כל מה שחשוב ויפה
תערוכת הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילום: אלעד שריג
תערוכת הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אלעד שריג

הנשף במוזיאון העיצוב חולון: אסקפיזם בזמן שהכי צריך אותו

התערוכה שאצרה יערה קידר משלבת פנטזיה, תאווה, אגדות ועיצובי ראווה. אחרי הקורונה ״כולם הבינו״, היא אומרת בראיון מיוחד לפורטפוליו. ״לא נשאלה יותר השאלה למה אסקפיזם, או אם יש אסקפיזם בעולם ובישראל״

120 שמלות בעיצובים היסטוריים ועכשוויים, 100 בובות שעוצבו בהתאמה לכל דגם במיוחד, 50 אביזרי אופנה שמצטרפים לשמלות הערב, 24 מערכות לבוש משוחזרות, 12 נעלי סינדרלה מודפסות בתלת־ממד, ולמנה האחרונה: 15 ״כובעי קינוחים״ ולצידם 23 מגדלים, שמורכבים מכ־6,500 מקרונים ו־122 עוגות חתונה. ואחת יערה קידר, האוצרת, ואיתה המעצבים ויוי בלאיש ושמואל בן שלום, שבלעדיהם כל הנשף הזה לא היה קם ומתרחש לנגד עינינו.

התערוכה ״הנשף״, שנפתחה היום (ג׳) במוזיאון העיצוב חולון, נולדה בראש של האוצרת, יערה קידר, כבר ב־2018, עם סיומה של התערוכה ז׳ה טם – רונית אלקבץ, שאצרה בשיתוף עם שלומי אלקבץ. בראיון לרגל הפתיחה היא אומרת שעכשיו, כשכבר רואים את הסוף – וליתר דיוק את ההתחלה של התערוכה החדשה – היא מתחילה להירגע.

מה שלומך? את ישנה בלילות האחרונים?

״עכשיו אני כבר ישנה. אני בעומס שיוצר עירנות. אבל מדובר בערנות חיובית, שנובעת מהתרגשות״. ואולי גם מכובד האחריות. התערוכה היא הפרויקט היקר והשאפתני ביותר של מוזיאון העיצוב מימיו – כך לדברי מנכ״ל המוזיאון, דני וייס. ועוד לא אמרנו מילה על הקורונה – שהזיזה את לוח הזמנים שנה שלמה קדימה, והעמיסה תוספת אי ודאות.

והנה זה קורה. אז איך באמת נולד הרעיון?

קידר מתרווחת בסוג של סיפוק ומספרת: ״לפני כשלוש שנים, כשעבדנו על התערוכה של רונית אלקבץ, התחילה להתגלגל אצלי המחשבה והרצון לעסוק באופנה ובאסקפיזם. זה משהו שקורה לי תמיד, כשאני עובדת על פרויקט כלשהו ובראש כבר מסתובב לי משהו חדש. זה לא בשליטתי. כשהתערוכה של רונית אלקבץ הסתיימה, הציעה לי מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב, לחשוב על תערוכה נוספת. סיפרתי לה על הרעיון שמתבשל אצלי והיא התחברה ומיד.

במסיבת העיתונאים לרגל הפתיחה, הייתה זו דבש שציטטה מ״אנה קרנינה״ של טולסטוי, את סצינת הכניסה המרשימה לנשף ופרטי הלבוש המפורטים, כל אריג ותכשיט – שהיו לה מקור השראה ומפלט אסקפיסטי בילדות הישראלית המהבילה, של ג׳ינס ובגדי יום יום. היא גם ציינה את האתגרים שהציבה התערוכה, והפתרונות החדשניים שנולדו בעקבותיהם.

״התחלתי לעבוד על הרעיון עוד כשגרתי בניו יורק״, מספרת קידר. היא שבה לארץ בסוף 2019, כחצי שנה לפני מועד התערוכה המתוכנן במקור. ״נפגשתי עם שמואל בן שלום, המנהל הקריאטיבי של התערוכה, ואני זוכרת איך ישבנו בסטארבקס ושרבטנו על נייר את החלום הזה.

לא כולם התחברו לרעיון האסקפיזם, לא ממש הבינו למה אסקפיזם חשוב. לא ידענו שתהיה קורונה, לא ידענו מה העולם יביא איתו. אבל אחרי השנה וחצי האחרונות – כולם הבינו. לא נשאלה יותר השאלה למה אסקפיזם, או אם יש אסקפיזם בעולם ובישראל

״אבל אני חייבת להודות שאז לא כולם התחברו לרעיון האסקפיזם, לא ממש הבינו למה אסקפיזם חשוב. לא ידענו שתהיה קורונה, לא ידענו מה העולם יביא איתו. אבל אחרי התקופה שעברנו בשנה וחצי האחרונות – כולם הבינו. לא נשאלה יותר השאלה למה אסקפיזם, או אם יש אסקפיזם בעולם ובישראל״.

בתרבות העניינית של ימינו, נשפים מהאגדות הם אחד הביטויים המובהקים לאסקפיזם. באמנות, בספרות ובקולנוע. בתקופת הקורונה הדבר בלט, בין השאר, בהעדפות של הקהל לסדרות טלוויזיה אסקפיסטיות במיוחד. מטרת התערוכה, שכאמור נהגתה עוד קודם והפכה לעוד יותר רלבנטית, הייתה לייצר חוויה אסקפיסטית מוחלטת, שעומדת בפני עצמה. ״אין חלק במוזיאון, אין מעבר או מסדרון ותיבה, שלא טיפלנו בהם ושלא נכנסו לתוך החוויה של הנשף״, אומרת קידר.

מדובר בפנטזיה, בחלום

קידר היא אוצרת, מרצה והיסטוריונית אופנה, דוקטורנטית במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. בן שלום, המנהל האמנותי של התערוכה הוא מעצב ואמן, וב־2019 שימש כמנהל הקריאטיבי הראשי של האירוויזיון שנערך בתל אביב. אליהם הצטרף מעצב האופנה והיוצר ויוי בלאיש, שאחראי על הפיסול וההצבה האמנותית של בובות התצוגה. עליו היא אומרת: ״הוא קוסם, לא פחות מכך! אין לי מספיק מילים להגדיר את היכולות שלו״.

בלאיש עיצב את פסלי הראש שמוצגים בגלריה התחתונה לכל בגד באופן אקסקלוסיבי. את שיער הבובות עשה מחוטי משי שאסופים בתסרוקת המותאמת לדגם ולתקופה שאותה הוא מייצג. את הבובות, שלובשות את הדגמים בגלריה העליונה, עיצב ופיסל במקום.

אפשר להשוות את התערוכה לתערוכות האופנה הגדולות בחו״ל?

בן שלום מגיב בסוג של צניעות ואומר: ״זה להתלות באילנות מאד גבוהים, אבל כשהתחלנו לעבוד על התערוכה כבר לפני שלוש שנים אמרנו שהלוואי ואנשים יוכלו להשוות את התערוכה הזו לתערוכות אופנה שביקרו בהן בעולם. ניסינו להגיע לרמה מאד גבוהה, בעיקר ניסינו לייצר ריגוש אצל המבקרים – אני חושב שהצלחנו״.

ובלאיש מוסיף, שמעבר לריגוש היה חשוב להם לתת תחושה של קלילות והומור. ״לא אגזים אם אומר שיש דברים שהם על גבול הקיטש. והרי נשף הוא לא משהו שקיים היום – מדובר בפנטזיה, בחלום. הרי המבקרים בתערוכה לא משתתפים בנשף עצמו, הם רק מתבוננים בו, וזה האסקפיזם שביקשנו לייצר״.

את התערוכה מלווה פסקול של איציק כהן וחברת ג׳אנגל סאונד, ואי אפשר להתעלם מהווילונות שעוטפים את חללי תצוגה, וכל התמהיל הזה יוצר חוויה רב חושית. ״חוץ מלגעת (שאסור!) אין חוש שלא מופעל כאן״, צוחקת קידר.

יערה קידר. צילום: ערן לוי

יערה קידר. צילום: ערן לוי

מזווית הראייה שלך כחוקרת ואוצרת, מה המטרה של התערוכה?

״רציתי לבחון את הקשר בין אופנה לאגדות, חלומות ואסקפיזם. השאלה המרכזית שהובילה אותי היתה האם בריחה מהמציאות מספרת על חוסר יכולת להתמודד עם קושי או שזה דווקא כישור חיים הישרדותי מובהק. רציתי לבחון את השאלות האלו לאו דווקא בהיבט המקומי אלא גם מזווית אוניברסלית.

״זה נעשה דרך התצוגה ההיסטורית, בגלריה התחתונה, שבה מתחילה התערוכה. בואו לא נשכח שלנשפים היה תפקיד. הם נועדו ליצור מפגן של ראווה, שפע ויוקרה, וכוח פוליטי. הנשפים אפשרו שידוכים בין משפחות אצולה ומשפחות מלוכה. כל זה היה מאד מוגבל. הקהל הרחב בעצם נחשף לעולם הנשפים רק דרך האגדות, כי כולם הרי יכולים לחלום ולדמיין ובעיקר לחלום על סוף טוב.

ההיסטוריה מספרת לנו שבמיוחד אחרי משברים, מלחמות ומגיפות, כמו גם בתקופות אפלות, אנשים רצו לחגוג את החיים, לשכוח את מה שהיה ולהסתכל קדימה אל העתיד

״ההיסטוריה מספרת לנו שבמיוחד אחרי משברים, מלחמות ומגיפות, כמו גם בתקופות אפלות, אנשים רצו לחגוג את החיים, לשכוח את מה שהיה ולהסתכל קדימה אל העתיד. בגלריה התחתונה מוצגים דגמים היסטוריים בציר זמן. זה מתחיל במאה ה־18, זוהי תקופת השיא של הנשפים – מימי ארמון ורסאי ועד שנות ה־80 של המאה ה־20 – זוהי כנראה התקופה האחרונה שבה היה עוד עיסוק בנשפים. מדובר בימי ׳שושלת׳ בטלוויזיה. בנשפים שבהם הנסיכה דיאנה לקחה חלק. הנשפים המחתרתיים בהארלם וכו׳״.

לטובת התצוגה הזו יצר מוני מדניק, מעצב ומרצה בכיר בשנקר, 24 מערכות לבוש היסטוריות (מדוייקות, מדגישה קידר), שנתפרו מבדי כותנה בהירים, שמאפשרים להסתכל על הצללית והפרטים ולהבחין גם בכל מה שהשתנה בין התקופות. הבד הפשוט מאפשר להבחין גם בשכבות התחתונות של השמלות, הקרינולינות והמחוכים שבדרך כלל נעלמים מהעין עם הלבישה ואף בציורים תקופתיים. דרך ציר הזמן והדגמים שמוצגים בו ניתן לבחון את התהפוכות באופנת הנשפים ובאופנה בכלל.

הנשף המודרני

הגלריה העליונה מוקדשת לנשף המודרני. מוצגות כאן כ־80 שמלות, שחלקן עוצבו במיוחד לתערוכה ואחרות נבחרו מתוך קולקציות קיימות. ״לכאורה אין קשר בין ישראל ונשפים. אנחנו כביכול מדינת החאקי, הג׳ינס והסנדלים״, אומרת קידר. ״יחד עם זאת, גם בתקופות הכי מורכבות שהיו כאן – היו נשפים״.

בעבודת המחקר לקראת התערוכה מצאה תיעוד שלפיו גם בשנות ה־30 וה־50 היו בישראל נשפי פורים, נשפים של ריקודי טאנגו ועוד. ״לא בהכרח לאור הזרקורים, אבל התקיימו. ולצידם כמובן שהתקיימה גם אופנה.

