איינדהובן 2021 // משמעות וערך בעולם דיגיטלי

שבוע העיצוב ההולנדי, המתקיים כל שנה באיינדהובן, מהווה אחד משבועות העיצוב המרתקים, בזכות הפוקוס שניתן בו לאחריותם ולתפקידם של מעצבים, בהשפעה על מראה העולם ופני החברה. מגיפת הקורונה הובילה לכך שבשנת 2020 הוא התקיים בגרסה וירטואלית, אבל אתנחתא קלה בהתפשטות הווירוס איפשרה את קיומו באופן ממשי בחודש שעבר. בתקופה שבה מבט אל עתיד של אי וודאות הפך להווה משתנה, היה מעניין לפקוד את התערוכות המוצגות ולבחון סוגיות דומיננטיות העולות בשדה העיצוב, בסביבה שמעודדת ומציעה מבט ספקולטיבי וקונספטואלי גם בימים כתיקונם.

בכתבה ראשונה שכתבתי – בין לא עוד לעוד לא – התמקדתי בחוויה דרך שתי תערוכות שנועדו לשאול שאלות ולעורר למחשבה אודות מצב הביניים והעמימות שבו אנו שרויים. בכתבה הזו אני רוצה להתבונן אל תערוכות שבהן נבחנו הבטים שונים ביחסים בין אדם, אובייקט וסביבה, כחלק מדרך לעשייה בעלת משמעות ולתהליכי יצירה המקנים ערך למוצר ו/או לפעולה.

התערוכה Things that matter שהוצגה ב־Microlab Hall בחנה יחסים בין אדם, אוביקט וסביבה באמצעות עיסוק בתרבות חומרית והתייחסות לחומרי גלם ולטכניקות עבודה. הפרוייקטים שהוצגו בה הציפו נקודות מבט שונות אודות אובייקטים כנשאים של משמעות וערך.

בחלל תחום בכניסה למרחב התצוגה הציג אנטואן פיטרס (Antoine Peters) את Space Garments – מיצב שבו הוא הפך פרטי לבוש ומושגים מעולם הטקסטיל לאלמנטים פיסוליים במרחב; מתח ושיבש את ההרגלים על מנת לעכב את הצופים ולהציע להם התייחסות שונה על ואל המוכר.

בשיחה איתו הוא התייחס לעולם האופנה כמרחב של פס עיצוב מהיר לטרנדים מתחלפים, ולרצון שלו לגרום לאנשים להאט מעט דרך הפניית תשומת הלב אל הקיום והיופי של אלמנטים באופנה באמצעות מתיחת היחסים בין אדם, אופנה ומרחב. לדוגמה – 40 מטר של תפר שנע ובונה שרוול הופך אלמנט פיסולי שובה לב הניצב במרכז החלל, מזמין את המתבונן להסתובב סביב האוביקט, להתעכב, לשים לב לפרטים, ולחייך למול המשמעות הנוספת שבו נטען פרט הבגד שרבים מאיתנו לוקחים כמובן מאליו.

במהלך אחר שנועד להאט את הצופה הוא מציב יריעת טקסטיל המורכבת מקומפוזיציה עיצובית דו־כיוונית שעל מנת לראות את האפשרויות השונות שלה המבקר צריך להיות אקטיבי, לפנות זמן כדי לסייר בחלל ולזהות את ההבדל המתקבל בגין שינוי נקודת המבט שממנה הוא מתבונן על הטקסטיל.

הצצה אל מחברות הסקיצות של פיטרס מגלה רישומי סביבות שבהן השפה הוויזואלית והוורבלית של שדה האופנה מקבלת משמעות פיסולית במרחב, כשפרטי הלבוש שהוא יוצר אינם פריט טרנדי שנלבש ומושלך לנוכח הבא אחריו, אלא אוביקט בעל ערך שרוצים לשמר ולהשתהות למולו כחלק מאמירה על הצורך להאט את קצב פס הייצור ההמוני.

פלטפורמה דיגיטלית לקליעת סלים

בצמוד לפיטרס הוצגו פריט לבוש וטקסטיל כקראפט בעל ערך בפרוייקט מחקרי מטעם Zeeuws Museum. בפרוייקט, re_USED re_SATIN re_COLOUR, ניתחה קבוצת חוקרים ומעצבים ז׳קט עשוי אריג דמשקאי (damask) מהמאה ה־18-19 מתוך אוסף המוזיאון, בניסיון ליצור טקסטיל המשחזר את אותם צבעים עם צמחים וחומרים ששימשו בתהליכי יצירתו בעבר.

במחקר הם בחנו מהיכן מגיעים הפיגמנטים ואילו תהליכים התקיימו כדי להגיע לאיכויות הצבע/אריג. בתערוכה, בדיאלוג מרגש בין עבר והווה, ובמחווה לפריט הלבוש ההיסטורי שהוצג בקופסה סגורה, הוצג אריג עכשווי שנארג על פי אותם עקרונות, אבל כזה שעשוי מבגדים ישנים שנגרסו, מוחזרו, נצבעו ונטוו באותן טכניקות מסורתיות.

גילגולה של פעולת הקראפט במנעד שבין עבר להווה ובין המסורתי לעכשווי, עמדה גם בבסיסה של התערוכה BASK IT!, שבה הפכה פעולת האריגה והקליעה של סלים לאמצעי לדיאלוג בין יוצרים מתרבויות שונות

גילגולה של פעולת הקראפט במנעד שבין עבר להווה ובין המסורתי לעכשווי, עמדה גם בבסיסה של התערוכה BASK IT!, שבה הפכה פעולת האריגה התלת־ממדית והקליעה של סלים לאמצעי לדיאלוג בין יוצרים מתרבויות שונות, כמו גם כר למשחק ובחינה של אפשרויות למלאכות שפותח שדה זה.

התערוכה נולדה בהמשך למהלך שהחל בימי הקורונה, בתקופה שבה אנשים היו כבולים לסביבתם הקרובה. שיחה שהתקיימה בין המעצבים אדריאנוס קונדרט וג׳יימי וולפונד (Adrianus Kundert, Jamie Wolfond) הובילה את השניים לפתוח באינסטגרם עמוד בשם basketclub, ולהפוך את הפלטפורמה הדיגיטלית מועדון פעיל ליצירה ובמה עכשווית למלאכת קליעת הסלים.

פעם בשבוע העלו השניים מטלה בצורת אימוג׳י, ומעצבים ויוצרים מכל העולם הגיבו ויצרו מקלעות בחומרים שונים ובטכניקות שונות כתגובה לתרגיל, צילמו את יצירתם והעלו אותה לאינסטגרם של הקבוצה. בהמשך נולדו מתוך הקבוצה שיתופי פעולה בין יוצרים ממקומות שונים וגם בין יוצרים ליצרני חומרי גלם. עמוד האינסטגרם שהחל כקהילה קטנה הלך ואסף קהל עוקבים נאמן (ומונה נכון להיום יותר מ־23,000 עוקבים). מועצת הקראפט ההולנדית שזיהתה את העשייה רבת המשמעות הזמינה את קונדרט לאצור תערוכה ממשית של סלים וטכניקות קליעה כחלק משבוע העיצוב ההולנדי.

עשרות האוביקטים שהוצגו בתערוכה – ייצוג לפעולות שנעשו על ידי חברי הקבוצה – נעו בין שימור מלאכות עתיקות למתיחת גבולות החומר, הצורה והטכנולוגיה ביצירה עכשווית. העבודות נעו בין סלים עשויים חומרים טבעיים ועד למקלעות של קרבון־פייבר והדפסות תלת־ממד, מאוביקטים עשויים חומרים מתכלים ועד לשימוש חוזר ו/או שאריות של חומרי גלם תעשייתיים, מיצירת מנגנונים הממחישים את פעולת הקליעה ועד מיצבים קלועים המשתלטים על המרחב.

כך, בהצבה רבת חומרים צבעים וצורות, קיבל המהלך החברתי־דיגיטלי ייצוג ממשי כאמצעי המציף את המשמעות והערך החברתי, תרבותי, חינוכי וכלכלי של קראפט ככלי מקשר ומגשר בין בעלי מלאכה מסורתיים למעצבים עכשוויים ברחבי העולם, ואת משמעותו של אובייקט יחידני בשדה של ייצור המוני.

גוף האדם כעננה של אטומים

אל מול ביטויים של חומר וטכנולוגיה בשדה הקראפט המסורתי הציבה קריסטין מינדרטסמה (Christien Meindertsma) מיצב קונספטואלי, שבוחן את יחסי אדם־חומר מנקודת מבט שונה לחלוטין. תחת השם Sharing Elements היא בחרה להוביל מחשבה על כך שהאדם אינו מעל החומר אלא הוא עצמו חומר, ולשאול שאלות כמו – ממה עשוי האדם? מאיפה מגיעים האלמנטים המרכיבים אותו? לאן הם הולכים? מהם היחסים בין אדם למרכיבי החומר הסובבים אותו?

בחלל התערוכה היא הציגה מיצב פיזי־דיגיטלי המורכב מייצוגים פיזיים של אלמנטים ויסודות המרכיבים את כדור הארץ ושל המרכיבים מהם עשוי גוף האדם, וממרחב אינטראקטיבי שבו על גבי מסך גדול מוקרנים חלקיקים הנעים בחלל. עם כניסת מבקר למרחב ההקרנה הדיגיטלית החלקיקים הולכים ומתגבשים בהתאמה לצורת מבנה הגוף והפוזיציה שבה הוא ניצב בחלל, ועם יציאתו הם חוזרים ומתפוגגים חזרה לכדי ענן של חלקיקים הנעים במרחב. כך מקבל כדור הארץ משמעות של מערכת סגורה של משאבי טבע כאשר גוף האדם כעננה של אטומים שמתגבשת ומתפרקת מהווה חלק מאותם משאבים חומריים עליהם יש לשמור.

העיסוק במשאבים חומריים באמצעות ייצוגים דיגיטליים זכה לאינטרפרטציה מעניינת בתערוכה שעסקה במחשבות אודות אובייקטים לחברה חדשה, שהוצגה בחלל התצוגה של Dutch Invertuals. בסטודיו, שלצד עבודה עבור לקוחות יוצר כל שנה פרוייקט מחקרי שנועד לעורר שאלות על עיצוב ו/או באמצעות עיצוב, הוצגו פרויקטים של יוצרים ששאלו איך ייראה עולם העתיד ואילו אובייקטים ישרתו אותו.

אחד הפרויקטים המרתקים שהוצגו בתערוכה היה ״גיאולוגיה דיגיטלית״ של סטודיו EDHV – פרויקט שנולד מתוך השאלה איך הדור הבא יסתכל על העבר ומציע, לכאורה, נקודת מבט של גיאולוגים שיחקרו את הסלעים של התרבות הדיגיטלית. במיצב, הבנוי כמקבץ מסכים, הוצג תיעוד של ״משאבי טבע״ שנלקחו מתוך משחקים ועולמות מחשב דוגמת מיינקראפט, פוקימון, סוניק ואחרים.

פרויקט ״גיאולוגיה דיגיטלית״ של סטודיו EDHV נולד מתוך השאלה איך הדור הבא יסתכל על העבר ומציע, לכאורה, נקודת מבט של גיאולוגים שיחקרו את הסלעים של התרבות הדיגיטלית

בכל מסך נע קובץ דיגיטלי עם פרטי המיקום שממנו הוא נלקח (סביבת המחשב), גודל הקובץ (הייצוג לכאורה של הנפח הממשי שלו), וכיצד הוא שימש בסביבה הווירטואלית. כך, באקט של תיעוד מינרלים מתוך סביבות שנוצרו באמצעות קוד, מונכחת תרבות של עולמות וירטואליים ועולה מחשבה אודות ארכיאולוגיה של העתיד.

מבט אחר על הסוגיות בין עולם ממשי לווירטואלי עלה בעבודה Bit-Scape של Moonseop Seo, שבה נבחנו שאלות אודות קראפט וקיום חומרי בעידן דיגיטלי־וירטואלי. בעבודתו הוא הציב סדרת פסלי קרמיקה – מקבצי פיקסלים שצורתם תוכננה על ידי קוד מחשב, כשלכל אובייקט שנוצר באופן ממשי היה גם אובייקט המתקיים במרחב הוירטואלי כ־NFT. באמצעות הצגת תוצרי הקלדת כפיים (במקום עבודת כפיים) הוא מחבר בין העולמות, מטשטש גבולות, ומעלה סוגיות של עתיד בו הממשי והוירטואלי ההולכים ומטשטשים בהווה יהפכו זיכרון מתמסמס בתוך עתיד לא ידוע.

שני הפרויקטים הוצגו כחלק ממקבץ של 12 עבודות שהוצבו במרחב, כשמעל כולן ריחפה מטאפורה ויזואלית למערכות הישנות שקורסות באמצעות גריד של תקרה משרדית שהפאנלים שלו מתמוטטים. גריד זה הפך מעין גג של חוסר יציבות וייצוג לריקבון רעיוני ופיזי של עבר־הווה, תחתיו הוצגו המחשבות לקראת חברה חדשה וסביבה חדשה.

תערוכה ללא היררכיות

אחת התערוכות שמעוררת סקרנות רבה ומושכת קהל רב בכל שנה היא תערוכת הסיום של האקדמיה לעיצוב איינדהובן, שנחשבת חלון ראווה אל סוגיות המעסיקות את דור המעצבים הצעיר היוצא אל העולם. השנה הוצגו בתערוכה מעל 170 פרויקטים בחלל אחד, בעומס רעיוני־ויזואלי (מכוון). במקום לחפש נרטיב מגובש הוצבו עבודות זו לצד זו במה שנראה כבחירה כמעט אקראית. לא מקבצי נושאים, לא פרויקט שמוביל אל פרויקט, אלא מעין שיקוף של מציאות רבת רבדים ופרשנויות שניתן לקרוא כל פעם באופן שונה.

כל מבקר שנכנס לחלל היה צריך לבחור איך לנווט את דרכו במרחב עתיר העבודות ובתערוכה ללא היררכיות. בוגרי מחלקות שונות, בוגרי תואר ראשון ותואר שני הוצגו יחד וללא בידול. על במה מרכזית התקיימו שיחות, ראיונות, פרזנטציות ואירועי פרפורמנס, כפלטפורמה לדיון רחב אודות מהותו של עיצוב ומקומם של מעצבים. הצפה ויזואלית וקולית שעסקה במנעד בין שיקוף המציאות לעיצובה, בין פרויקטים פילוסופיים לפרויקטים פרקטיים, בין תודעת עבר לחשיבה אל העתיד, וחווית מבקר המהווה ייצוג (מכוון או פחות) לתקופה עתירת הגירויים, השינויים והצורך לבחור בה אנחנו חיים.

מתוך הפרויקטים הרבים בחרתי שלושה ששבו את ליבי, כל אחד בדרכו. הסוגיה של הקניית ערך לאוביקטים ותהליכים, שהיתה חלק מהאג׳נדה של שבוע העיצוב, עלתה באופן מעניין בפרוייקט הגמר של רנס היין (Rens Hein). תחת הכותרת ״דיאלוג עם חומר״ הוא התבונן על מגבלות ואיכויות טבעיות של עץ, עבד איתן ולא כנגדן, ושם את התכונות הייחודיות של החומר בחזית הפרוייקט.

בין האוביקטים שהוא הציג כסדרה אפשר למצוא את ״הגנה״ – אוביקט שבו הוא הפך את הקליפה המגנה של העץ – חומר שבדרך כלל מוסר ונזרק – למרכז הפיזי והרעיוני של העבודה; Living – אוביקט שבו הוא נתן כבוד לקורת עץ מסובבת שנחתכה ויובשה באופן לא מבוקר, כשבמקום להשליך את חומר הגלם שקיבל פיתול והפך כמעט לא שימושי הוא בנה חמורים שמותאמים לזויות הפיתול של הקורה, והפך אותה (ואותם) לאובייקט פיסולי מרהיב.

Waving הוא גוף פיסולי דינמי, שביצירתו הוא פרס את החומר באופן המהדהד את תנועת הענפים והרוח כחלק מהזיכרון של האובייקט, כשבבחירה באופן הצבתו אפשר לבחור אם לאסוף ו/או לפרוע אותו. כך, באמצעות קראפט מסורתי, הוא מדבר על יחסי אדם־טבע, על מישטור וזרימה עם החומר, עם הרעיון ועם מהלכי החיים.

נקודת מבט אחרת על היחסים בין אדם וטבע עלתה בפרויקט La (Re)constitución de los Andes של קרלוס ספיר ווטרו (Carlos Sfeir Vottero). שנת הקורונה החזירה את ספיר ווטרו למדינת הבית שלו – צ׳ילה – והובילה אותו לחיבור בין שאלות אוניברסליות אודות משאבי טבע ונופים שהולכים ונכחדים, לסוגיות הקשורות למקום ולתרבות שבה הוא גדל. במיצב, שהיה תוצר של מחקר וכתיבה אודות היכחדותם או הישרדותם של נופי טבע פראי בהרי האנדים ובמדבריות המלח של צ׳ילה, הוא הציג מהלך קונספטואלי שבו הוא מחזיר לנחושת מעובדת את המופע הטבעי שלה.

