אהבה ורעם: הפרדוקס של ואיטיטי

אחרי שעשה את אחד הסרטים ההזויים, ולדעת רבים הטובים ביותר ביקום הקולנועי של מארוול (תור: ראגנארוק), טאיקה ואיטיטי חוזר לעוד סרט של תור. אולם גם עם קאסט מרשים, הומור אפקטיבי והמון קטעים מוצלחים, ״תור: אהבה ורעם״ יצא כיפי מאוד אבל גם מוגזם עד כדי הפרעה.

גם למי שלא אהב את עבודת הבימוי של ואיטיטי בראגנארוק, יהיה קשה להודות שראגנארוק היה עוד תבנית מארוולית צפויה. לבמאי המוכשר והתמהוני יש סגנון; הרבה סגנון. זה ניכר גם בסרטו זה, שבו הוא עוסק בקאמבק של תור (כריס המסוורת׳) לאחר שנפגע עמוקות נפשית וגופנית כתוצאה מאבדן כל עולמו. זה כולל עין אחת, אהבה נכזבת והתפרקות הזוגיות עם פוסטר, אך בעיקר אובדן ואבל על שאיבד את כל סביבתו הקרובה: מותו, לכאורה, של לוקי; מותם של אביו, אימו וחברו הטוב היימדל, כמו גם של הפמלייה שלו; והרס הכוכב שבו הוא נולד וחי – אסגארד, מה שהוביל למעבר השורדים לכדור הארץ, לממלכה קטנה משלהם.

אהבה ורעם מצליב בין כמה קווי זמן מהעבר, אך בעיקר את ההווה, שבו תור חוזר לכושר גופני ומנטלי ופוגש הן באויב חדש והן באהובתו מהעבר, פוסטר, המגולמת על ידי פורטמן בשלישית. תור חוזר להיות אל הרעם החזק, שם את הטראומות בעבר, ומנסה להתקדם קדימה, בעיקר אל מול האיום החדש, גור – שוחט האלים – ששם לו למטרה לרצוח את כל האלים באשר הם באמצעות חרב הנקרו. גור מלא טינה, לאחר שהאלים נטשו אותו לגסוס ואת ביתו למות למרות תחנוניו. 

הסרט פותח בווליום גבוה ומנסה לעלות עוד יותר. אין יותר מדי אקספוזיציות מעיקות, ודמותו של גור מצליחה לתת תחושה אמיתית של איום, זאת הודות לליהוק המדויק של בייל לתפקיד, שיודע לעשות הכל – בעיקר להחדיר תחושה של אמפתיה עם דמות נקמנית ומטורללת. מדובר באחד הנבלים המעולים שהוצגו בקולנוע של מארוול, כזה שאפשר להזדהות איתו (למען האמת קשה שלא). למרות שהוא שונה מאוד ויזואלית מהמקור בקומיקס, ואיטיטי ובייל הצליחו לשמר את רמת האיום שהוא מצליח לעורר.

תור, יחד עם ולקרי (טסה תומפסון), קורג (מדובב על ידי ואיטיטי עצמו) ופוסטר, שעוברת כמה דברים מעניינים, יוצאים למסע משותף להציל את עצמם, את האלים ואולי את היקום כולו. זהו בראש ובראשונה סרט הרפתקה והתבגרות, מלא בהומור נונסנס מופרע; סרט כיפי, שהכימיה בין השחקנים, העבודה הוויזואלית המעניינת והסגנון הייחודי של ואיטיטי הם הסיבה למסיבה. יש גם ביקור נחמד של שומרי הגלקסיה וראסל קרואו הפך לתוספת מעניינת ליקום הקולנועי כזאוס (כן כן, אותו זאוס מהמיתולוגיה היוונית). 

באותה נשימה זה גם סרט מגוחך. הוא מגוחך כי ואייטיטי עשה אותו קאמפי, הזוי ומביך, אך גם בגלל שהוא מתעקש לחזור אל אותן הבדיחות שוב ושוב, ודוחף כל אלמנט לשיא ההגזמה וההפרזה. יש משהו מניפולטיבי בדרך שבה בחר הבמאי לשחק עם הבדיחות שלו, בעיקר מיחזר אותן, עד שהן הפכו למצחיקות מתוך מבוכה בלבד (לדוגמת קולות העזים המופיעות בסרט).

זהו בראש ובראשונה סרט הרפתקה והתבגרות, מלא בהומור נונסנס מופרע; סרט כיפי, שהכימיה בין השחקנים, העבודה הוויזואלית המעניינת והסגנון הייחודי של ואיטיטי הם הסיבה למסיבה

דוגמה נוספת להגזמה שהפכה כבר לגיחוך מצויה בפס הקול רווי שירים קיטשיים, בעיקר של Guns and Roses, עד שזה כבר נהיה מעיק. רבות מהסצנות מלווות בתחושה שמדובר בלקט של קליפים, או בהיברדיות ז׳אנרית כמעין קולאז׳ שלא התחבר היטב. המעבר בין דרמה לקומדיה לאימה ולרפלקסיביות על גיבורי על אינו עובד היטב. משהו לא נדבק וזה גורע במקום להוסיף; אפילו מעייף. ברור שזה נעשה בכוונת תחילה, ויש לכך מטען פארודי, אבל זה לא הופך את זה למוצלח.

קשה גם להתעלם מחוסר האחידות שמלווה את הזיכיון של תור מההתחלה. מהסרט הראשון שהיה מאוד רציני (לא במפתיע, שכן הוא בוים על ידי קנת׳ בראנה), לסרט השני שניסה להיות אפלולי, לשלישי, שהיה משהו חדש ומרענן, שלא לוקח את עצמו ברצינות, ועד הרביעי, שבעיקר נותן את התחושה שהוא לא סגור על מה הוא בכלל.

הסרט משקף בעיה רחבה יותר ביקום הקולנועי של מארוול בשלב הרביעי. אין ספק שזה הסרט המעניין והראוי ביותר שיצא מאז ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, אבל הרף כבר לא גבוהה כשהיה. אמרתי זאת בנוגע לסדרות הטלוויזיה של מארוול וזה תקף גם לקולנוע – נראה שלמארוול יש שני מצבי צבירה כיום: תבנית ז׳אנרית משעממת, וניסיון לחשוב מחוץ לקופסה, מה שלפעמים עובד ולפעמים פחות. ״תור: אהבה ורעם״ בהחלט שייך לשני, ולא עושה זאת בצורה מיטבית. מדובר בסרט שאפתני, יצירתי, כיפי, אבל גם מתיש ומביך לפרקים, שלא מצליח לפגוע במטרה. 

לגבי אופן הצפייה, אני מודה שאינני חסיד גדול של תלת־ממד אבל התרומה של הטכנולוגיה כאן אינה ברורה לי בכלל. מדוע היה בכך צורך מלבד לגרוף עוד כמה סנטים? זה בטוח לא תורם לחווית הצפייה (הצעה שלי: צפו ב־2D). 

בסופו של דבר, למרבה הצער, למרות שזה סרט שכדאי לראות בקולנוע, זה כנראה גם הסרט הכי חלש של טאיקה ואיטיטי. אין בו את הקסם הילדותי שניכר בראגנארוק, או את העדינות הנדרשת לגעת בנושאים כואבים כפי שעשה בג׳וג׳ו ראביט בצורה כל כך נפלאה. 

עודפות עשויה להיות כלי נפלא להטביע חותם על סרט ולפרק את התבנית הצפויה; אך היא גם עלולה להוביל להפיכת היצירה למצב שיש בו הרבה יותר מדי מכפי שאפשר לעכל. התוצאה הסופית היא סרט שכיף לראות אבל גם כיף לראות את המסך יורד בסוף. פרדוקסלי? אולי, אבל למי שמכיר את ואיטיטי יוכל להבין שזה לא מופרך, דווקא סביר מאוד. 

---

תור: אהבה ורעם
בימוי: טאיקה ואיטיטי
אולפני מארוול, ארצות הברית, 120 דק׳
3 כוכבים