מגלים אוצרות // תמי כץ פרימן

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה ב־1992 – בדיוק לפני 30 שנה (!) – בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב, שפעלה אז בניהולו הנמרץ של פרופ׳ מוטי עומר ז ״ל. היא נקראה ״אחרית דבר: ייצוגי קץ באמנות ישראלית עכשווית״. זה היה שנתיים לאחר סיום התואר השני בהנחייתו של פרופ׳ עומר ואחרי עשר שנים שבהן עבדתי בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב. כשהוא ביקש שאבוא לעבוד איתו באוניברסיטה (לצד התוכנית למוזיאולוגיה שהוא ניהל) הצבתי לו ברוב חוצפתי תנאי: על כל שתי תערוכות שאשמש בהן כעוזרת מחקר ואסיסטנטית שלך – תאפשר לי לאצור תערוכה אחת שהיא כולה שלי.

לשמחתי ולהפתעתי הוא הסכים ואיפשר לי לצלול לשנתיים של אפוקליפסה עכשיו. זו היתה תערוכת נושא אקדמית מחקרית קלאסית. התחלתי לעבוד עליה ערב מלחמת המפרץ ובזמן שעבדתי על התערוכה נפלה חומת ברלין, התחוללו רעידות אדמה מטורפות בסן פרנסיסקו ובטורקיה, הורגשו שינויים אקלימיים, וגם ההשלכות של צ׳רנוביל והמילניום ריחפו מעל. צללתי לעומקן של תיאוריות קונספירציה על סוף העולם וטקסטים אפוקליפטיים שממש ערערו אותי. היתה לי תחושה שמה שקורה בעולם הוא אילוסטרציה לטקסטים שאני חופרת בהם.

בתערוכה השתתפו: בני אפרת, ארנון בן דוד, דגנית ברסט, ציבי גבע, משה גרשוני, דניאל זק, דורית יעקובי, פנחס כהן גן, חיים מאור, יהודה פורבוכראי, גבי קלזמר, אורי קצנשטיין, מיכל רובנר, דוד ריב, דוד שוילי ושמחה שירמן. העבודות שיקפו את רוח הזמן וכולן עסקו בביטויים של סוף ואבדון.

היו שם דימויים של שרידים, חורבות, הריסות, שריפות, הרס אקולוגי, כאוס, אנטרופיה, מלחמה, שואה ומוות. באותן שנים השיח האינטלקטואלי היה עסוק בדיבור על קץ ההיסטוריה, סוף התרבות, מות הסובייקט. במקביל ראיתי סביבי כל הזמן עבודות שעוסקות בחרדה קיומית אוניברסלית. עניין אותי לבחון את מושגי הקץ האלה באמנות הישראלית. הטענה שלי היתה שמדובר בדור שהשואה היא חלק אורגני מתמונת העולם שלו, ולכן חרדת הקץ היא חלק בלתי נפרד מהווית חייו.

ציבי גבע, אש 1, 1991, דיפטיך, צילום: מידד סוכובולסקי

אורי קצנשטיין, 1992. צילום: מידד סוכובולסקי

ארנון בן דוד, יום הדין, 1988. צילום: אברהם חי

התערוכה זכתה לתהודה נרחבת ואחריה יצאתי לדרך עצמאית, עד שהתמסדתי שוב כאוצרת ראשית בחיפה (2010-2005). חצי שנה אחרי ״אחרית דבר ״ הוזמנתי על ידי יגאל צלמונה לאצור במוזיאון ישראל. אצרתי שם את ״אנטיפאתוס: הומור אפל, ציניות ואירוניה באמנות ישראלית״ (1993), שהיתה החלק השני הקליל יותר של ״אחרית דבר״. אם בתערוכה הראשונה היה דגש על דור הביניים של האמנות הישראלית, אז ״אנטיפאתוס״ שיקפה את המגמות והכיוונים שהעסיקו את הדור הצעיר של ראשית שנות התשעים. את הכובד והרצינות הקודרת החליפו קלילות והומור שחור.

מאז, חוץ מהאפיזודה של חמש השנים במוזיאון חיפה, אני עובדת כאוצרת עצמאית. ב־1994 הצטרפתי לשליחות של בן זוגי במיאמי, גרנו שם חמש שנים (1999-1994) והמשכתי את הפעילות שלי בשדה המקומי שם. תערוכת ״דזרט קלישה״ (1998-1996), שנדדה ברחבי ארצות הברית, נולדה מתוך המפגש עם הפרספקטיבה האמריקאית על ישראל.

אני אוהבת לסמן מגמות. אני אוהבת להצביע על משהו שאני מזהה כמשמעותי בשדה. פעולת התיווך שלי כרוכה בניסוח של רעיון, של תמה או של כיוון. זה לא משהו שמרבים לעשות היום

ב־2010 נסענו שוב למיאמי וממש לפני כמה חודשים חזרנו מתוך כוונה להיות על הקו, כי בינתיים התהווה שם עוד בית. הפרטים הביוגרפיים האלה חשובים כי התערוכות שאצרתי לאורך השנים תמיד היו קשורות למקום שבו פעלתי. הן נולדו באופן אורגני כתוצאה מהשינויים שעברתי והגיבו לחיים. ״דזרט קלישה״ הגיבה לאופן שבו ישראל נתפסה באותן שנים באמריקה דרך ה־CNN, ו־״הוואנה נגילה״ הגיבה לקשרים שרקמתי עם אמנים קובנים. בסך הכל אצרתי עד כה קרוב לחמישים תערוכות, מתוכן 15 תערוכות יחיד וכל השאר קבוצתיות־תמטיות.

דזרט קלישה, NEXUS, אטלנטה, 1998. צילומים: מ״ל

כאן אני מגיעה לאיפיון שהוא אולי המשמעותי ביותר של האוצרות שלי: אני אוהבת לסמן מגמות. אני אוהבת להצביע על משהו שאני מזהה כמשמעותי בשדה. פעולת התיווך שלי כרוכה בניסוח של רעיון, של תמה או של כיוון. זה לא משהו שמרבים לעשות היום. פול שימל, האוצר לשעבר של המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס (MOCA) אמר פעם שתערוכות יחיד מתבססות על הרפיוטיישן ועל התהילה של האמן, ולעומת זאת בתערוכות קבוצתיות האוצר לוקח יותר סיכון. אני לא יודעת אם זו הסיבה או שמיצינו את סוגת התערוכות התמטיות הקבוצתיות, אבל בניגוד לשנות התשעים – היום הרבה פחות מקובל לעשות תערוכות תמטיות, וגם אני פחות נמשכת לזה.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאני קשורה אליה, הפעם לא כאוצרת אלא כאוצרת מנחה שמלווה סטודנטים, היא התערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון יפו: תערוכת סיום של בוגרי המסלול לאוצרות ומוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית, המכללה האקדמית ת״א־יפו, שנעשתה בהנחייתי הצמודה. התערוכה נקראת ״בִטנת הנשגב: ערעור על גוף, זמן ומקום״ והיא מגיבה לשנתיים האחרונות, לעולם שהשתבש בעקבות הקורונה. תחושת הערעור, אי הוודאות וחוסר השליטה, הביאו את הסטודנטים לבחון מחדש את המושג ״בְּזות״ של החוקרת והפסיכואנליטיקאית ז׳וליה קריסטבה, מושג שכפי שכתבה אחת הסטודנטיות, הפך לנגד עינינו מתיאוריה פילוסופית לחלק מהחיים.

גם כאן, כמו בתערוכה הראשונה שאצרתי, מצאתי את עצמי, יחד עם הסטודנטים, חוזרת אל הכאוס ואל אי הוודאות בעולם שמאיים להתהפך עלינו. התערוכה עוסקת בשיבוש, במצבי ביניים ובסדקים שנפערו במציאות חיינו. משתתפים בה 22 אמנים.ות: חנאן אבו חוסיין, ריקי אלקיים, מורן אסרף, ביאנקה אשל גרשוני, יעל בן שלום, שמואל גולדשטיין, תמה גורן, תמר הירשפלד, טמיר חן, שחר יהלום, תמר לדרברג, רוני לנדה, יעל מאירי, דבי מרגלית, אסי משולם, אמיר נוה, תמר ניסים, אמי ספרד, סימה קירשנר, שני רועה, טל שושן וליאור שטיינר.

בִטנת הנשגב: ערעור על גוף, זמן ומקום. צילומים: יובל חן

זה היה תהליך פדגוגי מרתק, מאומץ, קצר ואינטנסיבי. התחלנו לעבוד בסוף מרץ, חודש אחרי שחזרתי לארץ, כשאני נתונה עדיין בבירוקרטיה של ההתארגנות מחדש. הגענו אל קו הסיום עם תערוכה חזקה ומהודקת, שמדברת על מה שהתערער בעקבות המשבר. אני מקווה שדרך העבודות אפשר יהיה למשש את בטנת הנשגב, מושג של קריסטבה שמתייחס לבְּזות כהיפוך של הנשגב.

25 הסטודנטיות.ים שאיתן.ם עבדתי הגיעו לשלב הזה בתום שנת לימוד עיונית ומעשית בשיתוף עם מיטב האוצרים ובעלי תפקידים בכירים בשדה האמנות הישראלית, בהנחייתה של ד״ר אסנת צוקרמן רכטר – היועצת האקדמית ומנהלת שותפה של עידית עמיחי לתכנית יונה פישר. חילקנו אותם לקבוצות ולכל אחד ואחת מהם היה חלק בכל הבטי הקמת התערוכה: משלב הידוק הנושא, דרך בחירת העבודות ויצירת הקשר עם האמנים, דרך כתיבת הטקסטים ועד לשלב ההפקה והצבת התערוכה בחלל.

אפשר לקרוא לזה ״אוצרות על סטרואידים״ ולו רק בגלל ש־25 מוחות טובים ומשוכללים (יותר ממספר האמנים בתערוכה) מעורבים בפרויקט אוצרותי אחד בפרק זמן קצר

אפשר לקרוא לזה ״אוצרות על סטרואידים״ ולו רק בגלל ש־25 מוחות טובים ומשוכללים (יותר ממספר האמנים בתערוכה) מעורבים בפרויקט אוצרותי אחד בפרק זמן קצר. באופן כזה פעולת האוצרות עצמה הפכה להיות עבודת צוות. כאוצרת־מנחה, ליוויתי תהליך שיש בו עיבוד של הניסיון שרכשתי לאורך השנים ויישומו כפעולה חינוכית בתוך ובאמצעות פורמט של תערוכה.  

מכל מלמדיי השכלתי

אני יכולה לדבר על כמה וכמה תערוכות שנראו לי מופתיות בשעתו, כמו למשל התערוכה האיקונית של הטייט מודרן כשהוא נפתח בשנת 2000. זו היתה תערוכה שסימנה מהפכה אוצרותית באופנים שבהם תווכו אוספי אמנות עכשווית לקהל, תוך שהיא ארוגה תמטית בשתי וערב של תולדות האמנות. אני יכולה לדבר גם על התערוכות המופתיות של חברתי מרשה טאקר, שהקימה וניהלה את הניו מוזיאום בניו יורק ואצרה בשנות ה־90 תערוכות איקוניות כמו ״ילדות רעות״, שסימנה את הגל הפמיניסטי של שנות ה־90, ו־״The Time of Our Lives״ על גילנות וזקנה. אלה תערוכות שהשפיעו עלי והיו לי להשראה בתחילת דרכי.

אבל אני רוצה לספר כאן דווקא על השנים שבהן עבדתי במוזיאון תל אביב (1989-1979) שהיו סטאז׳ מעולה עבורי, ובהן ספגתי בסיס מוזיאולוגי נרחב שעזר לי בהמשך. בשלב מסוים הוצמדתי לאוצרים אורחים ושימשתי להם כאסיסטנטית מטעם המוזיאון. במיוחד אני רוצה לספר על תערוכה ארכיאולוגית שעבדתי עליה ב־1987 יחד עם רבקה מרחב, שהיתה אוצרת בכירה במחלקת לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל ולצערי נפטרה לא מזמן.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

זו גם הזדמנות עבורי להוקיר לה תודה. רבקה עבדה עבור מוזיאון תל אביב על תערוכה מאוסף אלי בורובסקי שקראו לה ״אוצרות ארצות המקרא״. היכולת שלה להפיח חיים באוביקטים של תרבות חומרית מלפני עשרות אלפי שנים ולהעביר דרכם תמונת חיים עשירה וסוערת, לצד האוצרות המוקפדת שלה, חיבתה והכבוד שרחשה לפרטים הקטנים, ותפיסת החלל המופלאה שהיתה לה – היו אלה מהם למדתי. ממנה למדתי הכל, כולל ההבנה שבלי תשוקה וסקרנות תרבותית אין לך מה לעשות במקצוע הזה.  

תערוכת החלומות

אחרי הביאנלה בוונציה (בה אצרתי בשנת 2017 את התערוכה של גל וינשטיין בביתן הישראלי) די נגמרים החלומות. זאת ללא ספק אחת הפסגות של האוצרות בשדה העכשווי, כשאת משחקת לגמרי במגרש של הגדולים. השאלה הראשונה שאני שואלת כשפונים אלי בעניין תערוכה היא מה התקציב. אפילו לפני שאלת החלל. תערוכת חלומות היא תערוכה שאין בה שיקולי תקציב. שהכל בה אפשרי ואת יכולה לחלום. במציאות, גם במדינות שיש בהן נדיבות ורוחב לב לתחום האמנות הפלסטית – גיוס כספים הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה האוצרותית. לאורך 30 שנות עבודה, ובמיוחד כשהייתי אוצרת ראשית במוזיאון חיפה, חלק ניכר מהמשאבים שלי הופנו להשגת מימון – וזו מלאכה מייגעת ומתישה.

מה שמאתגר אותי היום הוא דווקא להתמקד בתערוכת יחיד: להיפגש עם אמן או אמנית שלא הכרתי – כאלה שהעבודה שלהם תרגש ותפתיע אותי – ולהציג אותו או אותה בחלל שעוד לא עבדתי בו. משהו כזה מתחיל אולי להתרקם, אבל זה שלב מאוד ראשוני ואינני יכולה עדיין לפרט עליו.

בקרוב אצלך

עוד מוקדם לומר. חזרתי לארץ לפני כמה חודשים ואני לוקחת לעצמי זמן השתהות והתאקלמות. 12 שנים לא הייתי בתערוכות בוגרים, כך שיש לי פערים בהכרות שלי עם אמנים צעירים בארץ. ובכלל – אני לא ממהרת לשום מקום. אני רוצה להוריד הילוך ולבחור בקפידה את הפרויקט הבא. השהות במיאמי לימדה אותי לחיות נכון, בקצב שבו התשוקה לא הולכת לאיבוד בתוך המרוץ של העשייה.