צ׳ילה נחשבת לספקית הנחושת הגדולה בעולם, וכריית הנחושת בצ׳ילה, שמהווה מקור הכנסה מרכזי והכרחי לכלכלה המקומית, מלווה בסוגיות חברתיות, פוליטיות וגיאוגרפיות לא פשוטות. בעבודתו, באמצעות תהליכים אלקטרוכימיים, הופך ספיר ווטרו חומרי גלם מעובדים – מטבעות נחושת אירופאים ואמריקאים – לבסיס ליצירת תצורות גבישיות הנראות כמו מקור החומר באדמת רכס האנדים. כך, בפעולה שבה הוא לכאורה מגדל את המינרל מחדש, הוא מחזיר את המחצב שהופק מאדמת ההרים לצורך רווח כלכלי, אל מופעי היופי ומראה הנוף הטבעי שלו ומעלה אותו ואת הסוגיות הנקשרות אליו לתודעה.

מכשפה בעידן קפטיליסטי

למול עיסוק ביחסי אדם־סביבה דרך בחינה של חומרים ותהליכים מבוססי טבע, היה מעניין לפגוש את הפרוייקט ״איזוטריה דיגיטלית״ של ג׳ינברה פטרוצי (Ginevra Petrozzi), שבו היא עסקה בשינויים תרבותיים ויחסי אדם־טכנולוגיה. בתהליך עבודתה פטרוצי בחנה טקסי קריאה וניבוי של גורלות על גבי הטלפונים החכמים – ויצרה מיצב בו היא שימשה מעין קוסמת ארכיטיפית שתפקידה להאיר את האפשרות לשינוי יחסי הכוח בין אדם למערכות שליטה של כלים דיגיטליים.

בעבודת מחקר שהיא כתבה – ״להיות מכשפה בעידן של מעקב קפיטליסטי״ – היא ניתחה את מקומם של קלפי הטארוט ככלי לחיזוי המבוסס על הבנת התת מודע של האדם בעזרת דמויות וארכיטיפים המצוירים עליהם; יצרה הקבלה לחיזוי עכשווי של התנהגויות על ידי ניתוח אינפורמציה בידי מערכות מעקב טכנולוגיות; הציגה את הטלפון כקלף רב שכבתי המכיל סימנים של תבניות חשיבה, דפוסי התנהגות ותחומי עניין; העלתה את הסוגיה של שליטה על ידי מערכות דאטה וכוחות אינטרסנטיים שמסלילים את דרכו של אדם; והציעה טקס כישוף עכשווי בו היא מתפקדת כמכשפה מודרנית שתפקידה להתנגד להסללה ולגבולות המנותבים על ידי מבני כח קפיטליסטים.

בחלל התערוכה היא יצרה סביבה טקסית בה שילבה מסורת צורנית וחומרית של קלפים, נרות וקמעות עם צורת הטלפון – ובכך שימרה את האווירה של מרחבי כישוף וקסם, הכניסה לתוכם את הטכנולוגיה החדשה, ושפכה אור (נרות) על המידע הרב הטמון במכשירים הקטנים שכל אחד מאיתנו נושא עליו.

בימי התערוכה הזמינה פטרוצי את המבקרים לטקס קריאה בטלפונים האישיים, שבו בהתבסס על החומר הדיגיטלי הנאסף בהם – אפליקציות, תמונות, פוסטים ותכתובות – היא ניתחה את אופן ניתוב המידע והתודעה והציעה קמיעות ואביזרי פולחן ככלים לריפוי דיגיטלי. כך, באמצעות שפה של עולמות כישוף וקסם, היא הציבה את המכשפה מודרנית כמי שמציעה הזדמנות לדון במה שהאלגוריתם מציע, ולמול הבנת מקומן של מערכות הדאטה פותחת פתח למחשבה על החזרת אפשריות השליטה (גם) לאדם.

פטרוצי הזמינה את המבקרים לטקס קריאה בטלפונים האישיים, שבו בהתבסס על החומר הדיגיטלי הנאסף בהם – אפליקציות, תמונות, פוסטים ותכתובות – היא ניתחה את אופן ניתוב המידע והתודעה והציעה קמיעות ואביזרי פולחן ככלים לריפוי דיגיטלי

מערכת היחסים בין אדם וטכנולוגיה עמדה גם בבסיסה של התערוכה LAWKI (ראשי תיבות של Life As We Know it), שהציגה קבוצת ARK בגלריה MU. במיצב מרשים ורב רבדים המבוסס על יחסים בין תנועת קהל לבין טכנולוגיות מידע ואלגוריתמים לומדים, המבקר משוטט שיטוט אקראי במרחב הגלריה בתוך מה שנראה כמו מקבצי פיקסלים, מפעיל מערכות הקרנה המגיבות לתנועה במרחב, אבל לא שולט בתוצאותיה.

התכנים המוקרנים, המבוססים על ניתוח מושגים מתוך מיליוני שעות וידאו ודימויים שנלקחו מהרשת ומייצגים חיים ברחבי העולם, נשלטים על ידי כלים טכנולוגיים, והנושאים העולים במחול האינפורמציה, ההופך קומפוזיציה דינמית בחלל, אינם נתונים לרצון המבקר.

כשהחדר ריק מאנשים ניצבים רבים מהמסכים ריקים מתוכן. כניסת קהל למרחב מניעה מהלך של העלאת תכנים וזרם אינסופי של מידע מוקרן בהתאמה לתנועת המבקרים ומיקומם במרחב, ומציף את המסכים השונים. הבחירה אלו תכנים יעלו, באיזה רצף ועל איזה מסך, נעשית על ידי אלגוריתמים לומדים, אך אלה מתנהגים בהתאמה לנתונים שהוכתבו ונכתבו על ידי בני אדם.

כך, בתוך המידע האינסופי הנגיש ברשת, שמנותב באמצעות כלים טכנולוגיים שמופעלים במנגנון משותף של אדם־מכונה, עולות שאלות דוגמת מי שולט על מי – האדם על הטכנולוגיה או הטכנולוגיה על האדם? כמו גם איזו תמונת חיים מתקבלת במקומות שונים הודות לאופן ניתוב האינפורמציה ומה השפעתה על שינוי תפיסות ההתנהגות של האדם?

במהלך היסטורי־פילוסופי מעניין משולבים במרחב התערוכה טקסטים ושירה ברוחו של וויליאם בלייק – אמן, משורר ומיסטיקן שכתיבתו עסקה (גם) באפוקליפסה ובחרדות של עידן המכונה לאחר המהפכה התעשייתית, כאמצעי להצפת סוגיות וחרדות שמביאה איתה הקידמה וכנקודת מפגש בין תקופות. באמצעות טקסטים אלה מאירים חברי הקבוצה סוגיות הנוגעות ביחסי כוחות בין אדם וטכנולוגיה בעידן של מהפיכות וקידמה – בעבר המהפיכה התעשייתית וכיום המהפיכה הדיגיטלית.

שיגור לעולם אחר

בחלל שבו הוצגה בשנים קודמות תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב איינדהובן, בתוך העומס האינסופי וההצפה המעייפת, ולצד אי הוודאות המלווה אותנו בתקופה האחרונה ומצריכה גמישות מחשבתית יותר מתמיד, הציג Zalán Szakács את Eigengrau (האור האפל). המיצב הציע פסק זמן של ניתוק מעומס האינפורמציה, המסכים והסביבה העכשווית, באמצעות השהייה מנטלית מרגיעה המבוססת על מהלך לינארי של הקרנות אור.

בתוך חלל עצום וחשוך, שהצריך האטה בקצב התנועה על מנת להסתגל לתנאים החדשים, נצבה במה עגולה וסביבה הקרנת אור דינמית שעוטפת/סוגרת אותה (מראה שהזכיר לי עמדת שיגור ב״מסע בין כוכבים״). כניסה למרחב הבמה הפכה אותה למעין בועה מנותקת. כל מה שמחוצה לה התעמעם והטשטש, והילת האור שהפכה מסך מבודד זימנה אפשרות לניתוק מהמציאות ושיוט דמיוני אל מרחבים אחרים.

לבד בחלל העצום והחשוך, כשהצלילים של מה שקורה בחוץ הולכים ומתעמעמים, בעודי ניצבת בתוך אלומת האור, נושמת עמוק (בעיקר את ניחוח שמן האקליפטוס שטיפטפתי אל מסיכת קורונה שכיסתה את פני) ונרגעת, תהיתי אם הייתה לי אפשרות לשגר עצמי ברגע זה למקום אחר או תקופה אחרת – מה הייתי בוחרת. מה אתם הייתם בוחרים?