שדרת המעצבים // ירון מינקובסקי

הוא היה כאן, החליט שפורש ואז חזר שוב. הוא אומר שאם לא היה מודיע שעזב לשנתיים – היו כאלו שלא היו שמים לב שהסטודיו נסגר ונפתח שוב. זהו מעצב האופנה הוותיק ירון מינקובסקי, שמעיד שלקח לו הרבה שנים להודות בכך שהוא מעצב אופנה. ״לא הייתי גאה במה שאני עושה, לא שינה כמה הצלחות גדולות היו לי – חייתי בתחושה שאופנה זה לא מקצוע״.

מינקובסקי (58) גדל בראשון לציון, בבית שלא היתה בו אופנה. ״לאבא שלי היה מוסך גדול לטרקטורים ואני הייתי אמור להיות היורש. יש לי שתי אחיות שממש לא קשורות לעולמות האלה. החיבור לאופנה היה רק באמצעות גיליונות לאישה שהגיעו הביתה מדי שבוע.

הייתי ילד מוכשר שצייר. תמיד ציירתי ותמיד התפרנסתי מזה. כבר בגיל 13 מכרתי ציורים בגלריה בראשון לציון. ואז הגיע התיכון, ורציתי ללכת ללמוד בתלמה ילין. אבל אצלי בבית חשבו שבחור צריך שיהיה לו מקצוע וציור הוא לא מקצוע, ושלחו אותי ללמוד אדריכלות בבית ספר טכני בראשון לציון.

״ככה התגלגלתי לצבא, שירתי כגרפיקאי, וכשהשתחררתי ורציתי ללכת ללמוד בבצלאל, שוב אמרו לי ׳בחור צריך שיהיה לו מקצוע׳. אז אמרתי שאם כך ארשם לשנקר. ההורים שלי לא ידעו מה זה בדיוק. הם חיים באמונה שאם אתה לא במוסך ועם גריז על הידיים – זה לא נקרא שיש לך מקצוע. עד היום, כשהם בני 90 פלוס, הם שואלים אותי מתי אלך ללמוד מקצוע. אבל היום אני כבר במקום שאני לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר״.

את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר סיים מינקובסקי בשנת 1989. ״לא היה אז לאן לצאת מבית הספר. היינו מיועדים ומכוונים לתעשייה. סיימנו ויצאנו לעבוד, זה לא השפיע על היצירתיות שלנו. אני חושב שהיינו הרבה יותר יצירתיים מהצעירים של היום. לא היו הרבה בתי ספר לעיצוב אופנה וזה השפיע באופן טבעי על הרמה של הסטודנטים.

״היינו נאיביים, לא היה אינטרנט, היינו צריכים למצוא מקורות השראה באופן יזום ותוך חיפוש של ממש. החשיפה שלנו לעולם ולתצוגות הבינלאומיות היו רק באמצעות ההרצאות של נועה ארבר ז״ל, שהיתה זו שנסעה לכל התצוגות בעולם, צילמה, חזרה והרצתה לנו עליהן בשנקר.

אפשר להגיד שהייתי חלוץ הדבק החם באופנה. אבא שלי הכיר לי אותו כי הוא השתמש בו במוסך. התחלתי להדביק איתו על פריטי אופנה אין סוף דברים. הדבקתי קריסטלים, מתכות, נוצות, פראנזים וכל מה שיצר מראה חדש ושונה

״הייתי סטודנט שאפתן ומהשנה הראשונה עבדתי בתעשייה. כבר בשנה הראשונה עבדתי בדורינה – מפעל לסריגים. בשנה השנייה עשינו פרויקט עיצוב של בגדי ים שגוטקס היו נותני החסות שלו. שני בגדי ים שלי נכנסו לקולקציה של גוטקס. אני מספר את זה כי מאותו השלב גוטקס הפכו להיות הפטרונים שלי, במיוחד כמעצב צעיר. אף פעם לא עבדתי שם כשכיר, אבל יש להם אחוזים בקריירה שלי.

״לא הפכתי לחלק מהמשפחה כי לא דיברתי הונגרית, הייתי שם על תקן המוזר. גברת (לאה) גוטליב קראה לי ׳הרוח׳. היא פחדה ממני, כי לא דיברתי הונגרית וכי הייתי צעיר וחשבתי שצריך להתנהג כמו שאני מתנהג ולא כמו שהיא מתנהגת. לדוגמה, כשכולם היו ישנים בין שתיים לארבע, ואני הייתי מגיע בשעות האלה ומבקש שיעירו אותה. הייתי צעיר, לא טראבל מייקר. אולי צעיר חוצפן, אבל זה כנראה היה סוד הקסם״.

בהמשך יצר עם גוטקס פרויקט למלכות היופי, ועיצב קולקציה של שמלות ערב ששולבו בה אבני סברובסקי שהודבקו על גבי השמלות. ״אפשר להגיד שהייתי חלוץ הדבק החם באופנה. אבא שלי הכיר לי אותו כי הוא השתמש בו במוסך. התחלתי להדביק איתו על פריטי אופנה אין סוף דברים. הדבקתי קריסטלים, מתכות, נוצות, פראנזים וכל מה שיצר מראה חדש ושונה.

״במותג סברובסקי ביקשו להבין מי זה הצרכן הכבד מישראל שצורך כל כך הרבה אבני קריסטל, וככה הכרתי את נדיה סברובסקי. הם הציעו לי לעבוד שם. הייתי טיפש ופחדן – וסירבתי. היום אני מסוגל להגיד שכמה שאתה יותר מבין במה שאתה עושה, כך אתה יותר מפחד ולכן עושה את הצעדים בצורה זהירה. אבל אז זה היה סתם פחד״.

ואז הגיעה קולקציית ״ירושלים של זהב״.

״אם ממפים את הקולקציה הזו בציר ההיסטוריה של האופנה ובהיסטוריה של גוטקס – זו היתה פריצת דרך מכל מבחינה. זו היתה קולקציית של בגדי ים לבנים, שעליהם הדבקנו ורקמנו יודאיקה יהודית: מגני דוד, מזוזות, חמסות ועוד. הצגנו אותה בשבוע האופנה בדיסלדורף, כששולי נתן שרה ברקע את השיר וכל הקהל נעמד על הרגליים, הריע ובכה. אין ספק שזו היתה נקודת ציון בקריירה שלי, וגם בהיסטוריה של גוטקס. גם בסרט הדוקומנטרי על הגברת גוטליב, כשנשאלה מה היתה הקולקציה הכי טובה של גוטקס לאורך השנים, היא ענתה ׳ירושלים של זהב׳.

״היה לי כבוד גדול לעבוד בגוטקס ובעיקר עם גוטליב. אני מה שאני בזכותה. זה היה מפעל שהיה בו כל מה שאין בשום מקום אחר. היה בו עושר של חומר, של צבע, של עשיה. זו היתה חברה שעבדה בסטנדרטים בינלאומיים, מה שלא היה כאן אז. אני לא יודע אם היום קיימת חברה שפועלת בכאלה סטנדרטים״.

שיאן השערים של לאשה

בהמשך עבד מינקובסקי במשך שנה אצל גדעון אוברזון, ולאחר מכן בחברה לבגדי עור בשם אטלנטיס. ״במשך שמונה שנים שימשתי כמעצב של החברה כשהכל יועד לייצוא. בשל ההשתלטות הסינית על עולם הטקסטיל, גם המפעל הזה גווע ומת, ואני עזבתי. במהלך ובמקביל בניתי את הסטודיו שלי. בשנה הרביעית ללימודים בשנקר השתתפתי בתחרות סטודנטים וזכיתי במקום הראשון כמעצב הטוב ביותר לשמלות ערב. בשנת 1991 אורנה ומשה דץ הופיעו באירוויזיון עם בגדים מתוך הקולקציה הזו עם השיר ׳כאן׳״.

איך יוצרים מוניטין של מעצב עצמאי?

״הייתי מעצב בגד ושולח אותו למגזין לאשה, ולרוב הדגם צולם לתמונת השער. אני שיאן השערים של לאשה. פריטים שאני עיצבתי צולמו ליותר מ־40 שערים. כנראה שלמגזין הזה יש השפעה גדולה על הקריירה שלי. ככה שיווקו אז. התפרסמה תמונה בעיתון והגיעו הלקוחות.

״אני מודה שלא קל לי עם תרבות הדיגיטל, האינסטגרם, והלבשת הסלבריטאים שקורית היום. עבדתי בין השאר עם נורית בת יער ז״ל ועם הצלמים המובילים דאז, סיפקתי להם חומרים אקסקלוסיביים. זה עבד והביא לקוחות. זו שיטה כל כך שונה מזה שנועה קירל מצטלמת עם שמלה לאינסטגרם ומכאן הכל עף. זו היתה עבודה רבה ותהליכית״.

בשנת 1994 פתח מינקובסקי את הסטודיו הראשון ברחוב רמב״ם בתל אביב, תחת המותג שלו – ירון מינקובסקי. בשלב הראשון עיצב בגדים לצעירות, שלרוב היו עשויים ממגבות. ״הייתי רוכש מגבות בשוק הכרמל, גוזר אותן ובונה מהן בגד חדש. עבדתי באופן צבעוני ולא קונבנציונלי. הניסיון שלי עם גוטקס אפשר לי להגיע לחומרים שלא היו אז בשוק כמו הלייקרה, אליה התוודעתי עוד בגוטקס.

פעם הייתי בספרד וראיתי מטפחות משי לריקודי פלמנקו. הן היו מהממות ביופיין אבל כל כך יקרות. עמדתי והסתכלתי עליהן, התלבטתי, ליטפתי אותן במשך שעה – ולא קניתי. חזרתי לארץ ואחרי 24 שעות שבהן העניין לא עזב אותי, קניתי כרטיס לספרד ורכשתי את המטפחות

״עיצבתי, יצרתי ומכרתי לחנויות. זה עבד בשיטת הקונסיגנציה ושרדתי עד שעקצו אותי. הייתי תמים. רימו אותי עם כספים, יצרתי ולא ראיתי כסף. עשיתי טעויות של מתחילים. ברגע שהבנתי ששיטת המכירה הזו לא תפרנס אותי, שיניתי את שיטת העיצוב והמכירה. אני חייב הרבה ל׳שדרת המעצבים׳ של המשביר לצרכן שנתנה במה נפלאה למעצבים המקומיים. שם כבר הצגתי ומכרתי בגדי ערב והתחום הזה הפך לתחום העיקרי שבו אני עוסק עד היום״.

איפה אתה קונה בדים לפריטים שאתה מעצב?

״אני קונה בכל העולם, בכל פעם במקום אחר. פעם הייתי בספרד וראיתי מטפחות משי לריקודי פלמנקו. הן היו מהממות ביופיין אבל כל כך יקרות. עמדתי והסתכלתי עליהן, התלבטתי, ליטפתי אותן במשך שעה – ולא קניתי. חזרתי לארץ ואחרי 24 שעות בהן העניין לא עזב אותי, קניתי כרטיס לספרד ורכשתי את המטפחות. מאז יש לי כלל בחיים: יש ספק – אין ספק. זה היה שיעור לחיים. מהמטפחות עיצבתי קולקציה של שמלות ספרדיות משולבת פראנזים בצבעוניות מטורפת ומכרתי הכל עד הפריט האחרון״.

מתי פתחת הסטודיו בדיזנגוף?

״את החנות הראשונה בדיזנגוף פתחתי לפני 27 שנה. פעלתי ממנה 24 שנים. היא היתה חנות אחת ליד זו שאני פועל ממנה היום״.

לפני שנתיים סגרת את הסטודיו אחרי 24 שנים. מה קרה?

״תמרה יובל ג׳ונס אמרה לי פעם על עצמה: ׳התקופה הכי מנוונת שהייתה לי בחיים הייתה התקופה שהיה לי סטודיו׳. המשפט הזה רדף אותי. ממש לפני הקורונה, לפני סיום חוזה השכירות של החנות, אמרתי לפזית בת־זוגי שאני סוגר.

״סטודיו זה דבר מחייב והרגשתי שאני רוצה שינוי, ושאם לא עכשיו אי מתי. קמתי, החלטתי ועשיתי. פנו אלי מכמה מקומות והציעו לי לעבוד בהם אבל אז הבנתי שזה לא מה שחלמתי עליו. ואז פרצה הקורונה שעבורי היתה בדיוק פסק הזמן שהייתי זקוק לו כדי לאתחל את עצמי מחדש״.

בוחר את הלקוחות

״כולנו היינו בבית ופרחנו. התחלתי לעשות שוב אמנות והיו לקוחות קבועות שסירבו לעזוב אותי והייתי מעצב עבורן מהבית. אחת מהן היא יהודית ריכטר, שעבורה עיצבתי בגד למפגש שלה עם ביל קלינטון, שאליו היא ביקשה שאצטרף. השתתפתי בתערוכה הנשף שאצרה יערה קידר שביקשה שאעצב שמלה איקונית שלי מלפני 20 שנה שהייתה עשויה מנייר טואלט. הקטע הוא, ששבועיים לפני שיערה פנתה אלי – זרקתי את השמלה המקורית.

״ברגע הראשון נעלבתי כי רציתי לעצב משהו חדש. אבל יערה שיכנעה שזו תהיה שמלה שידברו עליה, וזרמתי. עיצבתי שוב את אותה השמלה. אחרי שנתיים הבנתי שאני לא יכול להמשיך ולעבוד מהבית ופתחתי את הסטודיו שלי מחדש, דלת על יד הסטודיו הקודם. הלקוחות חזרו, ומאוד שמחו שחזרתי״.

מי הלקוחה שלך?

״אני בוחר את הלקוחות שלי. כשמישהי נכנסת לסטודיו אני יודע אם היא תהיה לקוחה. אני פה כדי לעשות טוב לאנשים ולכן אני לרוב מעצב לנשים שיש להן אירוע משמח בקרוב. אלה לקוחות שמחפשות שמלות עם קלאס מתוחכם ולא המוני. הלקוחות בוחרות מתוך הקולקציה הקיימת שמוצגת כאן בסטודיו. אני כמובן מתאים למידתה ולמבנה הגוף של הלקוחה״.

איך מושקות קולקציות כשמדובר בשמלות ערב?

״קולקציה של מעצב שמלות ערב מושקות לפי קבוצות, לא לפי עונות או בדרופים. בחודשים האחרונים השקתי את הקולקציה הבדואית, קולקציית סבנטיז, קולקציית פרפרים, קולקציית פרחים ועוד. אני עובד ומעצב לפי מה שמדליק אותי. אני גם מוסיף פריטים לקולקציות קיימות, משתדל שבכל יום יתווסף משהו חדש לקולב״.

למינקובסקי ובת־זוגו פזית, שחקנית במקצוע, ארבעה ילדים. ביתם הבכורה אורי הייתה גם שותפה פעילה בעיצובים של אביה. ״היא גדלה בסטודיו. היה כאן לול, פזית היתה מביאה אותה והולכת לחזרות. אורי נשמה וגדלה לתוך האופנה ולאורך השנים ציירה ציורי אופנה בחוברות מיוחדות. כשחגגה בת מצווה, רצינו להפתיע אותה עם משהו מיוחד ולעשות לה תצוגת אופנה בהפתעה מהדגמים שהיא ציירה לאורך השנים. ואז הבנו שאם בגלל הרצון להפתיע אותה נמדר אותה מהעניין – היא תפספס משהו מהתהליך.

״הכנסנו אותה לעניינים וכמו שאומרים – הגולם קם על יוצרו. אורי היתה מציירת את הדגמים בקונטור שחור והיינו צובעים אותם בצבעים, ובהתאמה מייצרים. היא כבר מדור האינטרנט, כך שמיד בנתה לעצמה אתר ועמוד אינסטגרם והבשורה אצלה, כיאה לדור הצעיר רצה מהר מאד. בשנת 2016 היא הציגה יחד איתי בשבוע האופנה תל אביב״.

מה היא עושה עכשיו?

״על תחום עיצוב האופנה היא סימנה וי והמשיכה הלאה. היא בת 22, קצינה בצבא וחתומה קבע לעוד שנתיים. כנראה שלא תחזור לעולמות עיצוב האופנה. היא כנראה תלמד אדריכלות. ארבעת הילדים שלנו גדלו בבית שהיו בו אופנה ותיאטרון, אנחנו בהחלט לא בית רגיל. הילדים ספגו תוכן אחר״.

מה מכאן?

״אני עושה את מה שאני עושה בהרבה אהבה ורוצה להמשיך ככה. אני אוהב לפגוש אנשים, מה שהחנות ברחוב מאפשרת לי. עם חנות ברחוב אתה הופך להיות חלק מהנוף ומהסביבה. אני לא מכיר אישית את אנשי השכונה הזו, אבל אני כנראה לגמרי חלק מהנוף הזה. דיזנגוף הוא רחוב יחיד שמציע סגנון כזה של חנויות כמו שלי. בספטמבר אני פותח תערוכה עם גלריה ג׳ינא לאמנות נאיבית שבה נציג שילוב בין אופנה לאמנות. ישתתפו בה מספר מעצבים שיעצבו פריטים לתערוכה, אבל רק כאלה שאני בטוח ומאמין שיידעו לקיים את הבריף שנתתי״.