך מוזיקה כשהייתי ילד…״.

לקחתי על עצמי להיות בן אדם שבונה לעצמו את המסגרת ומדרבן את עצמו, ואני חושב שבאיזשהו שלב נגמרו המקורות ליצירה. הגעתי לגבול של מה שמעניין אותי, מיציתי טכניקה עד הסוף, כרגע לפחות. תלת־ממד, אפקטים, עריכה, צילום ופילם; אני צריך למצוא מקור חדש להשראה

אז למה דווקא סרט מוזיקלי?

״הרבה דברים הגיעו לי מאוחר, כמו אהבה מאוד גדולה למוזיקה והפקה. אני לא מפיק אבל יש לי עניין בפרטים ובאנשים שמאחורי המוזיקה. התחלתי להתעניין במוזיקאים ובמפיקים, והיו לי שלבים אובססיביים שבהם אפילו לא הקשבתי למוזיקה אלא ניסיתי להבין את הדמויות: פרנק אושן, קניה ווסט, קנדריק לאמאר – אני מרגיש שהם חברים שלי.

״חשבתי על זה שהלוואי והייתי יכול לקחת את המודל הזה של מפיק או מוזיקאי ולחבר אותו לעשייה שלי, כי אני חושב שלהיות בקופסה של תסריטאי או במאי רק מייצר עוד מאותו דבר. לכתוב תסריט לפי שבלונה, לחשוב על קונספט או לכתוב סינופסיס, אלו דברים חשובים אבל אני לא יודע אם צריך ללדת רעיון רק מתוך זה.

״מוזיקה ממש יכולה לשנות את החיים וחשוב לאהוב מוזיקה. לא בקטע מטיף אבל היי, אם פספסתם את זה, אז אולי כדאי לנסות. אז הסרט מתעסק במוזיקה, אבל באופן כללי בלפתוח את העיניים לזה שהכל טוב, שהכל שווה תשומת לב״. 

יותר מעניין לעשות אמנות מלעשות סרטים

״זו הייתה החלטה מודעת לא ללמוד. אני חושב שזה התחיל ממקום עם מעט יוהרה, חשבתי שאעשה את הקליפ של One Day Love ואז כל העולם יהיה לפני, שאני לא אתחיל לעשות סרטי הגשות לבתי ספר. ואז הבנתי שבעיקר מה שיש למסגרת לתת לי, זה מסגרת, ואני מאמין שהחיים הם המסגרת. אם במשך כמה שנים בבית ספר לקולנוע אני אקום ואכתוב, אף אחד לא מבטיח לי שבוקר אחרי שאסיים את הלימודים אוכל לעשות את זה לבד.

״לקחתי על עצמי להיות בן אדם שבונה לעצמו את המסגרת ומדרבן את עצמו, ואני חושב שבאיזשהו שלב נגמרו המקורות ליצירה. כי הגעתי לגבול של מה שמעניין אותי, מיציתי טכניקה עד הסוף, כרגע לפחות. תלת־ממד, אפקטים, עריכה, צילום ופילם; אני צריך למצוא מקור חדש להשראה, ואני חושב שלחקור על מוזיקאים, לשמוע דברים חדשים, לפגוש אנשים חדשים, לקרוא. הבנתי שיותר מעניין אותי לעשות אמנות מלעשות סרטים״. 

להבין איך מדברים אופנה

״בתור ילד ממש שנאתי את הגוף ולהתלבש והתביישתי בעצמי, וכמו מוזיקה, גם אופנה הגיעה לי מאוחר. ככה נוצר הקשר עם שירה אנגלר, בוגרת שנקר מדהימה, המעצבת שעובדת איתי על Subtle Body. הבנתי שכבמאי אני צריך לדעת לתקשר את הרעיונות שלי דרך אלו שמתעסקים ומבינים בקראפט שלהם. לבנות את הצוות הנכון ולתת לכל בן אדם להרגיש שהוא יודע שאתה סומך עליו זה פרייסלס, ואפשר לעשות ככה המון.

״זה התחיל בתור סוג של טסט. הרגשתי שאני מבין קצת במוזיקה, והבנתי שאני צריך לעשות פרויקט טסט באופנה בשביל להבין איך מדברים אופנה. בהתחלה רציתי שיהיה לי סל כלים מסוים כשארצה לעשות בגדים לסרט שלי. כתבתי בפייסבוק שאני מחפש בוגר.ת שנקר לפרויקט לא מוגדר. לשירה ולי הייתה שיחת טלפון ארוכה שבה אמרתי לה שאני רוצה לנסות, שאני לא יודע לצייר, ואני רק אוהב להתלבש״.

Subtle Body

Subtle Body

״התחלנו בסקיצות לסרט, ודיי מהר הפך לבגדים: שלושה פריטים – סווצ׳ר, חולצה ומכנסיים. אנחנו עובדים על זה למעלה משנה וזו רק ההתחלה. אני רואה את זה כמשהו מאוד ראשוני. לא למדתי אופנה ואני לא כל כך מכיר, רק בשבועות האחרונים התחלתי לחקור על מעצבים, לקרוא ראיונות, לפרוש את ההיסטוריה לפני. אני מבין את החשיבות של הדברים, זה עולם מאוד קשה ואני רק עכשיו מתחיל ללמוד אותו״.

ומה החזון ל־Subtle Body?

״החזון הקרוב הוא שזו תהיה חברה רפלקטיבית, שמדברת עליך ועל החוויה שלך עם הבגד, לא עם החוץ. לשים עליך בגד שאתה מרגיש שמחבק אותך ושיגרום לאחרים לרצות לחבק אותך, יותר מבגד שגורם לך להראות מגניב או יפה. זה גם חשוב, אבל זה לא הדבר העיקרי. בגלל זה הבגדים גדולים, מפנקים ומחממים.

״יש כל מיני רצונות להרחיב את היריעה בעתיד. אני חושב שהעולם של דברים פנימיים רק הולך וגדל. לדוגמה הדספייס, אפליקציה של בריאות הנפש – זה משהו שאני חושב שיש לו המון מקום. יש לי רצון לייצר חוויה שהיא לא חוויה רגילה, לא של קנייה ולא של לבישה. כזו שבצורה דיי ליטרלית מכוונת אותך להסתכל על דברים אחרת. עדיין לא הפכנו את זה לפרקטיקה, אבל זה חלק מאוד גדול בשיחות ובבחירות שלנו.

״אנחנו מכוונים להפוך את הדבר הזה לפנימי; משהו שמשנה לך את הדרך. לדוגמה, על כיסא אפשר לשבת, הוא יכול להיות יפה ונוח, אבל הוא גם יכול להיות עוד דברים. כך גם עם בגדים. ואם בדרך מסוימת נצליח להעביר את זה דרך חוויה של מיתוג, של קניה או פלטפורמה, אפשר לייצר שינוי אצל אנשים״.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden