דיסני פלוס: היקום הטלוויזיוני של מארוול מלא עליות וירידות

אחרי ציפייה ארוכה שירותי הסטרימינג של דיסני+ הגיעו לישראל, וזו הזדמנות טובה לסקור את התוכן הרב אך הלא־סימטרי שיש לשירות להציע. מכיוון שהפורטה של דיסני הפך לפחות חלקית ליקום של מארוול, שאותו הם קנו – החלטנו לכתוב סקירה קצרה על כל סדרות הטלוויזיה שמארוול הביאה לשירותי הסטרימינג.

וונדה ויז׳ן : מטא רפלקסיביות במיטבה

מדובר לא רק בסדרה הטובה ביותר שהופקה במארוול, אלא גם בסדרת מופת. נקודה. זו סדרה חצופה, ביקורתית, מהמעניינות שיצאו מזה שנים. במרכז וונדה (אליזבת אולסן) וויז׳ן (פול בטאני) החיים בעיירת ווסט וויו כמו זוג מאושר – מגדלים משפחה, הולכים לאירועים השכונתיים ומנהלים אינטריגות משפחתיות. אבל מעל העלילה הגנרית לכאורה מרחפת הזרה קיצונית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. מבחינת התוכן, משהו לא ברור ומורבידי אינהרנטית: הרי ויז׳ן מת באירוע הקולנועי של מלחמת האינסוף. מבחינת הצורה, טוב זה כבר מורכב יותר להסביר.

נתחיל עם זה שכמעט בלתי אפשרי להגדיר את הסדרה הזו תחת מטריה ז׳אנרית אחת. יש בה אלמנטים ברורים של סיטקום, כמו גם של מסתורין, דרמת מתח, גיבורי על ועוד ועוד. מדובר ביצור היברידי שאי אפשר להגדירו מבלי להיכנס לדיון עמוק או ויכוח. כל פרק הוא יצירה בפני עצמה. אם נרצה להבחין בז׳אנר הדומיננטי, יש צורך לפצל כל פרק על מנת לעשות כך.

מה שבטוח זה שאי אפשר להתעלם מהאלמנטים הקומיים, אפילו הסיטקומיים של הסדרה. אחד המאפיינים המרכזיים שלה – שמשרתים אותה הן על מנת להבדיל את התוכן ממה שציפו ממנו להיות והן על מנת להעביר מטענים ביקורתיים חשובים על אודות הז׳אנר – הוא הרפלקסיביות שלה.

שלא כמו רוב יצירות מארוול מזה שנים, אפשר להפיק מוונדה ויז׳ן עונג ומשמעות גם מבלי להכיר את כל היקום הקולנועי שמככב ברחבי העולם, והפך לאחת התופעות התרבותיות הנרחבות בעת הזו

כל פרק בוונדה ויז׳ן בנוי על פי פורמט סיטקומי של עשור מסוים. הסדרה מודעת לעצמה כבר משיר הפתיחה; היא גם לא חוששת להשתמש בכל הכלים העומדים ברשותה כדי להעביר לצופה שהיא מודעת למודעות העצמית שלה. במובן זה היא ממש מטא־רפלקסיבית ביחס להיסטוריה של ז׳אנר הסיטקום והתפתחותו.

והיא עושה זאת בהצלחה יתרה. שלא כמו הרבה יצירות מארווליות היא הרבה מעבר לפרסומת ליצירה עתידית מבית מארוול (היא כן, אבל לא רק). מדובר בסדרה שעוסקת במטענים תמטיים לא פשוטים כמו טראומה, אובדן ואבלות. אך זו גם סדרה שעל הדרך מעבירה ביקורת על עולם הסיטקום האמריקאי ונוגעת גם בהבטים של מגדר. שלא כמו רוב יצירות מארוול מזה שנים, אפשר להפיק מוונדה ויז׳ן עונג ומשמעות גם מבלי להכיר את כל היקום הקולנועי שמככב ברחבי העולם, והפך לאחת התופעות התרבותיות הנרחבות בעת הזו.

בנוסף, יש בה לא מעט טוויסטים מעניינים וקליף האנגרים שממש מקשים על ההמתנה לפרק הבא. הקאסט נפלא והדמויות החדשות והישנות נשזרות בעלילה. מה שחשוב הוא שזו ממש לא סדרת מארוול במובן הקלאסי, אלא סדרת פורצת גבולות ורפלקסיבית בקיצוניות, שעושה בית ספר להיסטוריית הסיטקום האמריקאי ומתהווה כטלוויזית איכות, שהקשר בינה לבין מארוול נראה לפעמים מקרי לחלוטין.

5 כוכבים

לוקי: מארכינבל לקוויר קצ׳ינג

הנבל האהוב, המפורסם והייחודי של העולם הקולנועי, לוקי (טום הידלסטון), משוגר לעולם הטלוויזיוני. הסדרה מראה את התפצלות קו הזמן של לוקי מהנוקמים: סוף משחק, בעוד לוקי נאלץ להתמודד עם מה שעולל בעבר ועם איום חדש ומסקרן. על פניו הסדרה צוידה בכל הכלים להצלחה מרבית: אנטי גיבור מורכב שמגולם על ידי אחד השחקנים הטובים על המסך, מסתורין מפתה וקו עלילה שזור במרכיבים קווירים.

אבל פוטנציאל לחוד ומעשים לחוד. בפועל לוקי עושה בערך את המינימום האפשרי על מנת להתוות את דרכה ביצירתיות על המסך הטלוויזיוני, בייחוד לעומת סדרה כמו וונדה ויז׳ן. העלילה הופכת גנרית במהרה, חורים בעלילה צצים כמו פטריות אחר הגשם, ומעצבן לא פחות הוא שזה נראה ברור וברור שהקווריות היא אחיזת עיניים – מושג שמתפתח בימינו אנו: קוויר קצ׳ינג. בקצרה, פירוש הדבר הוא שימוש באלמנטים קווירים בצורה שטחית או בדיעבד, ואז נטישתם או רידודם עד לחוסר משמעות. הדבר עצוב, כי אם יש דמות קווירית מעניינת ששווה לחקור את קוויריותה – היא לוקי.

טום הידלסטון, לוקי

אבל, לוקי יכול להיות קוויר לרגעים, והוא כן, אבל גם הוא לא, והוא גם אולי, ובעיקר סתם דמות שלהבט הזה בה אין שום משמעות עלילתית לסדרה. בדומה לכך, גם מורכבותו של האולטרה נבל המתעתע מתרדדת מפרק לפרק. מלוקי כועס, פגוע, טראומתי, מלא במשקעים, קנאי, נבזי הוא נדרש להיות גיבור/אנטי גיבור שגרתי שסוחב את קו העלילה יחד עם דמויות נוספות. 00:00 ולוקי הופך לארכיטיפ טלוויזיוני חסר מקוריות, מעוף או יצירתיות. איזה בזבוז.

לסדרה יש רגעים טובים והיא מצליחה לנצנץ לפרקים. היא משוחקת היטב ואוון ווילסון מהווה תוספת קומית נהדרת לסדרה. אך בסופו של דבר לוקי הוא יותר פרסומת לעונה הבאה של לוקי וליצירות מארווליות נוספות. מדובר בסדרה סבירה, ששווה לראות, אך כדאי להוריד ציפיות ובטח שלא לצפות ממנו להמשיך להיות אחד הארכי־נבלים המורכבים שיש למארוול להציע.

3 כוכבים

פאלקון וחייל החורף: פשוט לא

אם הייתי יכול הייתי מסכם את הסדרה בשתי מילים פשוטות: ״אל תראו״, בשלוש, ״חבל על הזמן״, או אפילו באחת: ״נאחס״ וממשיך הלאה. מדובר בסדרה החלשה ביותר שמארוול הוציאו ואפילו ביצירה החלשה ביותר שמארוול הפיקו אי פעם.

במרכז הסדרה פאלקון (אנתוני מאקי) וחייל החורף (סבסטיאן סטן) שמתמודדים עם איום משולש: ראשית, החלפתו של קפטן אמריקה באדם הלא נכון, שכן הפלקון סירב לתפקיד. מלבד זאת, הם נדרשים להתמודד עם איום טרוריסטי, עם סוגיות מוסריות לכאורה ועם ההיסטוריה האמריקאית השחורה. זה נשמע מעניין, אבל מארוול כשלו בכל צעד ושעל.

אתוני מאקי וסבסטיאן סטן, פאלקון וחייל החורף

ארגון הטרוריסט הוא בדיוק מה שאפשר לצפות ממנו, ארכיטיפ עלילתי נדוש; הסוגיות המוסריות לגבי טבע האדם הופכות לפאנצ׳ליין לא מצחיק; והמטען הפוליטי־אתני, הכרוך בהיסטוריה האמריקאית הגזענית, חלש, רדוד ואפילו מזלזל. אם יש דבר אחד שמצליח להציל את הסדרה הזו מלהיות כשלון מוחלט הוא כימיה טובה בין הדמויות: חייל החורף, הפלקון, ואורח נוסף ומרכזי המוכר מסרטי מארוול.

אבל באמת שזה כל מה שיש לסדרה להציע. היא לא מעניינת ויזואלית או מרשימה מכל בחינה אחרת, היא אינה מעמיקה בשום דרך ואפשר למסגר אותה על פי המדריך לכתיבה מטומטמת. מדובר בתוצר זול, שאינו שווה לא את הכסף ולא את הזמן. חוץ מכמה ממים טובים וריקוד, עדיף היה למחוק את הסדרה הזו מהרפרטואר.

כוכב 1

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מון נייט: ללמוד כיול טלוויזיוני

אני מוצא את עצמי מסוייג מעט מהיצירה המעניינת הזו. מצד אחד יש לה מה להציע, והיא שונה מכל מה שמארוול עשו עד כה. מצד שני, מישהו ראה את מון נייט? האנטי גיבור המפוצל, מון נייט, הכולל בתוכו מספר אישיויות, הגיע לשירותי דיסני עם המון באזז. זאת הודות לפופולריות של מון נייט ולשחקן המוכשר שמגלם אותם; כן, אותם: למון נייט יש מספר פרסונות, ומסיבה המצדיקה זאת.

הסדרה מגוללת את מעלליו של סטיבן גרנט, אדם חסר בטחון ויכולות חברתיות שסובל מסהרוריות ובדידות עמוקה. ככל שהסדרה מתקדמת וגרנט מוצא את עצמו במקומות שאינו זוכר כיצד הגיע אליהם, דברים מתקלפים והסדרה מעלה הילוך. הרבה דברים משחקים לטובתה של מון נייט אבל יש גם דברים שלא. מבין הדברים שכן ראוי להזכיר נמצא אוסקר אייזיק שעושה עבודה מעולה בגילום הדמויות. זה לא מובן מאליו. זה יכול להראות ממש כמו קריקטורה כששחקן עושה תפקידים כפולים, אבל זה גם יכול לנפח את מעמדו של השחקן ולהצביע על יכולתו (ראו מקרה ניקולס קייג׳ באדפטיישן). השחקן מפגין רגישות ורצינות, ועושה את עבודתו נאמנה.

איפה מון נייט? סדרה על גיבור על שזוכה לכל כך מעט זמן מסך היא תופעה מוזרה מעט. במקום להראות את מעלליו של הגיבור, הסדרה בוחרת לייצר מסתורין ומשתמשת בעריכה קטועה על מנת לעשות זאת

מלבדו ליהקה מארוול את אית׳ן הוק לשחק את הנבל, והוא עושה זאת היטב. שחקנית נוספת אך פחות מוכרת פורצת פה (מאיי קלמאווי) ומפגינה יכולות מעולות ודמות ששווה לתת לה סדרה משלה. מבחינת הצורה, יש כמה טריקים וקונצים עשויים היטב והיא נראית פשוט טוב, מהצבעים דרך התאורה וכלה בקצב הצילום. גם העלילה, אם כי היא נחפזת מעט (לא היה מזיק עוד פרק או שניים לפיתוח קולח יותר), מעניינת ומתפתחת בקצב נפלא.

עם זאת, יש כמה דברים שקשה להתעלם מהם. ראשית, אני חוזר ושואל, איפה מון נייט? סדרה על גיבור על שזוכה לכל כך מעט זמן מסך היא תופעה מוזרה מעט. במקום להראות את מעלליו של הגיבור, הסדרה בוחרת לייצר מסתורין ומשתמשת בעריכה קטועה על מנת לעשות זאת. אבל הרי שכולנו יודעים במה עסקינן, אז מה הפונקציה? להוריד בתקציב? פחות CGI? פחות סצנות קרב? זה חלק מהכיף (פרצוף עצוב).

קהל היעד יודע בדיוק מה קורה בקטעים הגנוזים, אז למה לא לתת לו את מה שהוא רוצה? הדרמה האנושית, חשובה ככל שתהיה, והדינמיקה באישיותו המפורזת של מון נייט, וגם שלו מול קונשו, אל הירח שמפעיל אותו – נוגסים ביס גדול מדי מזמן המסך על חשבון האקשן והמתח.

למרות זאת, יש משהו הזוי, טריפי ולא שגרתי במקום אליו בחרו היוצרים לקחת את הסדרה. יש לשבח אותם על כך, על גלישה שמאלה ועוד אחת ימינה מהמסגרת הז׳אנרית. אבל יש למארוול עוד מה ללמוד על כיול. נראה שיש להם שני סטטוסים כיום: בואו נשחק עם המסגרת הז׳אנרית בצורה פסיכית, ובואו נשאר עם קווי המדריך הגנריים. לפעמים יש מקום טוב באמצע ובמון נייט זה היה תורם. ועדיין, מדובר בסדרה מעניינת וצבעונית שכדאי לראות וראוי לעשות ממנה עוד עונה (דבר שהכריזו שיעשו).

3.5 כוכבים

הוקאיי: הנוקם הלא מעניין

קמע המזל של הנוקמים, הוקאיי (ג׳רמי רנר) הוא לא מהגיבורים המעניינים שיש לנוקמים להציע, ולסדרת הסולו שלו הוא מגיע בגרסה מוחלשת. הוא פגום, פצוע, טראומתי, ומשום מה ממש חסר סבלנות. בעל כורחו הוא זוכה לחניכה המעריצה אותו (היילי סטיינפלד), ונדרש לתקן טעויות עבר ולהתמודד עם איומים המחפשים את האלטר אגו שלו – רונין.

יש לסדרה את רגעי הקסם שלה והיא עשויה להיות משעשעת. בין ריינר לסטיינפלד יש כימיה טובה והם גורמים לבדיחות קרש נדושות להעלות גיחוך. יש גם כמה סצנות אקשן טובות וקמיו מפתיע. עם זאת, ובדומה לפלקון וחייל החורף, התוצר הסופי הוא סדרה תבניתית, עם קו עלילה צפוי, טוויסטים חסרי מעוף וחוסר ניכר במבנה עומק. הכתיבה עצלה והרף נמוך.

שלא כמו במון נייט, אין חידושים אסתטיים או ניסיון לעשות משהו שונה. הם הלכו על בטוח וקיבלו תוצר בינוני. היה שם פוטנציאל, לפתח את דמותו של הוקאיי, שכן לרנר יש כישורי משחק שפשוט בוזבזו לחלוטין. סטיינפלד מצליחה לעשות קצת יותר עם מה שיש לה, אבל יש לה גם יותר עם מה לעבוד. אהבתי אותה ב״אומץ אמיתי״ ואני אוהב אותה גם כאן. הסדרה עצמה, כמכלול, עונה על עצם ההגדרה של בינוניות אינהרנטית שנובעת מחוסר תעוזה. היה עדיף משהו כמו מון נייט, שעל אף מגרעותיו, לפחות משקף יצירתיות ולקיחת סיכונים.

2 כוכבים

מה אם? אנתולוגיה לא אחידה

האנימציה עובדת היטב, הרעיון מעולה, אבל ״מה אם?״, סדרת האנתולוגיה המצוירת של מארוול, היא לא הבצל הכי מטוגן במחבת. אתקן: יצא מחבת לא אחיד, חלק לא עשוי וצריך לדלות את הבצלים המקורמלים הנכונים. הרעיון פשוט אבל מבריק: מה אם היה קורה משהו אחרת. משהו קטן, משהו גדול. אולי הוחסר פריט, אולי התווספה דמות, אולי לקחו את האדם הלא נכון. כאמור – מה אם. כל פרק עוסק בשאלה הזו לגבי אחת או יותר מהדמויות. לדוגמה, בפרק הראשון, מה אם פגי קרטר הייתה הקפטן ולא סטיב רוג׳רס.

התוצר הסופי אינו אחיד מבחינת איכות התוכן או מורכבות העלילה. אמנם יש אחידות בהנפשה, ויש לשבח את מארוול על כך שהסדרה נראית ומרגישה כמו קומיקס – ובכך הופכת ליצור היברדי שזוכה ליהנות הן מהעולם הקולנועי והן מעולם הקומיקס גם יחד. אבל בשאר המישורים יש עליות וירידות תלולות ופרקים שהופכים משעממים, צפויים ובעיקר מיותרים.

הפרק על פגי, לדוגמה, לא רע בכלל. הפרק על דוקטור סטריינג׳ ממש גאוני. אבל החלק הגדול יותר שיש לסדרה להציע הוא בינוני עד גרוע במיוחד. יש שחזור אחד לאחד של קטעים מתוך הסרטים, וניכר גם כאן חשש לקחת סיכונים. מבחינה זו אני אמנם מחמיא לאסתטיקה, כי היא עובדת היטב, אבל השמיים היו הגבול מבחינת עבודת ההנפשה. לצערי מארוול הסתפקו שוב במינימום הוצאות ובמינימום קריאטיביות וזה ניכר ברוב הפרקים של האנתולוגיה. הצעה שלי: אם הפרק מעניין אתכם.ן המשיכו לצפות בו, אם לא, לחצו נקסט.

2.5 כוכבים

יהיה מעניין לראות מה עוד מארוול יעשו בעתיד. הבעיה העיקרית שלהם עכשיו היא בעיה שנובעת מחוסר אחידות ובעיות בכיול, וגם (מלבד וונדה ויז׳ן) מניצול לא נכון של משאבי המדיום. הטלוויזיה יכולה וצריכה להפוך למגרש המשחקים שלהם. זה עובד היטב בוונדה ויז׳ן, זה עובד לא רע במון נייט. אבל ככל שהם מנסים להפוך את הטלוויזיה לעוד סרט קולנוע מפוצל אך דל בהשקעה טכנית – ככה יורדת רמת העניין. והיא עלולה לרדת לאפס מאוד מהר, כפי שאפשר לראות בפלקון וחייל החורף.