איינדהובן 2021 // בין לא עוד לעוד לא 

בכניסה לקאזרנה – מתחם עיצוב ואירוח ייחודי במרכז העיר איינדהובן – מאחורי מסך של גופי תאורה עדינים התלויים/מלופפים זה על גבי זה של סטודיו ואןטוט (Studio VanTot), ניצב שלט עם שם תערוכה: Between No-Longer And Not-Yet. כותרת זו, המהווה אנלוגיה נפלאה לתקופת הזמן והמקום שבו אנחנו נמצאים, הפכה עבורי נקודת פתיחה מעוררת מחשבה לביקור בשבוע העיצוב ההולנדי שהתקיים בחודש שעבר.

תשעה ימים. עשרות תערוכות. מאות מעצבים. יוצרים שחולמים בקול רם, מציפים שאלות, מציעים נקודות מבט חדשות לאתגרים העומדים בפני החברה, ו״בין לא עוד לעוד לא״ מעלים מחשבות ותקוות על אפשרויות להשפיע ולשנות באמצעות עיצוב. הפרויקטים שהוצגו בתערוכות השונות נעו בין פואטיקה לפרקטיקה, שיקפו תמונת מצב מעניינת דרך עיניהם של יוצרים עכשוויים למצב הביניים והעמימות שבהם אנו שרויים, וזימנו למבקרים מרחבי חוויה רעיונית וויזואלית. 

בתערוכה בקאזרנה (אוצרת: Annemoon Geurts) הציגו מעצבים שונים אוביקטים המנכיחים הבעת עמדה באמצעות עיצוב כנקודת מוצא לדיון על יחסים בין אדם־חברה־סביבה, כמו גם בין מסורת לטכנולוגיה. את שולחן Arrogance (יהירות) יצרה Geke Lensink כאוביקט המורכב מטקסט, בתגובה לחדשות ששמעה על חשיפת קבר אחים גדול של ילידים בקנדה ולתחושת הכעס שלה על ההתנשאות של האדם הלבן והשפעות הקולוניאליזם על תרבויות אחרות לאורך דורות רבים.

בו זמנית, בהתבוננות על השולחן שאופן עיצובו זועק החוצה את חוסר האיזון ומקשה על השימוש בו, אפשר לפרש את אותה התנהגות של האדם גם למנעד רחב של דפוסי יוהרה – מיחסים בין אדם לחברו ועד יחסים בין אדם לכדור הארץ ומשאביו – ולקרוא את האוביקט כתזכורת יומיומית לאחריות שעל כל אחד כפרט ועל החברה ככלל לקחת בבחירת אופני ההתנהלות שלהן.

סטודיו ואןטוט

לנסינק גק

ג׳ס ויסר

שו אוטה

למול מי שעיבדה את העץ כקריאת זעקה הציג שו אוטה (Sho Ota) בחלל סמוך את ״לחישת העצים״ – סדרת אוביקטים עשויים עץ טבעי שבה הוא מדגיש את העיניים והצמיחה הפראית של החומר, בניגוד לעיבוד המקובל שבו העץ עובר ניסור, שיוף והשטחה לחומר גלם בפורמט אחיד. באמצעות מיצב זה האיר המעצב את היחסים בין טבע ואדם, ושם במרכז את הטבעי על פני הממושטר שאולי נוח לשימוש אך מאבד את זהותו. 

לצידו של שולחן היוהרה הציג ג׳ס ויסר (Jesse Visser) את Beacon Of Light – זוג גופי תאורה עשויים כדורי זכוכית הקשורים בחבל וגלגלת ומעוגנים לקרקע באמצעות סלעים. אוביקטים אלה מנכיחים את הארעיות והסכנה של התרסקות שיכולה להגיע כל רגע, אך בו זמנית את התקווה המתקיימת גם בשם העבודה – אור המגדלור המאיר מתוך הערפל.

השימוש בתאורה ככלי ביטוי עלה באופן אחר במיצב Phenomeneon Cloud של פיקה ברגמנס (Pieke Bergmans) שהציבה במרכז החלל גוף תאורה פיסולי המבוסס על קראפט מסורתי – מבנה אורגאני עשוי צינורות בניפוח זכוכית. הגאז שנע בתוך הצינורות מתעמעם ונדלק בגין המבנה הצר־מתרחב שלהם, יוצר רישום חופשי של ניאון שזוהר ונמוג בחלל התערוכה, מנכיח פיזית ורעיונית מצבי ביניים.

הקראפט המסורתי שהולך ונעלם עומד במרכז העבודה ״פורטרט של קראפט״ (Craft Portrait – Dorozome) שיצרו סאטומי מינשומינה ופאולין אגוסטוני (Satomi Minoshima & Pauline Agustoni) – מיצב של תנועת סחיטת טקסטיל רפטטיבית המהווה אינטרפרטציה לפעולה מסורתית של צביעת בוץ יפנית. באמצעות העצמה של הפעולה לתנועת מחול פואטית של החומר בחלל, השניים מפנים את המבט לתרבות אחרת ולמקצבי חיים שונים, כמו גם לטכניקות מלאכה נכחדות, נעים בין מה שהיה וכבר אינו ומה שיהיה אך עדיין לא.

עיצוב העתיד ועתיד העיצוב

ב־20 השנים שבהן מתקיים שבוע העיצוב ההולנדי, הוא מיצב עצמו ככזה העוסק בעיצוב העתיד ובעתיד העיצוב, כשבאמצעות מנעד רחב של תערוכות ואירועים נלווים הוא הפך פלטפורמה לדיון על מקומו של שדה העיצוב ועל תפקידם של מעצבים בלקיחת אחריות ויצירת שינוי. כותרת־העל של כל שבוע עיצוב מהווה הכרזה על תמה דומיננטית המרחפת מעל התערוכות המוצגות. בשנים קודמות הובילו את העשייה כותרות כמו אם לא אנחנו אז מי (If Not Us, Then Who) ב־2018; אם לא עכשיו אז מתי (If Not Now, Then When) ב־2019; או האינטימיות החדשה (The New Intimacy) בשבוע העיצוב 2020 שהתקיים בשיא מגיפת הקורונה בגירסה וירטואלית בלבד.

השנה חזרו התערוכות להתקיים באופן פיזי כשתחת הכותרת The Greater Number הציבו מארגני שבוע העיצוב בחזית הרעיונית את החיפוש אחרי ״המספר הטוב יותר״, כהצהרת כוונות על חישוב מחדש של מה צריך, כמה צריך ואיך צריך. שאיפה להגיע לאיזון בין צרכי האדם וצרכי הכדור עליו אנחנו חיים: פחות ייצור ויותר תשומת לב, פחות נזקים ויותר תועלת חברתית־סביבתית. 

הכותרת The Greater Number נלקחה מתערוכה בשם זה שאצר האדריכל והמעצב האיטלקי ג׳אנקרלו דה־קרלו לטריאנלה במילאנו בשנת 1968 – תערוכה שאף אחד לא ראה מאחר והיא נהרסה בהפגנות הסטודנטים שהתקיימו באירופה באותה תקופה עוד לפני פתיחתה. בכניסה לאחד המתחמים המובילים בשבוע העיצוב 2021, בדיאלוג בין היסטוריה להווה, בחרו המארגנים להציג תערוכת מחווה לאותה תערוכה שלא נפתחה. 

דרך תערוכת מחווה זו, שעסקה במהותה של יצירתיות ובמחשבות שצריכות ללוות את היוצרים בעשייתם, נכנסו מבקרי שבוע העיצוב 2021 אל אחת מתערוכות הדגל של השנה – Labyrinth: The Art Of Changing Direction, שאצר האדריכל פלוריס אלקמה (Floris Alkemade). 

תערוכת המחווה ל־The Greater Number. צילומים: מירב רהט

אנוק דה־קלרק, One

במיצב שנועד להציף מחשבות אל העתיד הוצב בחלל הגדול מבוך המבוסס על תכנון גנים מהמאה ה־17 בוורסאי. אותם פארקים מהודרים יקרים שנועדו לפאר את כוחו של האדם הפכו נקודת מוצא לאנלוגיה למבוך החיים העכשווי ושימשו מתווה בסיס להצפת נושאים איתם מתמודד האדם בתקופה הזו: שינויים חברתיים, סוגיות של שליטה (לטוב ולרע), וחלומות ותקוות לעתיד טוב יותר (ולעיתים פחות).

עשרה אמנים נבחרו להציג ברחבי המבוך יצירות שנועדו לעורר למחשבה, ביניהן: One של אנוק דה־קלרק (Anouk De Clercq) – מיצב וידאו מתעתע של הקרנת מסך גדולה שבה מופיעה אישה כהת עור כשלמולה, על גבי ספסל שמזמין לשבת כדי להתבונן/להקשיב, ניצבות זוג אוזניות. כשחובשים את האוזניות ומצפים לסאונד מגלים שזה אינו מגיע – האישה נוכחת אך לא מדברת, לא שרה ולא משמיעה את קולה. כמה פשוט, ככה חזק.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

סוגיית מקומה של אישה עולה גם במרחב בו עולה השאלה מי אנחנו שואפים להיות, בעבודה Thinker של פרננדו סאנשז קסטילו (Fernando Sanchez Castillo), שמציג פסל תגובה לפסל האדם החושב של רודן בדמותה של אישה חושבת. לצידו של הפסל מופיע תצלום של עבודה של ג׳ני הולצר שהוצגה למספר דקות בטיימס סקוור בניו יורק, בין כל לוחות הפירסום המעודדים צרכנות.

העבודה, לוח עם הכיתוב Protect Me From What I Want, נולדה כאמירה על תשוקות ומאוויים של האדם בעידן של תרבות צריכה ושפע. אך בהקשר של המסע במבוך הכיתוב נועד לעורר למחשבה האם מה שאנחנו רוצים באופן אינסטינקטיבי הוא גם הדבר הנכון, ואם כן, איך זה שחלק מהרצונות שלנו מובילים למסלול של הרס עצמי? לתפיסתו של אלקמה שינוי בעל משמעות מתחיל בהבנה של המוטיבציות ויכולות השליטה שלנו על תחושות אימפולסיביות. המבוך מציף את הספקות ואת המקום של כל אדם לבחון, להגיב ולבחור באופן מודע מה הוא באמת רוצה.

פרננדו סאנשז קסטילו, Thinker

פולקר דה־יונג, Ex Voto

צילום: קליאו גוסנס

צילום: קליאו גוסנס

באחת העבודות המרהיבות בחלל המבוך – Ex Voto של פולקר דה־יונג (Folkert De Jong) – נכנסים המבקרים לתוך מעין מרחב טקסי שבו הוא מוזמן להפליג בחלומותיו. באמצעות עשרות ספינות עשויות שעווה הנושאות עליהן נרות תפילה נעטפים המבקרים בחוויה שנעה בין תחושת העוצמה המאפיינת חללי כנסיה לבין ריחוף בעולם אגדות דימיוני של ספינות, הנעות אל עבר אופק שלא ברור מה מצפה מאחוריו; הזדמנות להתבונן ולחשוב על חלומות כתחילתה של מציאות אחרת. 

לצד פרויקטים המעוררים תקווה ומונעים מאופטימיות אפשק לפסוע ברחבי המבוך ולהגיע גם למבוי סתום. באחד כזה ניצבת Rider Of The Apocalypse, העבודה של אטלייה ואן־ליישוט (Atelier Van Lieshout), יצוג לאפוקליפסה שעלולה להגיע אם האדם ימשיך לצרוך את משאבי הטבע באופן לא אחראי ולהתנהל באופן לא הומני כלפי תושבי כדור הארץ השונים. 

בכותרת המשנה של הטקסט אודות הפרוייקט נכתב: ״הדרך לעתיד אינה קו ישר, אלא חיפוש מתמשך ושינוי מסלול״. אלקמה מדבר על המבוך כמשחק, אך בו זמנית אומר שהוא כלי שנועד להאיר אור על נקודות עיוורון, להציף לתודעה את כך שלכל סוגיה יש גם נקודות מבט אחרות, לאפשר הטלת ספק והליכה לאיבוד כחלק מהדרך, ולפתוח דיון רב משמעות בסוגיות עכשוויות באמצעות אנשים יצירתיים ועתירי דימיון שיכולים לחלום על מציאות אחרת.

אטלייה ואן־ליישוט, Rider Of The Apocalypse

את השיחה אודות הפרויקט הוא סוגר באמירה על כך שהחשיבה והחשיבות של השדה שבו אנחנו פועלים הוא לא מה עושה עיצוב, אלא איזה שאלות הוא שואל. כך לדוגמה, תערוכות דגל נוספות שהוצגו במהלך שבוע העיצוב היו What's The Matter – ששמה דגש על מהותה ומשמעותה של תרבות חומרית ועל צורות עבודה והתייחסות לחומרי גלם ולטכניקות עבודה; או התערוכות בגלריה MU וב־Dutch Invertuals שעוררו למחשבה על היחסים בין אדם וטכנולוגיה ועל אוביקטים חדשים לחברה חדשה.

וכמובן, כבכל שנה, תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב איינדהובן היוותה במה להצגת תפיסת העיצוב ככלי של חדשנות חומרית, חברתית, סביבתית וביקורתית, ומוקד משיכה מסקרן למבקרים בשבוע העיצוב. על כל אלה ועוד, בכתבה הבאה.