״ולצד השנים שחלפו, אנחנו בודקים את הכאן ועכשיו. בתערוכה אנחנו נותנים במה לתעשייה עצומה של שמלות כלה וערב, שמעצבים רבים בישראל עוסקים בהם ובסטנדרטים בינלאומיים״, היא מדגישה. ״טכניקות של קוטור, בעבודות יד, בחומרים יוצאי דופן, תוך שימור של מלאכות שנעלמות מהעולם. אין ספק שההיקף של העשייה הזו משקף את האהבה והכמיהה שיש פה לחגיגות ולנשפים, שאולי כל כך חסרים לנו במציאות הלא ממש פשוטה שבה אנחנו חיים״.

מאחורי הקלעים של התערוכה. צילומים: יערה קידר

למרות שאנחנו חיים במזרח התיכון, היא אומרת, ניתן לראות השראה שמגיעה מדגמים היסטוריים ומהאופנה האירופאית. ״אני קוראת לזה ׳חוטים נעלמים׳ שמחברים בין הקומה התחתונה, ההיסטורית־מערבית, לבין הפנטזיה העכשווית של הנשף והאגדות, שמוצגים בגלריה למעלה. ניתן לראות כאן עיצובים שכוללים מחוכים, קרינולינות, שרוולים ויקטוריאניים, לכאורה לא קשורים למקום בו אנחנו חיים״.

איך בחרת בדגמים? לא פשוט.

״וואו – מדובר בשלוש שנים של עבודה, המון פגישות שיזמתי כמו גם פניות אליי ממעצבים, כשנודע שאני עובדת על התערוכה. המטרה שלי הייתה לבחור בדגמים שיוכלו לספר סיפור על הכוח של שמלות נשף. על שמלות שמחזיקות את השכבות שאופנה מכילה – לא רק בבד, גם ברעיון. לא התכוונתי ליצור תערוכה רטרוספקטיבית של שמלות נשף ישראליות״.

נראה שהרבה מהשמלות מתרחקות מהניסיון להיות לבישות.

״בהחלט. המעצבים לקחו אותן לקו תפר שבין אופנה לאמנות. הם בחנו סיפורים יותר מורכבים, כמו תעתועים, מראות שמשתנים בהתבוננות מקרוב ומרחוק״. כך לדוגמה, במרכז החדר תלויה שנדליר אלגנטית שמבט נוסף מגלה כי היא עשויה קולבים מפלסטיק שקוף.

מהו טווח הגילאים של המעצבים המשתתפים בתערוכה?

״מדובר בטווח גילאים מאוד רחב – ישנם הוותיקים והמצוינים, כמו ירון מינקובסקי ורונן לוין, גליה להב ומירה צווילינגר, ובין הצעירים יש כאלו שסיימו ממש בימים אלו את בתי הספר לאופנה ויש אוטודידקטים, שלא למדו בשום מוסד גבוה לאופנה. זה תמהיל מגוון, שבו רציתי לתת ייצוגים שונים וזוויות שונות של שמלות נשף ושמלות כלה, ואיך הכול עובד יחד ובכל מיני דרכים״.

לצד מעצבי האופנה מככבות גם שתי נדנדות של סטודיו IOTA שיוצרו עבור התערוכה, בשילובי ריקמה וחרוזים מנצנצים. שמלה ייחודית של המעצבת עידית ברק, שסיימה לאחרונה לימודים ב־FIT בניו יורק, משולבת בסיבים אופטיים ומוצגת בחדר חשוך באווירה אגדית. השמלה שעיצבה מירה צווילינגר עשויה טקסטיל בדוגמת פרחים שיצרה המעצבת עדן סעדון, באמצעות ציור בעט תלת מימד, ובשילוב אבני קריסטל. המעצב עורוה שריף מציג הינומה שעל גביה נרקם בלבן על לבן סיפור סינדרלה.

עוד מככבת שמלת הכלה של נינט, שעיצבו יחד בלאיש וגדי אלימלך, בהשראת שמלות ויקטוריאניות והשמלה שלבשה אודרי הפבורן בסרט פרינסס ברייד. בשמלה הזו החפתים עשויים בחיתוכי לייזר ורקמת פנינים ולבקשתה של נינט, שולב פתח בצורת לב בגב השמלה.

אהרון גניש מציג שמלה שעליה רקם נוצות כלואות בתוך פרספקס. עוד מוצגות שמלות של אלון ליבנה שלבשו ליידי גאגא וקייטי פרי ושמלות של שחר אבנט שלבשה ביונסה.

תערוכת הנשף, מוזיאון העיצוב חולון. צילום: אלעד שריג

סינדרלה בעידן הדיגיטלי

במסדרון ההיקפי של המוזיאון מוצגת ״ההיסטוריה הדמיונית של נעלי סינדרלה״, שיתוף פעולה עם המעצב אסף ריב שמתמחה באופנה וירטואלית, שנועד לבחון את נעלי הנשף דרך הפריזמה של אגדת סינדרלה.

קידר מסבירה: ״לרוב כשאומרים לנו נעלי סינדרלה, אנחנו מדמיינים את נעל הזכוכית עם עקב הסטליטו, שעוצבה באולפני דיסני. אז זהו – שזו לא תמיד היתה נעל מזכוכית. קיימות גרסאות שונות וקודמות, בהן נראו נעלי זהב, פרוות ופנינים.

״בחרתי מכל תקופה את הנעל הכי אופנתית, זו שמספרת את הסיפור הכי טוב. ריב תרגם את הנעליים לעיצוב דיגיטלי בתלת מימד, ובכל פעם שסיים דגם, שלח אלי את הקובץ. הדפסנו את הנעליים בלילות הקורונה, במדפסת תלת מימד שקיבלתי מחברת FORMLABS״, היא צוחקת, ומספרת שבנה היה רץ מדי בוקר לראות איזה נעל סינדרלה הודפסה הלילה.

המנה האחרונה של הנשף מוגשת בחדר משלה, ב״מעבדה״ של מוזיאון העיצוב, על גבי תצוגה שמדמה עוגת שכבות ענקית, מוצגים 15 כובעים שעיצב מאור צבר בהשראת מנות קינוח מרשימות ופתייניות. בין הראשים נושאי הכובעים משולבת תצוגה של מגדלי עוגיות מקרון, עוגות חתונה ופיסלי בצק סוכר, שיצר השף קונדיטור אלון שבו.

״זוהי העוגה של העוגות״ אומרת קידר. התצוגה שתופסת את החדר כולו, משתקפת ומוכפלת באמצעות מראת תקרה, ומשדרת פנטזיה בהשראת מסיבת התה של הכובען המטורף מתוך עליסה בארץ הפלאות.

וכמו תמיד, גם עכשיו כבר מתבשל בראשך הפרוייקט הבא?

״ברור, אבל אני עוד לא מספרת עליו. אצלי מדבר בעיסוקים מתמשכים״.

ואיך כל העיסוקים משתלבים יחד?

״אני מאד טובה בניהול זמן״, היא מגלה. ״מאורגנת ומסודרת ומשתמשת היטב בטכנולוגיות לצורך זה. אבל מעל הכל התמזל מזלי. אני באמת עובדת בדבר שאני הכי אוהבת בעולם ואני כל כך נהנית מזה שלפעמים לא אכפת לי שלתקופות מסוימות אין לי חיי חברה. הפרוייקטים מסתיימים ואז אני יכולה לקחת הפסקה ולחזור לחיים, עד העונג הבא״.


הנשף
אוצרת: יערה קידר
מוזיאון העיצוב חולון, פנחס אילון 8, חולון
נעילה: 11.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden