כל מה שחשוב ויפה
דבורה מורג, אחרי הספירה. צילום: מ״ל
דבורה מורג, אחרי הספירה. צילום: מ״ל

אחרי הספירה: דבורה מורג שטה עם ומחוץ לזרם

בתערוכת היחיד במקום לאמנות מציגה דבורה מורג מערך שמדמה שיט בנהר. באמצעות הספינות ששטות בו היא עוסקת במקום שאליו כולנו הולכים, וגם במקום שממנו היא באה

ענבל: הי דבורה, מה שלומך? איך הייתה פתיחת התערוכה?

דבורה: אני בסדר, נרגשת מהתגובות. הייתה פתיחה מהממת והגיע קהל רב. לא באמת יכולתי להכיל את התגובות

ענבל: ספרי קצת על התערוכה. מה רואים בה?

דבורה: התערוכה מוצגת במקום לאמנות בקרית המלאכה. בכניסה לחלל ניצבת רמפה אלכסונית ומשופעת שמתחילה בגובה 30 ס״מ ונמשכת עד החלון -בגובה של מטר. הרמפה עשויה ממשטחי גבס צבועים בצבע הרצפה ועליה מוצבות עבודות דמויות ספינות, בגבהים שונים. בצידה מוצבת עבודה שחורה, גם היא דמוית ספינה

ענבל: טור של אניות מפליג לו. לאן הן מפליגות? או מאיפה?

דבורה: זאת שאלת השאלות. באחת העבודות רקום על גבי הדגל המשפט ״מאין את באה ולאן את הולכת״. זו השאלה של העבודה. קונקרטית, השאלה היא – האם הספינות עולות או יורדות? אני משאירה את זה פתוח לאינטרפרטציה של כל אחד. מבחינתי ברור היכן הן מפליגות – בנהר הסטיקס המיתולוגי

ענבל: הסטיקס במיתולוגיה היוונית הוא הנהר שהנשמות צריכות לחצות כדי להגיע לארץ המתים. למה בחרת בו?

דבורה: לשם הולכים חיינו, ואנחנו מתעלמים מכך רוב הזמן. הספינות או כלי השיט הם כלי הרכב העתיקים ביותר ותמיד נושאים איתן מטען מיתולוגי. המוות של אחותי, אמי ואבי זה אחר זו הציף אצלי את השאלה ״לאן את הולכת?״

צילומין: ענבל כהן חמו

צילומים: ענבל כהן חמו

ענבל: לאבד שלושה אנשים קרובים בתוך זמן קצר זה בהחלט מטען כבד. את נהר הסטיקס במיתולוגיה צריך לחצות, ואילו אצלך נראה שהשיט הוא העיקר, הספינות שטות בנהר – הרמפה שיצרת, ולא חוצות אותו. האם הדרך חשובה מהיעד?

דבורה: תמיד הדרך יותר חשובה מהיעד אצלי, גם באמנות. התהליך תמיד מרתק אותי. אני לא מתכננת את העבודה, אלא יוצאת להרפתקה. גם ההצבה הייתה סוג של הרפתקה. לא ממש ידעתי מה תהיה התוצאה. את האוביקטים אני משחררת לגמרי לאחר התהליך. אבל השאלה היותר מעניינת בעיניי היא מאין באת. לאן את הולכת זו שאלה שתשובתה ידועה מראש

ענבל: ומאין באמת באת? באמנות, בחיים?

דבורה: זו שאלה גדולה. בחיים גדלתי בבית של שורדי שואה עם כל המשתמע מכך. אני נשואה ויש לי שני ילדים – עדי מוזיקאי והדר בימאית קולנוע. יש לי תואר שני בביולוגיה, שאחריו עזבתי את התחום ועברתי לאמנות – מעשה שבאותה התקופה היה קשה ביותר. למדתי פיסול פיגורטיבי אצל יעקב אפשטיין שהיה כמעט היחיד בארץ שלימד זאת בזמנו.

אחר כך שהיתי שנה בדרום קוריאה ולמדתי רישום סיני ופיסול מסורתי בעץ. חזרתי לארץ והשלמתי לימודים במה שהיה המדרשה ברמת השרון ולמדתי שנתיים באוניברסיטת תל אביב לימודים בינתחומיים. לימדתי פיסול באבני, במכללה בקלישר ואחר כך בסמינר הקיבוצים. זה על קצה המזלג. אני מציגה החל משנות ה־90 באופן רציף

העבודה מתחילה בדרך כלל בפרגמנט שמצאתי בו עניין. זה יכול להיות פרגמנט של עבודה ישנה או פרגמנט של אובייקט שמצאתי מושלך ברחוב. אני אוהבת חפצים שהתפוררו והושלכו, יש להם היסטוריה והם ממש מדברים אליי ואיתי

ענבל: נשאר עוד רגע עם השאלה שהצבת – מה מעניין אותך ב״מאין באת״? האם זו שאלה שאת חוקרת דרך היצירה שלך?

דבורה: העבודות שלי תמיד קשורות לחיים, גם בסביבתי הקרובה וגם בחברה בה אני חיה. ״מאין באת״ זו שאלה שעוסקת בחיים. לא מדובר במקום מדובר בזמן ובדרך, אין כאן מענה אחד. לכל אחד ואחת יש את החיים הייחודיים והמיוחדים שלו

ענבל: כיצד את יוצרת את העבודות שלך?

דבורה: העבודה מתחילה בדרך כלל בפרגמנט שמצאתי בו עניין. זה יכול להיות פרגמנט של עבודה ישנה או פרגמנט של אוביקט שמצאתי מושלך ברחוב. אני אוהבת חפצים שהתפוררו והושלכו, יש להם היסטוריה והם ממש מדברים אליי ואיתי. הפרגמנט עצמו נושא איתו או מעורר בי את המשך העבודה, לאט לאט. העבודה מסבירה לי מה עלי לעשות שלב אחר שלב. אינני סוגרת את העבודות והן עשויות להשתנות בעקבות העבודה הבאה שאני יוצרת. איפשהו בדרך אני מתחילה להבין לאן העבודה מוליכה אותי, ואז אני חוזרת ומדייקת את העבודות.

אחר כך מגיע הזמן להציג אותן, בעיקר כשאני חשה שמיציתי את הנושא. ההצבה חשובה לי כי היא סוף התהליך. משבחרתי את החלל אני צריכה להתיידד איתו. אני לא אוהבת להנכיח את עצמי, אלא מעדיפה לבחון את החלל – להתייחס אל המבנה שלו וליצור שיח ביני, בין העבודות ובין החלל. זה תהליך שלוקח זמן. במקרה הזה החלון עניין אותי, וגם גובה החלל ואורכו. לכן בניתי את הרמפה הזו שגורמת לזה להראות כאילו הרצפה התרוממה

דבורה מורג. צילום: מנואל טלס

דבורה מורג. צילום: מנואל טלס

צילומים: ראומה זוהר חיות, דבורה מורג

צילומים: ראומה זוהר חיות, דבורה מורג

ענבל: את עובדת מחומרים שאת מוצאת, וכל עבודה מבקשת את הדרך שלה – ובכל זאת, האם יש עיקרון שמנחה אותך?

דבורה: העיקרון הלך והתברר תוך כדי עבודה. הדימוי של הספינות עניין אותי גם בגלל המבנה שלהם. חצי מהספינה שקועה במים. כוח הכובד מושך אותה למעמקים וחלקה העליון נמשך למעלה והוא קל במראהו. זה בא לידי ביטוי ברוב הספינות. הכוחות האלו יוצרים מתח, שיווי המשקל נוצר על ידי החוטים הדקים שמחזיקים את המתח. קריעת החוט תגרום לקריסת המערכת

ענבל: עוד דואליות בתוך העבודה – בין ריחוף לשקיעה, אולי גם מהדהד את הדואליות בין החיים למוות. למעשה הספינות נראות יותר מרחפות מאשר משייטות

דבורה: את לגמרי צודקת. אלו הכוחות שפועלים עלינו בחיים

מעוף לעבר האור

ענבל: בתערוכה מרגישים את עומק החשיבה שלך על החלל. יש בה משהו שלם, מרומם רוח. זה מעניין לכוון את כל התערוכה לחלון, אלמנט שבדרך כלל מפריע בחלל, שיוצר הפרעה ויזואלית. בעצם הספינות עולות למעלה, אל האור. גם זו מטפורה למוות

דבורה: לא חשבתי על האור כמטפורה למוות, אבל עכשיו שציינת זאת די נדהמתי. מתתי פעם וחזרתי לחיים אחרי 24 שעות, והחוויה של המעוף לעבר האור הייתה חזקה. וואו, לא חשבתי על כך, עורי סומר. זה קרה לפני המון שנים. אבל הסיפור של אנשים על האור הגדול שעטף אותם קרה גם לי. והמעוף שלי לעבר האור הייתה חוויה יוצאת דופן ודי מפחידה במקרה שלי

ענבל: בכל ההצבה יש רק ספינה אחת שלא נוסעת עם כולן. מה קורה איתה?

דבורה: אני חייבת לעבוד בתוך מגבלות כשאני יוצרת. פתאום בהצבה זה הפריע לי ורציתי לחרוג מהסדר שקבעתי. סירה אחת הולכת לכיוון הצד, ויאיר ברק, האוצר, הציע להוריד אחת למטה. זו העבודה האחרונה והיה בה משהו מתומצת שכלל את הכל. אולי היא הבדידות

ענבל: נדמה לי שזו שלמטה היא היחידה שצבועה בשחור בתערוכה. אני חושבת עליה כעצב ודכדוך, יציאה מחוץ לזרם, עצירה

דבורה: נכון. כן יש בה יציאה מחוץ לזרם, חריגה. היא לא עבדה עם שאר הסירות אבל החריגות הזו חשובה

birds

ענבל: מה בחריגות חשוב?

דבורה: לא ללכת עם הזרם, לא לפחד להיות ולחשוב אחרת מן הכלל. להיעצר ולחשוב ולבחון את הדרך. עכשיו אני חושבת שדגל שחור הוא ההיפך מדגל לבן של כניעה, אבל יש מחיר לחריגות

ענבל: והוא?

דבורה: ביטאת זאת קודם כעצב ודכדוך ובדידות מסוימת, אבל גם יש בזה גם כוח, חשיבה וביקורת

ענבל: והסירה הנוספת שלא נכנעת לזרם היא זו שפונה הצידה. והיא גם חצי באוויר. זה גם סיכון של היציאה מהזרם? או שבעצם בסטיקס צריך לעבור מגדה לגדה – אולי היא זו שעוגנת באחת הגדות?

דבורה: הכל פתוח. אני לא מחליטה על דברים רק דרך הראש. אצלי הראש נמצא בבטן והבטן בראש, זה תמיד ביחד

אגזוז

אגזוז

neverland

neverland

אשכבה

אשכבה

ענבל: בעבודות שלך יש פיוטיות גדולה. גם באלה וגם בעבודות קודמות שלך שיצא לי לראות. איזו ספינה הכי קרובה לליבך?

דבורה: לא חשבתי על זה. בכל אחת יש משהו אחר שקרוב אלי הספינה NEVERLAND מחברת אותי לילדות, הספינה עם העין המובילה שאני מכנה ״אשכבה״ קשורה לאמי ובספינה העשויה מאגזוז של אופנוע יש קריצה וגרוטסקיות שאני מתחברת אליהן. וכן הלאה

ענבל: עכשיו הסטודיו ריק, ואת עסוקה בתערוכה. על מה תעבדי אחרי? כבר יש תחילת פרויקט? תערוכה מתוכננת?

דבורה: קודם כל ליהנות מן הריק והחלל שהיה מחניק להפליא עם הספינות והקונסטרוקציה של הרמפה. אז אני בסידור וניקוי הטירוף של התערוכה הזו. אחרי פיסול בטח ארצה לעבור לציור כדי לחרוג מהמצופה ממני

ענבל: תודה דבורה על התערוכה המקסימה ועל שהכנסת אותי קצת לעולמך

דבורה: תודה ענבל על ההתעניינות שלך בעבודתי. היה לי כיף לשוחח איתך


דבורה מורג | אחרי הספירה
אוצר: יאיר ברק
מקום לאמנות בקריית המלאכה
נעילה: 7.1

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden