כל מה שחשוב ויפה
טלי רצקר, תפוחי אדמה במדים, פסטיבל הצילום הבינלאומי
טלי רצקר, תפוחי אדמה במדים, פסטיבל הצילום הבינלאומי

פיתה על חבל כביסה: טלי רצקר מציגה צילומים שעוסקים בזהותה כעולה חדשה

טלי רצקר מציגה בפסטיבל הצילום הבינלאומי עבודות שבהן מופיעות היא, אימה וביתה בסצנות מלאות רגש, הומור וחמלה, שמחברות בין התרבות האוקראינית במרחב הפוסט סובייטי שבה גדלה, לבין התרבות הישראלית שגיליתה אחרי שעלתה לארץ מאוקראינה

ענבל: בוקר טוב טלי, מה שלומך היום?

טלי: בוקר טוב ענבל, אני בסדר גמור היום, ומה שלומך?

ענבל: אצלי מצוין, אני תמיד שמחה כשיורד גשם בלילה, הבוקר צלול ונקי

טלי: אני אוהבת גשם בכל שעות היום. תמיד מחכה לחורף בגלל זה

ענבל: אנחנו נפגשות כדי לשוחח על התערוכה שלך במסגרת פסטיבל הצילום, תספרי עליה קצת?

טלי: וואוו, איך מתחילים בכלל לספר על התערוכה? מה שבטוח אפשר להגיד, שזה אירוע גדול בשבילי, ושעד לפני כמה שנים לא העזתי לחלום על דבר כזה. הכי מרגש אותי שאמא שלי והבת שלי לקחו בו חלק משמעותי.

הפרויקט כולו נקרא ״תפוחי אדמה במדים״ והוא התחיל לפני שנה בדיוק, במסגרת הלימודים שלי במרחב לצילום ואמנות של שגית זלוף נמיר. ללכת ללמוד אצלה הייתה אחת ההחלטות הטובות שלי, במיוחד כשהיא גם הייתה המורה הראשונה שלי לצילום לפני 14 שנה. הפרויקט הזה עדיין ממשיך, ואין לי מושג איך ומתי הוא יסתיים ואם בכלל

ענבל: מה משמעות השם ״תפוחי אדמה במדים״?

טלי: זה מאכל מברית המועצות, תפוחי אדמה מבושלים עם הקליפות. אוכל זמין ונגיש לכולם שהיינו אוכלים בכל הזמנים

ענבל: יש כאן כבר רמז להומור שמופיע בעבודות שלך. מה אנחנו רואות בפרויקט? מה צילמת?

טלי: צילמתי את עצמי, את אמא שלי ואת הבת שלי בסצנות שמחברות בין שתי התרבויות: זו שבה גדלתי – התרבות האוקראינית במרחב הפוסט סובייטי, והתרבות הישראלית שאותה גיליתי אחרי שעליתי לארץ בגיל 12. הפרויקט עוסק בחוויות שלי בתור עולה ותיקה היום ועולה חדשה פעם, והתחושות שמלוות אותי לאורך השנים

ענבל: אם גדלת באוקראינה, גשם וגם שלג לא זרים לך. מתגעגעת?

טלי: האמת שגדלתי על הים בעיר דרומית, שנקראת מריופול, ולא זכינו ליותר מדי שלג שם. אבל כמובן שיש לי המון זיכרונות יפים מהילדות בימי החורף. יש בזה המון קסם וכן, אני קצת מתגעגעת לזה. לצערי לאחרונה כולם מכירים את העיר הזאת מהחדשות

כשעוזבים בית זה יותר כמו לסיים מערכת יחסים ארוכה וקרובה, ובית שנהרס במלחמה הוא כמו פרידה לאחר מוות של מישהו קרוב 

ענבל: כן, נדמה לי שלא נשאר ממריופול הרבה כעת

טלי: נכון. בדיוק ראיתי תמונות של בית הספר היסודי שלמדתי בו. אין יותר בית ספר. אני לא יודעת אפילו אם הבית שגדלתי בו עדיין קיים

ענבל: האם האובדן של הבית שגדלת בו, קודם כל דרך העלייה ועכשיו במן סופיות כזו דרך המלחמה, משפיע על היצירה שלך?

טלי: זו שאלה שמרגשת אותי. יש אצלי הרבה עניין סביב הפרידה מהבית. זה נמצא לרוב במקומות של התת מודע ואני חושבת שאמנות עוזרת לי לאורך כל הדרך לבטא את זה ולהבין את הרגשות שלי יותר.

אני חושבת שפרידה היא סוג של מוות. כשעוזבים בית זה יותר כמו לסיים מערכת יחסים ארוכה וקרובה, ובית שנהרס במלחמה הוא כמו פרידה לאחר מוות של מישהו קרוב

ענבל: אז בואי נדבר קצת על העבודות שלך – מאיזו היית רוצה להתחיל?

טלי: אולי מזו שממנה הכל התחיל, העבודה עם הפיתות

ענבל: אני רואה בה נערה/אישה צעירה עם זר פרחים על הראש, לבושה בבגדים שלא מכאן, ומולה חוט כביסה שעליו תלויות פיתות. חשבתי שאחת הפיתות התלויות מסתירה את הפנים שלה, אבל בהסתכלות קרובה יותר אני מבינה שהפיתה דבוקה לפנים שלה. כל זה מתרחש בחורשת אקליפטוס ישראלית למראה, עם דשא ירוק עז. מה את רואה? איזה סיפור את מספרת?

טלי: הסיפור שלי די דומה למה שאת רואה. בזכרונות הילדות שלי היו הרבה חבלי תליה. על קיומו של מכשיר שנקרא ״מייבש כביסה״ גיליתי רק בשנת 2000. עד אז היינו מכבסים בבית ותולים בתוך הדירה על חבל. גם את המתלה הנייד שעליו תולים לא המציאו אצלנו, אז אני זוכרת את התחושה של ללכת למטבח ולהיתקע בבגד רטוב שתלוי לי בדיוק מעל הראש.

ואז עליתי לארץ, ואין יותר חבלים. יש מכשירים לכל דבר ואמא שלי הכינה לי פיתה לבית ספר, עם סלט טונה, אורז ותירס; ככה כל יום. אמא שלי הסתגלה מהר ותוך כמה חודשים הפכה להיות ישראלית אמיתית. אני נשארתי בסוג של קונפליקט תרבותי, אני חושבת שעד היום. בעבודה הזאת התחלתי לחבר את החלקים

לא יודעת לחבק את אמא שלי

ענבל: התמונה הכי מינימליסטית בסדרה הזו, היא גם הכי נוגעת ללב בעיני – את ואימך בעירום על מזרון חשוף, ליד קיר מתקלף. את עם הקעקועים, היא עם הוורידים. זה אינטימי מאוד

טלי: נכון, זאת תמונה שעדיין קצת קשה לי לראות. האמת שאני לא יודעת לחבק את אמא שלי. היא האדם הכי קרוב אליי, היא המוזה שלי בשנים האחרונות, ומקור ההשראה הכי גדול שלי. הפרדוקס הוא שהרגש שלי כל כך חזק, עד כדי כך שאני לא יכולה לבטא אותו פיזית. למרות שהיא עצמה מאוד חמה ומחבקת בלי סוף.

התמונה הזאת צולמה בשלב מתקדם של הפרויקט. הקיר והמזרון היו בסטודיו הביתי שלי, פינה שאהבתי כי הקירות המקולפים תמיד הזכירו לי את בית ילדותי. אני לא זוכרת איך קרה שהתחבקנו, אני זוכרת ששאלתי אותה אם היא מוכנה שנצטלם בעירום והיא ענתה רק ״העיקר שלא יהיה לי קר מדי, אז אולי תפעילי מזגן״. אמא שלי אוהבת חום. תוך כדי החיבוק הייתי נורא עסוקה בצילום, בשביל לא להראות לה את ההתרגשות שלי. שוב הצילום הציל אותי

ענבל: אפשר להרגיש בתמונה את המורכבות, באופן שבו אתן מסתכלות למצלמה, מצד אחד באינטימיות ומצד שני פונות החוצה, אל המצלמה. יש שם גם מתח, במיוחד בגוף שלך. המורכבות הזאת היא מה שהופך את העבודה לטובה בעיני. היא מאפשרת לשאלות להישאר פתוחות

טלי: אני מתרגשת מהפרשנות המדויקת שלך, את אומרת לי כאן דברים שלא ראיתי בעצמי, אבל הם נכונים

הסיטואציה עצמה, שבה את לוקחת את אמא שלך לים המלח בשש בוקר וגורמת לה לדוג דגים בים שאין בו חיים, לא משאירה הרבה אופציות לז׳אנרים אחרים מלבד מקומדיה

ענבל: תודה, אני מתבוננת. בעבודות אחרות יש דווקא הרבה הומור, וגם אבסורד – כשאת ואימך עומדות עם דג בפה ורולים בשיער בים המלח

טלי: צחקנו בלי סוף בכל צילום. אני חושבת שזה אחד החלקים שאני הכי אוהבת בפרויקט הזה. חשוב להגיד שזה לא רולים על הראש: יצרתי סדרה שלמה של רדי־מייד מיוחדים לפרויקט ובתמונה הספציפית הזו מדובר בזר שעשוי משום, לחם שחור וכמה פרחים. חשוב לי לקחת את האוכל שאיתו גדלתי ולהפוך אותו לפריט יופי. וכל הפרטים יחד מייצרים לי את המסגרת האתנית הנכונה.

ההומור הוא חלק משמעותי בתקשורת שלנו בבית. אמא שלי תמיד אומרת שהחיים שלנו כל כך הזויים וכל מה שנשאר זה לצחוק על הכל. הסיטואציה עצמה, שבה את לוקחת את אמא שלך לים המלח בשש בוקר וגורמת לה לדוג דגים בים שאין בו חיים, לא משאירה הרבה אופציות לז׳אנרים אחרים מלבד מקומדיה. אולי טרגיקומדיה, אמא שלי הייתה מוסיפה

ענבל: טוב שאת מדייקת. זה מה שקורה כשמסתכלים על עבודה דרך מסך המחשב בבית. שום בשיער זה מקסים

גליל פצפצים שנשאר מהמעבר האחרון

גליל פצפצים שנשאר מהמעבר האחרון

טלי: יש גם עבודות וידאו שלי בפסטיבל, מצחיקות עוד יותר לטעמי

ענבל: תודה שהזכרת את עבודות הווידאו – הן קצת מצחיקות ובעיקר נוגעות ללב, ואפילו צובטות ממש, כמו העבודה ״גליל פצפצים שנשאר מהמעבר האחרון״. ספרי עוד קצת עלייך ועל התכניות לעתיד?

טלי: לפני כמה שנים התחלתי תואר בצילום בבצלאל. לצערי הייתי צריכה להפסיק, כי הייתי אמא טרייה ולא עמדתי בעומס. השנה, אחרי שהכל התייצב פחות או יותר, החלטתי לחזור לאקדמיה, אבל הפעם הלכתי על תואר באמנות במדרשה. אני חושבת שבזכות הפרויקט הזה התחלתי לראות עצמי כאמנית קודם כל, ואחרי זה כצלמת.

אז אני סטודנטית שנה א׳ במדרשה, ואני גם ממשיכה ללמוד אצל שגית זלוף נמיר במרחב שלה, כי זה הבית לכל היצירות שלי. בתקופה האחרונה גם התחלתי להעביר סדנאות וללמד קורס צילום בבית ספר פוקוס. התכניות שלי הן ללמוד, בין היתר, טכניקות נוספות של אמנות פלסטית, ולהכיר את עצמי עוד

ענבל: בתור בוגרת המדרשה בעצמי, אני יכולה לומר שזה מקום מעולה להרחיב את הכלים שלך בתחום האמנות, וגם את התפיסה של מהי אמנות בכלל ומהי האמנות שלך. תרצי לספר על הפרויקט שאת עושה עם הבנות מאוקראינה?

birds

טלי: בטח, בשמחה! לעמותת PHOTO IS:RAEL יש פרויקט חברתי גדול שנקרא Photo is Voice. לפני כמה שנים עברתי הכשרה להיות מדריכת קבוצות עבור אוכלוסיות שונות שהקול שלהן לא נשמע מספיק חזק. מאז לא יצא לי להתחיל להתנדב, אבל לפני כמה חודשים יערה רז חקלאי, האוצרת של הפסטיבל, הציעה לי לקחת קבוצת נערות פליטות אוקראיניות ולהעביר להן סדנת פרויקט אישי. כמובן שאמרתי ״כן״ לעבודה עם נערות באותו גיל שבו הייתי כשעליתי לארץ, ומיד הזדהיתי איתן ועם הדרך שעברו.

נפגשנו לפרויקט של 12 מפגשים שהשתתפה בו גם צלמת מוכשרת בשם יוסטינה מלניקוביץ׳, שמצלמת את המלחמה באוקראינה כבר שנים רבות. יוסטינה גם מציגה תערוכה בפסטיבל. קשה לספר על כל מה שקרה שם בכמה משפטים, אבל מה שהכי הפתיע אותי הוא שהנערות האלה הגיעו למוזיאון ארץ ישראל שבו העברנו את הפעילות מכל הארץ. היו גם כאלה מחיפה.

היה להן רצון ענק ללמוד, לספר את הסיפור שלהן ולצלם. שש בנות מקסימות שהגיעו רובן אחרי פרוץ המלחמה ואיבדו את הבית שלהן שלא מרצונן. הן צילמו דברים מרגשים, הרבה מתוך הגעגוע לבית, הניתוק והעולם החדש והלא מוכר. גם הן מציגות בתערוכה, סמוך לתערוכה של יוסטינה. כל אחת מהן מציגה שתי עבודות

ענבל: מרגש ומשמח לשמוע. תודה טלי ששיתפת בעבודות ובסיפור שלך, כדאי ללכת ולראות את הצילומים בפסטיבל הצילום ואת עבודות הווידאו, ובהצלחה לך בלימודים ובהמשך דרכך כאמנית

טלי: אני מאוד שמחה שיצאה לנו לדבר, תודה שהתעניינת


טלי רצקר | תפוחי אדמה במדים 
פסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:REAL
אוצרת: יערה רז חקלאי
מתחם מרכז ענב וגן העיר, תל אביב
23.11-3.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden