כל מה שחשוב ויפה
בברלי ג׳יין סטוארט. צילום: מולי גולדברג; צילומי עבודות: דאנקן פיליפס
בברלי ג׳יין סטוארט. צילום: מולי גולדברג; צילומי עבודות: דאנקן פיליפס

בברלי ג׳יין סטוארט: בונה מחדש את מה שנהרס

פורטפוליו Promotion: עם שתי תערוכות יחיד - במכון הרומני לתרבות בתל אביב ובבית יד לבנים בראשון לציון - האמנית בברלי ג׳יין סטוארט עוסקת בבתי כנסת כסמל, כמקום וכזיכרון

מחר (חמישי, 27.1) יצוין יום השואה הבינלאומי, שעל קיומו הוחלט באו״ם בשנת 2006. בחירת התאריך אינה אקראית, ובעבור העם היהודי מסמנת את אחד האירועים המשמעותיים של מלחמת העולם השנייה – תאריך שחרורו של גטו אושוויץ־בירקנאו על ידי הצבא האדום. בד בבד עם חובת הזיכרון וההנצחה, אימי השואה לעולם נושאים איתם הקשרים הנוגעים ליהדות, כמו חשיבות השמירה על מורשתה כמה שמבטיח את שרידותה, משמעותן הרבה של שייכות וקהילה ביצירת חוסן, וכוחה של אמונה בניצחון הרוח. 

שתי תערוכות יחיד שמתקיימות בימים אלה עוסקות בנושאים אלה, כשמאחוריהן עומדת האמנית בברלי ג׳יין סטוארט, יהודיה בריטית שאמנותה, הבוחנת זהות תרבותית, מוקדשת למורשת יהודית. האחת היא ״מסע במרחב הזמן ברומניה״ (אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ) המוצגת במכון הרומני לתרבות, אחרי הצלחה שקצרה בסתיו האחרון, כשהוצגה בבית האמנים בתל אביב.

התערוכה השנייה היא ״מעבר לאפר״ (אוצרת: עדי אנג׳ל), המוצגת בבית יד לבנים בראשון לציון. התערוכות, כל אחת בדרכה ובמדיומים אמנותיים שונים, מתייחסות למורשת יהודית דרך בית הכנסת כסמל, כמקום להתכנסות הקהילה המבקשת לחוש שייכות, לשמור ולשמר את יהדותה. 

A Jewish Historical Arrival in Alba Iulia. צילומי עבודות: דאנקן פיליפס

A Jewish Historical Arrival in Alba Iulia

Jewish Survival in Bucharest

Jewish Survival in Bucharest

Romanian Routes

Romanian Routes

Fading Times in Sibiu

Fading Times in Sibiu

הפעם הראשונה שסטוארט הציגה בישראל הייתה כשהשתתפה בביאנלה לאמנות יהודית ב־2017, ולאחר מכן גם ב־2019. תערוכות היחיד שמוצגות כעת מיטיבות להציג את דרכה הייחודית של האמנית, שאימצה ללבה ולמכחולה תכנים יהודיים. 

כך, מסע במרחב הזמן לרומניה, היא תוצר של שלוש שנות מחקר שערכה סטוארט במדינה, שבמהלכן חזרה ושבה אליה, ביקרה בערים ובעיירות קטנות ונשמה לתוכה את מראות הישן והחדש שנגלו לעיניה. כהליך מחקר היסטורי לכל דבר ועניין, היא התחקתה אחרי סיפורי עברם של המקומות והאנשים שחיו בהם תוך ניהול דיאלוג עם ההווה, והרשמים שספגה ותרגמה לשפתה האמנותית הם התמה העומדת בבסיס התערוכה. 

״בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מהעבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת״, נאמר בטקסט האוצרות של התערוכה, החושפת עבודות במדיומים שונים – ציורים, רישומים, חריטה על עץ ופרספקס ותבליטים.

היצירות מרובדות, גדושות בצבעים ובפרטים, חושפות עומק יצירתי ורגשי, ומעידות על יד אמן מיומנת ונפש מחויבת לתמה. סטוארט מספרת באמצעותן סיפור, קושרת זמנים לכדי מרחב עם חוקיות משלו, נאמנה לתפיסתה הגורסת ש״האמן הוא שיוצר את החוקים וזהו אקט היצירה. זה לא מה שהוא רואה, אלא הפרשנות שהוא מעניק למראה״. ואכן, ככל שמדובר ביצירתה היא, העבודות המוצגות בתערוכה נעדרות קו ליניארי או חוקיות סדורה, מציגות פרספקטיבות הפוכות, ומייצרות קולאז׳ צורני ונרטיבי המביא את קולה האמנותי כ״מספרת סיפוריים חזותיים״. 

המקום שאליו התנקזו כל רגשות היהדות שלי

סטוארט, יהודיה מאמינה, נולדה בלונדון למשפחה מסורתית ומתגוררת בה עד היום. סביה הגיעו לאנגליה מרומניה, ולמרות שהוריה כבר נולדו באנגליה, הסקרנות והעניין בארץ מוצאם של הסבים ובחייהם שם ניטע בה כבר בילדות.

״אימא שלי דיברה על כך הרבה, וסבא שלי, שהיה נגר, גילף בעץ פסלים שהדימויים שלהם לא נשאבו מהסביבה בה חיינו אלא מזיכרונותיו, כמו דימויי צמחייה וחיות שמעטרים קברים בבתי קברות יהודיים ברומניה״, היא מספרת. ״לאמנות הייתה נוכחות חזקה בבית, וגם אני ציירתי מילדות צעירה. יכולתי לשבת בחדרי שעות ולצייר, וכבר אז ידעתי שאמנות זה מה שאני רוצה לעשות״. 

Bucharest

Bucharest

Bucharest - Lasi

Bucharest – Lasi

Bucharest, The Great Synagogue

Bucharest, The Great Synagogue

Yiddish Theatre

Yiddish Theatre

כהמשך טבעי, את השכלתה האקדמית היא רכשה בלימודי אמנות וחינוך באוניברסיטת לונדון, והעיסוק באמנות, שהוא לדידה דרך חיים, הפך גם למקצוע – הוראה. ״אני לא עושה שום הפרדה בין העיסוק בחינוך לאמנות לבין העיסוק באמנות. בשניהם זה הקול שלי ומי שאני, וזו הדרך שבה אני מסתכלת על דברים״. 

בד בבד, הסקרנות שגילתה כילדה בארץ מוצאם של סביה, התפתחה לעניין עמוק בזהות תרבותית ככלל, ובמורשת יהודית בפרט. ״מכיוון שבילדותי גרנו בסביבה לא יהודית ובית הספר שלי לא היה יהודי, בית הכנסת היה המקום שאליו התנקזו כל רגשות היהדות שלי״. בתוך כך, ככל שהעניין הפנימי שלה בנושאי מורשת והקשרים תרבותיים ויהודיים גבר, בתי כנסת הפכו בעבורה למושא יצירה, שלדבריה ״גם מהווה בעבורי כלי ודרך לבטא את היהדות שלי. להרגיש שייכת ומחוברת״.

כך, בעשורים האחרונים בתי כנסת, על מופעם המבני, עיצוב הפנים שלהם, וטקסים שמתקיימים בהם, מזינים את אמנותה; סטוארט חוקרת־מתעדת אותם ברחבי אנגליה ובמדינות נוספות, בוחנת את מקומם בחיי הקהילה ואת האינטראקציות המשתנות שקיימו הקהילות עם סביבתן הנוכרית, בהקשרים היסטוריים וחברתיים בתקופות שלפני מלחמת העולם השנייה ואף אחריה.

״בתי כנסת מספרים הרבה על הקהילה שהשתייכה/משתייכת אליהם. הם מייצגים אמירות, כתוצר של זמן, מקום וסביבה, של רוח הקהילה, ושל מידת הזהות וההזדהות שלה עם היהדות״, היא אומרת.

על אף ששורשיה המשפחתיים מובילים לרומניה, המסע אליה שאותו התערוכה מתעדת, לא נולד כמהלך שתוכנן על ידה, אלא כמפגש לא מצופה מהסוג שהחיים יודעים לזמן. נושא המורשת היהודית שמעסיק אותה הביא אותה לכנס בינלאומי שעסק בכך, ולדבריה ״הרגשתי שם קצת מוזר. הקהל היה מורכב מאנשי מקצוע, אנשי אקדמיה ואוצרים שזהו שדה עיסוקם המקצועי, ואני הגעתי רק עם התשוקה שלי״, היא מספרת בחיוך. 

אחד הדוברים בכנס, שהגיע מרומניה, דיבר על תהליך של שימור בתי הכנסת בטרנסילבניה, ומבחינת סטוארט דבריו נפלו על קרקע שאך חיכתה לקלוט אותם, כמו התפרצות לדלת פתוחה. ״כששוחחה איתו לאחר ההרצאה וסיפרתי לו מה הביא אותי לכנס, הוא שאל אם יש לי אתר, ואחרי שראה את העבודות הזמין אותי לבקר ברומניה״. 

The Great Synagogue of Constanta, Romania

The Great Synagogue of Constanta, Romania

Poland - The Life Within the Cracks

Poland – The Life Within the Cracks

The Great Synagogue of Constanta, Romania - The Womens Gallery

The Great Synagogue of Constanta, Romania – The Womens Gallery

רשמי הביקור, שכאמור הפך לביקורים חוזרים, נחשפים בעבודות המשלבות את הפן האישי של סטוארט שמקורו בשורשיה המשפחתיים עם מבט־על חוקר, תוך שרטוט יריעת חיים שנעה כרצף מתמשך בין עבר להווה, בין חוץ לפנים, ובין נוף אנושי לנוף בנוי־דומם.

״כשציירתי ברומניה ׳חייתי׳ שם וחוויתי תהליך של ׳קדימה ואחורה׳ בין זמנים ותקופות״, היא אומרת על מה שמוצא את ביטויו בשכבתיות המאפיינת את העבודות; שכבות של צבעוניות משתנה בין בהיר לכהה המייצגת את מעברי הזמנים, כשהעבר נעדר הצבע כמו נסוג אל הרקע, לעומת ההווה המיוצג בצבעוניות ססגונית. בדומה לכך ניכרות בהן ״שכבות סגנוניות״, שנעות בין פיגורטיביות לבין שבירת חוקים, ובין סממנים נאיביים משהו להדהוד של סממנים גותיים. 

לחבק את המורשת ואת הזהות שלנו

תהליך היצירה של סטוארט חוקר ועמלני. את המראות שהיא לוכדת בעיניה היא מנציחה גם במצלמתה, מתעכבת על פרטים, כותבת הערות והארות, מתעדת לעצמה מחשבות ורגשות שמתעוררים בה, ואף מתעמקת בטקסטים היסטוריים רלוונטיים. כל אלה הם בבחינת תהליך הכנה הכולל סקיצות והליך תכנוני, שבמסגרתו היא מגבשת את סיפור העבודה, כמו אלו פרטים להדגיש ואלו רק להדהד כרקע, על מנת ליצור את המארג שיגלם את הנרטיב.

בתוך כך, הטיפול המגוון שהיא מעניקה לפני השטח וירידתה המדויקת לפרטים מעוררים השתאות. אף עבודות ההכנה שקודמות ליצירה המוגמרת, מהן על נייר פרגמנט שקוף, מרשימות בפני עצמן, ולא בכדי קיבלו האוצרים החלטה מושכלת לשלב בתערוכה כמה מהן לצד התוצר הסופי שנולד מהן. 

המקומות שפקדה סטוארט במסעה מונצחים בעבודות בדרכים שונות הנגזרות מסיפוריהם ומהאופן בו נחוו על ידה. כך לדוגמה, בעבודת שמן על בד עתירת צבע, שנושאת את הכותרת הישרדות יהודית בבוקרשט, מתוארת העיר היום, ובכלל זה בית כנסת מודרני ועכשווי למראה.

עבודה אחרת, סיגט (Sighet), שנוצרה על מצע עץ, מספרת את סיפורה של העיירה הכפרית והפסטורלית ששוכנת בהרים. לצד הנוף הירוק שמשתרע בגבולותיה ובתוך הצבעוניות העזה שמציגה אותה ואת אנשיה בהווה, שזורים עברה כשטעטעל חסידי פעיל, כמו גם העובדה שממנה הועברו יהודים למחנות השמדה. אלה, לעומת חלקיה הססגוניים של העבודה, מוצגים כרישום קווי חרוט בעט חשמלי על המצע חסר הצבע, כמו מבקשים לעמעם ולמסמס את הזכרון הקודר.

העבודה שמיטיבה לגלם את שילוב הממד משפחתי של סטוארט, עם שרטוט חיי היהודים בסביבת התרבות הנוצרית בעבר ובהווה, היא קולאז׳ ציורי־צילומי, שנרקם מחיבור של שני ציורים ושילוב תצלום מחתונת סביה ״הגדולים״ – הורי סביה – ברומניה בשנת 1880. בעבודה, שהיא האישית ביותר בתערוכה, הסבים הישובים על כיסאות מופיעים במרכז העבודה, כשחלקיה האחרים קושרים תמונת חיים טיפוסית של פעם במופע נטול צבע, עם תמונת הווה מודרני־צבעוני. 

מעבר לאקט האמנותי, שחותר לחבר עובדות היסטוריות לכדי סיפור, השאיפה של סטוארט היא לדבריה ״להביא דרך העבודות מסרים של שייכות, הרמוניה ואיזון. כמו השכבות שמאפיינות אותן, כך גם כולנו ׳עשויים׳ משכבות של היסטוריה ונוספות, ומה שחשוב הוא לשמור ולשמר אותן, לחבק את המורשת ואת הזהות שלנו״.

Timisoara, Romania - The Spirit Within

Timisoara, Romania – The Spirit Within

Poland - Restoring Memories

Poland – Restoring Memories

Poland - Pencil Drawing

Poland – Pencil Drawing

Cluj, Romania

Cluj, Romania

בתי כנסת הם התמה המרכזית גם בתערוכה מעבר לאפר, אך במקרה זה היא צמחה ממקום אחר. הסגרים שהוטלו על הציבור בתקופת הקורונה, והותירו את הקהילה היהודית ללא אפשרות למפגשים בבית הכנסת שאליו הם רגילים, עוררו אצל סטוארט מחשבות על קהילות שנותרו ללא בתי כנסת אחרי שאלה נהרסו בתקופה המלחמה, ובצורך שלהן לשרוד. 

אחרי שבמסגרת מחקרה ברומניה נקרו על דרכה בתי כנסת נטושים, עזובים וחסרי חיים, מהם שחוו הרס, היא חקרה את התופעה גם במדינות נוספות במזרח אירופה. ״עניין אותי העבר שלהם ואילו זכרונות נותרו ממנו. לבחון אם משהו מרוח המקום נשמר למרות ההרס״.

את רשמיה היא הנציחה בסדרת רישומי עט ותחריטים המתעדת אותם, בתהליך שמתחיל מרישום בעיפרון, שלאחריו היא צורבת אותו על לוחות מתכת כשלב מקדים. לדימוי המודפס סטוארט מוסיפה נגיעות המרמזות על עברם של בתי הכנסת המתפוררים; עלי זהב המסמלים את פאר העבר, דמויות של מתפללים כייצוג של החיים שרחשו בהם פעם, ולחלופין קרע של הדף המבטא את הקרע הפיזי והנפשי שחוותה הקהילה כשנזנחו או הושחתו. 

בתערוכה מוצגת סדרת התחריטים על לוחות אבץ, שיופיים הושחת באמצעות שימוש בחומצות. ״עם קו, מרקם וצל התמונות הנוקשות יצרו סיפור חדש עם מסרים חדשים״, נכתב בטקסט האוצרות; ״הרס ועצב עיצבו חיים חדשים שונים מהעבר. מוות ונטישה עוררו עוצמות חדשות״. 

עם כל תמונת ההרס והכאב שעולה מבתי הכנסת ההרוסים, לדברי סטוארט, ״סדרת העבודות הזאת גרמה לי להרגיש שאני בונה מחדש את מה שנהרס. מבחינתי נותר בבתי הכנסת ההרוסים ׳משהו׳, במישור הרוחני. זכר החיים שפיעמו בהם הוא זכרון הרוח היהודית כדרך לשרוד ולהמשיך״. 

התחנה הבאה בדרך היצירה של סטוארט היא איטליה, להמשיך ולחקור את נושא המורשת גם שם ולהרחיב כך את פסיפס הזמנים התרבותי־יהודי, שהינו יותר מכל מושא תשוקתה האמונית והאמנותית כאחד.


מסע במרחב הזמן לרומניה
אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ
המכון הרומני לתרבות
, שדרות שאול המלך 8, תל אביב (קומה 6, בית אמות משפט)
נעילה: 31.1

מעבר לאפר
אוצרת: עדי אנג׳ל
גלריית יד לבנים ראשון לציון, רחוב אחד העם 20
נעילה: 20.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden