כל מה שחשוב ויפה
דוד עדיקא, מתוך שבוע האופנה בבית האמנים
דוד עדיקא, מתוך שבוע האופנה בבית האמנים

תערוכות חדשות בבית האמנים // פתיחה: 8.9

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים ייפתח השבוע ״שבוע האופנה בבית האמנים״; תערוכה משותפת לאמניות איה סריג, ענת גרינברג ואילנה סטרלין; תערוכות יחיד לאריאל מיודוסר, עדי רווה, צ׳נצ׳ל בנגה ובוקה גרינפלד

שבוע האופנה // תערוכה קבוצתית

אוצרים.ות: מאיה ארזי ויובל סער

במשך שלושה שבועות, בית האמנים בתל אביב יהפוך לחלל ניסיוני שבוחן פרקטיקות של עולם האופנה בהקשרים אמנותיים. יוצרות ויוצרים מתחומים שונים (אופנה, צילום, אמנות, עיצוב ועוד) יציגו עבודות ששואלות שאלות על עולם האופנה דרך אופני ביטוי שונים של מושג הערך: חומרי, פיזי, דיגיטלי, כספי, רגשי, אידיאולוגי, סביבתי, חברתי, סיפורי ועוד. זה לצד זה יוצגו עבודות במדיומים שונים: מיצבים תלוי־י מקום, פריטי לבוש שעוצבו במיוחד לתערוכה, תצוגת אופנה וירטואלית, שאלונים פרפורמטיביים ועוד.

בזמן שעודפי האופנה המהירה של המערב נשלחים להיערם במדינות עולם שלישי ולזהם אותן; כשמותג יוקרה כמו בלנסיאגה מעצב בגדים לפורטנייט, אחד ממשחקי המחשב המצליחים ביותר בעולם; כשתערוכות אופנה הופכות להיות תערוכות בלוקבאסטר בכל העולם; וכשהערך של פריט לבוש נקבע על פי מס׳ העוקבים ברשתות החברתיות – המשתתפים.ות בתערוכה מעלים שאלות כמו: האם הצורך האנושי במגע ובאינטראקציה, יכול לחפות על הקלות שבה הפקענו את חושינו במעבר לחיים הדיגיטליים? מה הערך של הצגת אופנה דיגיטלית בחלל מוזיאלי, שבו המבקרים רגילים שאסור לגעת במוצגים, ושממילא אין אוביקט פיזי שאפשר לגעת בו? ועוד.

משתתפים.ות: אירה גולדמן, דוד עדיקא, דניאל ויינברג (SORRY), טל מסלבי, יובל סער, מאיה ארזי (LEV), נועה טרלובסקי, סתיו פורגס (בוטיק שווארמה), רועי דרהי (Placebo_DFH), ​​ארכיון האופנה והטקסטיל ע״ש רוז, שנקר.

טל מסלבי, תגובת מצהר חושית עצמאית (ASMR). צילום: דוד עמיאל

טל מסלבי, תגובת מצהר חושית עצמאית (ASMR). צילום: דוד עמיאל

מאיה ארזי (LEV)

מאיה ארזי (LEV)

מכנסי אתא, תרומת ערה לב. צילום: איילת והילה שץ, שקד ארקין

מכנסי אתא, תרומת ערה לב. צילום: איילת והילה שץ, שקד ארקין


רעש סטטי // אריאל מיודוסר

אוצר: אריה ברקוביץ

תערוכת פורטרטים עצמיים של העשויים מציור דיגיטלי ומסאונד אלקטרואקוסטי. חומר הגלם הויזואלי הוא הפיקסל, אותה נקודת אור בודדת המוצגת ללא שום תחפושת, שאיננו מחקה מדיות אחרות כמו משיכת מכחול או פחם – אלא הוא הדבר עצמו. חומר הגלם של קטעי הסאונד מבוסס ברובו על קולו של מיודוסר, המעובד עד כי לפעמים הוא לא מזוהה כקול אנושי, אך נושא עדיין את החום והרטט של המקור. הצבעוניות בעבודות מעניקה להן אופי אקספרסיבי וסוער, המנוגד לדימוי המקובל של קור וניכור המיוחס בדרך כלל לשפה הדיגיטלית.

נושאי העבודות נעים בין חלומות, פנטזיות, התייחסויות תרבותיות והתבוננות פנימה, והן מציגות פנים רבות של האמן בהתאם לזמן ולהלך הרוח בהם הן נוצרו. ההתבוננות בציורים והאזנה לקטעי הסאונד יוצרים חוויה חדשה: הציור הסטטי מתחיל לנוע מול העיניים וממזג לתוכו את מימד הזמן. תוך כדי האזנה העיניים מטיילות עליו ומגלות עוד ועוד פרטים המתחברים להתרחשויות בסאונד. הסאונד עצמו – לעתים אבסטרקטי ולעתים מתחבר למנגינה או מבנה שאפשר להיאחז בהם, לעתים בונה מתח ולעתים מרפה, וביחד עם הדימוי הוויזואלי מאפשר לצופה להתנתק מהסביבה לכמה רגעים ולרחף בחוויה עוטפת ורב חושית.


מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.ניתקלות // איה סריג, ענת גרינברג, אילנה סטרלין

אוצר: אורי דרומר

התערוכה היא תוצר של תהליך עבודה ארוך משותף בין האמניות לאוצר. העבודה המשותפת התבססה על שברי זיכרונות של שלוש נשים האוצרות בגופן איברים, צרחות, דימויי ניצולים. בתערוכה יוצגו, אובייקטים פיסולים, ציור, ועבודת טקסט־קול־סאונד שאפשר לראותם כיוצאים מהגוף.

איה סריג. צילום: יובל חי

איה סריג. צילום: יובל חי

ענת גרינברג. צילום: דורון כורש

ענת גרינברג. צילום: דורון כורש


birds

שריר החייטים // עדי רווה

ההצבה של עדי רווה בחלל הקטן של בית האמנים עוסקת באוביקטים מתחום התפירה והחייטות. כיצד הם נושאים ידע וזיכרון, איך אפשר לאצור אותם ומה הם מלבד חפצים שימושיים. מיומנויות הטקסטיל עברו במשפחתה של האמנית כמו בירושה – מסבה שרכש את מקצוע החייטות כדי להיטמע בארץ, מסבה האחר שעבד כגזרן במתפרות ירושלמיות, ומסבתה הרומנייה, שידעה תפירה עילית, רקמה וסריגת תחרה.

סיפור המלאכה משמש בתערוכה כפריזמה, שדרכה אפשר להביט בסיפור משפחתי קטוע ולתת ביטוי לדחף לחברו למרות הכול. לשם כך משלבת עדי טכניקות של תפירה ידנית ועיתוק (tracing), יחד עם מדיומים משלה, המכבדים את הגנים החייטיים ומבקשים לחבור אליהם: רישום וקולאז׳. אלא שהחיבורים משמשים אותה במהופך: היא מפזרת אותם על פני דפים רבים, מוציאה, פורמת ופורשת סדרות על פירוק – הד לסיפור החסר ולבועה המואטת והמנחמת של המלאכה.

עדי רווה. צילום: דניאלה חסיד

עדי רווה. צילום: דניאלה חסיד


חדר הגירה צהוב // צ׳נצ׳ל בנגה

אוצר:  אריה ברקוביץ

המיצב שמציג צ׳נ׳צל בנגה מושפע מהתרבות ההודית שבה האמן התחנך וחש אליה שייכות, למרות שנותיו הרבות בארץ. כמהגר בתחושתו, שחי בין עולמות תרבותיים, נשוי לישראלית ובנותיו צבריות, ומנגד, זר תרבותית, בנגה מרבה להציג מיצגים, מייצבים וציורים שמשקפים דואליות זו. בתערוכה הנוכחית הוא מציף את חלל התערוכה בצבע צהוב, שלדבריו לצד המשמעות הטקסית בתרבות ההודית מסמל פריחה, אור וקדושה.

הצהוב מהווה גם נקודת הארה ומיקוד לזר ולמהגר. הצבע הצהוב בולט חריג וניתן לזיהוי, בדומה לטלאי הצהוב בגרמניה וכך, לדברי בנגה, הוא חווה את תחושת המהגר הזר שלא יכול להפוך לחלק מהסביבה בה הוא חי אלא חווה זרות תמידית, בולט בסביבה ומואר בזרקור, שלא מאפשר לו להימלט מזרותו.ההציור שיוצג בתערוכה מורכב מאלמנטים המתכתבים עם הגרניקה של פיקאסו. הסוסים הזועקים, בציור המפורסם, לחופש ושחרור מהגורל המר שנכפה עליהם הופכים אצל בנגה לצעקת המהגר הזר שהופך באחת לחלש וחסר הגנה.

צ׳נ׳צל בנגה. צילום: מ״ל

צ׳נ׳צל בנגה. צילום: מ״ל


בוקה גרינפלד // פלורידה 21

מיצב קיר שנעשה בהשראת צילום בצבע של אסון הבניין שקרס במיאמי ב־2021. במיצב מודגשת קונטרסטיות ודואליות בין החלק הימני של המיצב המתאפיין בצבעוניות ובצורות אקספרסיבית לבין החלק השמאלי של המיצב המכיל חמש קונסטרוקציות לבנות מנימלסטיות המכילות לתוכן איים פנימיים של כתמי צבע. אמנם במציאות היומית הבניין המדובר הופצץ ולא נותרו ממנו שאריות, אבל המיצב מבקש לשמר ולתת חשיבות בו זמנית לרגעי ההרס ולבניה שתגיע לאחריו.

בוקה גרינפלד. צילום: מ״ל

בוקה גרינפלד. צילום: מ״ל


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 8.9; נעילה 1.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    צ'נצ'ל בנגה – מזכור לי את ציורי המערות הקדמוניות, הצבע השחור שתוחם את הצורה.
    הצבעים והחיות. צהוב זה צבע מאוד אקספרסיבי. אישית היתי מעדיפה כאן ירוק יותר…
    כי הצעקה כבר ישנה בצורות…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden