בתולים: סרט נועז על מיניות והתבגרות גברית

הסרט ״בתולים״ של מאור זגורי הוא סרט מלא תעוזה. המשחק, העלילה, האיכות הנהדרת של הצילום (עליו אמון בעז יהונתן יעקב) – כל אלה מספרים סיפור פגיע וחשוף, ובעיקר משהים עליו את המבט. ביום שאחרי הצפייה הלכתי בראש עם תמונות עזות מהסרט – הנוף, הדמויות, הסצנות האינטימיות, הפנים של הגיבורים, שנפרשו על המסך באיכות ועוצמה יוצאות דופן. שני הפרסים שהסרט קיבל – פרס להישג אמנותי בסרט עלילתי ישראלי בפסטיבל הסרטים בחיפה, ופרס הצילום לבעז יהונתן יעקב בטקס פרסי אופיר – מעידים על האיכויות הוויזואליות של הסרט. בפסטיבל קולנוע דרום האחרון הוא זכה גם בפרס התחרות לסרטי ביכורים.

הסיפור הוא פשוט ועמוס בו זמנית: נער צעיר (מאור לוי) גר ביישוב בלב המדבר, שנראה על המסך כמו קצה העולם. המשפחה שלו היא כזו שטולסטוי היה מעיד עליהן שהן ״על פי דרכן״. האמא (חן אמסלם זגורי) הולכת ומתערערת. היא נישאה כשהיתה צעירה מאוד, וההורות והחיים הם משא שלא ברור שהיא בכלל יכולה להחזיק.

האבא (עמוס תמם) הוא איש שורד, נע בין הרצון להציל את האם לבין התסכול הגדול מהמקום שאליו התגלגלו חייו. זה כמובן לא עושה אותו איש קל, אבל אולי הוא לא היה כזה מלכתחילה. בבית שנראה קטן ומוזנח אין דלתות לחדרים כי האבא פרק אותן. לא ברור אם זה קרה בהתקף של קנאה או זעם, או סתם כי ככה הוא מאמין. אצלו בבית, הוא אומר, לא יהיו דלתות.

יש גם אח קטן עם חשיפות ורגישות יוצאות דופן, שבעיקר צופה בעלילותיהם של המבוגרים במשפחה; כך נגזר עליו. זה בית שהכל בו פרוץ ואין בו פרטיות, אבל לא רק בגלל זה החיים של כל בני המשפחה הופכים לסבך אינטנסיבי של אלימות, של אינטימיות פולשנית ושל בדידות.

המעברים בין הסצנות הם לעיתים כמו מעברים בין תמונות. לא מעבר של נרטיב רציף, אלא מעברים בין מקטעים של מציאות, של מרחב, של חלום ודמיון. האיכות הוויזואלית הזו מאפשרת לנרטיב שהוא לפעמים יותר מדי, להתפרק לחתיכות חיים

הסיפור הוא בעיקר סיפור ההתבגרות של הנער שגדל בבית הזה. בתוך הדחיסות הזו הוא רואה הכל ויותר מדי. כך לדוגמה באחת הפעמים שהוא מקדים לחזור מבית הספר, הוא שומע מהחדר של הוריו קולות שנשמעים לו לרגע כמו קולות מצוקה. כשהוא מתקרב הוא רואה את הוריו עירומים על המיטה, ולא ברור אם מה שהוא רואה – לפחות דרך העיניים שלו – יותר דומה לאונס או למעשה אהבה.

כשהאם נמלטת מחדר השינה (כי היא הבינה שהילד צופה בהם? כי היא בורחת מהגבר שאיתה? כי היא אישה שהולכת ומתערערת?) זה כבר לא משנה מה קרה בחדר. כך או כך זה נראה כמו מעשה שכרוך באלימות. כשהיא צורחת שהיא לא רוצה להיות יותר בהריון, או כשהיא מסבירה לנער שכל האימהות הזאת לא ממש באה לה בזמן, גם החיים שלו עצמו הופכים להיות מוטלים בספק.

מה הנער רוצה? לא בטוח שהוא עצמו יודע. החבר שאיתו הוא נפגש בכל מיני מקומות מסתור של נעורים עסוק בעיקר בלפנטז ולאונן. מבחינתו זה הדבר והוא לא מבין איך הנער עדיין לא התמסר לתענוג הזה. חוץ מלחלוק איתו חוברות פורנוגרפיות, החבר מציע לו ללמד אותו ממש באופן מעשי איך עושים את זה.

להיכנס אל לב המאפליה 

לנער, מכל מני סיבות, לוקח זמן להיענות להצעה הזו. כשנערה שמופיעה משום מקום נכנסת לחייו ותובעת ממנו שייגע בה, גם זה לא קל לו. האם כל זה מרתיע אותו כי הוא נבוך? האם זה כי הוא רוצה לגלות את זה בעצמו? האם זה כי הוא פוחד? האם זה בגלל המראות והמחשבות שממלאים את ראשו? ואולי זה קשור באיזה יצר מוות או חיים שעוד לא לגמרי התברר? כנראה שכל התשובות פחות או יותר נכונות.

למרות שההסברים האלה כמעט מובנים מאליהם, יש תעוזה בסיפור ההתבגרות הזה, גם בזכות המשחק הנהדר של מאור לוי. הסרט מעז להיכנס אל לב המאפליה של מיניות והתבגרות וגבריות, ונדמה שבעצם הכניסה הזו, גם אם הכל ידוע מראש, יש חשיפה יוצאת דופן.

יש בסרט סצנות מלאות עוצמה, לעיתים גדולה מדי. יש רגעים שבהם מה שקורה בין האחים הוא כמעט בלתי ניתן להכלה. תלות ואיבה, נזקקות וזעם, קרבה ומרחק בלתי אפשריים – כל אלה מתערבבים באופן שאי אפשר לתאר במילים.

יש בסרט גם סצנות מלאות יופי, בין השאר בזכות הצילום של בעז יהונתן יעקב. בסצנות שמתרחשות בלב המדבר באוטובוס נטוש שהופך כמעט בית, יש כמעט איכויות של ציור. יש סצנות אחרות שיש להן איכות של חלום, ושלא ברור אם הן התרחשו באמת או שהן אפשרות עלילתית אחרת, מדומיינת, שהסרט מציע כפנטזיה או כמציאות חלופית.

אני רוצה להגיד את הדבר והיפוכו: יש בסרט משהו בוטה וחשוף, ובו זמנית מלא בעדינות. חלק מהדמויות נותרות חידתיות ובו זמנית להפך – מפורשות מדי. חלק ממה שמניע את הגיבורים נראה גלוי או מובן מדי, או להפך – חידתי ונטול הקשר. הכפילויות הללו, לצד האורך של הסרט, הופכות את הסיפור לעיתים לדחוס מדי, לפעמים כזה שקשה להחזיק בו.

יש בסרט משהו בוטה וחשוף, ובו זמנית מלא בעדינות. חלק מהדמויות נותרות חידתיות ובו זמנית להפך – מפורשות מדי. חלק ממה שמניע את הגיבורים נראה גלוי או מובן מדי, או להפך – חידתי ונטול הקשר

נדמה כי עיקר כוחו של הסרט, בצד הוויזואליות המרהיבה והחשופה שלו, היא במקטעים שהוא פורש. המעברים בין הסצנות הם לעיתים כמו מעברים בין תמונות. לא מעבר של נרטיב רציף, אלא מעברים בין מקטעים של מציאות, של מרחב, של חלום ודמיון. האיכות הוויזואלית הזו מאפשרת לנרטיב שהוא לפעמים יותר מדי, להתפרק לחתיכות חיים.

הצופה יכול להתבונן במקטעים הללו גם כשלעצמם, להתקרב לחתיכת חיים חשופה שהיא קשה לעיכול או לצפייה, ואז להתקרב ממש, לא להציץ, ולהתמלא בחמלה. זה סרט שהוא לעיתים מאתגר לצפייה. הוא בוודאי היה כזה לכל העושים במלאכה והתעוזה הזו, בצד העדינות וההקפדה, מעוררות הערכה.

---

בתולים
בימוי: מאור זגורי
120 דקות; ישראל, 2022
4 כוכבים