הרשימה המשותפת // 2.3.23

בעד ההזייה בבניין אורי ליפשיץ

״בעד ההזייה״, תערוכה מעבודותיו של אורי ליפשיץ, נפתחה בשבוע שעבר בבניין אורי ליפשיץ. התערוכה שואלת את שמה מכותרת ספרו פורץ הדרך של המשורר והסופר יותם ראובני ופורשת מנעד של עבודות שיצר ליפשיץ לאורך השנים. היא מציעה מבט חדש על יצירתו של האמן, הן מבפנים כשלעצמה, הן בזיקה למגמות בנות זמנה באמנות הישראלית והבינלאומית, והן בזיקה לאמנויות נוספות כמו ספרות.

לתערוכה שתי נקודות מוצא: הראשונה, פורטרט של יותם ראובני שנוצר על ידי ליפשיץ בסמוך ליציאתו של ספרו הראשון ״בעד ההזיה״ בשנת 1978, מתוך עניין בדמותו, עולמו ועמדותיו של הסופר. השנייה, רישום מתחילת שנות ה־60 המסמן את רגע המעבר מציור מופשט המבוסס על מחוות הגוף הפרטי של ליפשיץ לציור פיגורטיבי, לא אישי, במסגרתו הגוף הפיזי מנתק מגע ומופיע מחדש כדימוי, היטל, זיכרון, בין השאר באמצעות השימוש של האמן במקרן ובמנגנון צילומי, לשם עשיית הציור.

אורי ליפשיץ, בית מטבחיים, 1983. צילום: אלעד שריג

אורי ליפשיץ, רבינוביץ׳, 1973. צילום: אלעד שריג

מוש קאשי בגלריה נגא

״CORPUS״, תערוכת יחיד למוש קאשי תפתח הערב (2.3) בגלריה נגא. בתערוכה אנו עדים בפעם הראשונה למהלך צבעוני חריף החורג מסקאלת הצבעים שאפיינה את קאשי עד כה, וביחד עם פורמטים עגולים הוא מוביל את התערוכה הנוכחית למחוזות חדשים. העבודות בתערוכה (כתריסר בחלל המרכזי ועוד כ־20 בחלל האחורי של הגלריה), חושפות גוף עבודות מרשים מהמחקר הציורי העקבי של קאשי בשנים האחרונות. עבודות שמן מוקפדות ומושאי ציור שהפכו להיות מזוהים עם התמות הציוריות של קאשי: הטבע, היקום על כל מרכיביו הקוסמיים והאפשרות של לכידת המופע החד פעמי על הבד המצויר.

המתח המתמיד בין הטריוויאלי לנשגב מקבל בעבודות אלו ביטויים נוספים, בהם יקום גדול ממדים מתכנס לתוך פורמטים עגולים, שהופכים לאיקונות ציוריות בצבעוניות חריפה, מזוקקת, שרק הבלחת אור זעירה מתוך החשיכה מסמנת אפשרות קיום של מרחב אינסופי מסביב. ומאידך, עבודות הפנורמיות, נקודת אופק זעירה נפרסת למרחב מונומנטלי.

מוש קאשי, CORPUS, גלריה נגא

צבי טולקובסקי במוזיאון ישראל

״צליינות בארץ הקודש״, תערוכה של האמן צבי טולקובסקי תוצג החל מיום ראשון (5.3) במוזיאון ישראל (אוצרת: רונית שורק). בניגוד למסעות הצליינות עליהם למדנו בהיסטוריה, מסע הצליינות של טולקובסקי לא מוביל לאתר שהייתה בו התגלות או לקבר קדוש, הוא אינו כרוך בתקווה וציפייה לתמורה בחיים, בפרנסה או בזיווג כדרכם של עולי הרגל, אלא מתרחש כבר 50 שנה בארץ הקודש, ועיקרו – מסע געגועים ותהליך פנימי: ״צליינות ללא מטרה, יצירה מקוטעת שהיא גם תפילה״.

התערוכה מזמינה את המבקרים להיות צליינים בארצנו, ולהביט דרך נקודת המבט של האמן על המולדת שהשתנתה, ובאותה עת – להפוך למושאי הביקורת ולנושאים באחריות למצב. טולקובסקי, שרואה בעצמו צליין אך גם לוחם גרילה מול ממסד אכזר, הולך בדרך שהוא מתווה לעצמו, דרך חיים ודרכו האמנותית. הולך ומפרש את המראות והמאורעות שנקרים בדרך, ומוסיף על האתרים הקדושים במפות הצליינות שלו, כגון ירושלים, הגולגולתא, הר תבור והכּעבּה, גם את נחל תנינים וג׳סר א־זרקא.

צבי טולקובסקי, חצר סרגיי. צילומים: אוסף האמן

צונח בשטח האויב

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

רויטל רטיג בסטודיו ארט בוקה

״Dermis״, תערוכת יחיד לרויטל רטיג מוצגת בסטודיו ארט בוקה ברחוב יהושע התלמי 4 בתל אביב (אוצרת: שיר ויזל). מאז שהפכה למקעקעת בשנים האחרונות, העור הפך להיות מרכז יצירתה של רטיג. פעולת הרישום העמלנית המשיכה את קיומה במאגר משתנה של חיבורים בין גוף אל פעולת רישום, מעבר לגבולות הנייר.

בסטודיו בו רויטל מקעקעת מתווסף מופע לא שגרתי: למשך חודש המקום ישמש כזירת התרחשות שיש בה מופע של רישום בהתהוות, על הקירות ועל העור. העיסוק הסיזיפי של רטיג בבדיקת גבולות מדיום הרישום ניכר בתערוכה כביטוי חזותי ראשוני של התמסרות אל פני שטח משתנים: עור מזויף שנועד לאימון, עור אדם ונייר. בין כל אלו יש מן המשותף, אין ביניהם היררכיה למרות שכל אחד מקיים תנאים משלו.

רויטל רטיג, ללא כותרת. צילומים: יובל חי

רויטל רטיג, מתוך ״ארץ בראשית״

אסתר כהן בגלריה והמוזיאון הארכיאולוגי ברמות מנשה

״שברים פשוטים״, תערוכת יחיד לאסתר כהן תפתח בשבת (4.3). בגלריה והמוזיאון הארכיאולוגי ברמות מנשה (אוצרות: מירי ורנר ויונית קדוש). התערוכה, שמתפרשת על פני שני חללים, כוללת סדרת רישומים חדשה ועבודות וידיאו בהשראת ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו על ידי תושבי המקום. הסדרה פורסת מחשבות אודות מה שצומח ומתקיים מעל פני האדמה ומה שהתגלה מתחת לפני אדמה, כעדות לתרבויות אמונות ומלאכות יד שקדמו לתקופתנו.

ברישום פרטני בעט כדורי על נייר הדימויים נעים בין הפיזי למטאפיזי: ענפי עץ זית, כלניות, שלפי שיבולים, נרקיסים ותורמוסים האופייניים לאזור המרהיב ביופיו, רשומים בעדינות על מפות ושרטוטים אדריכליים, לצד מטבעות, מנורות שמן, חרסים, אבני יד, צלמיות ואביזרי פולחן, זה לצד זה חשופים ופגיעים כחלקים של אותו שלם. אסתר רושמת את קוויה בין המבנים, פרחי הבר ושבילי המקום, המפגש על הנייר בין הצומח החי והדומם מציע חוליית גישור טעונה ומרתקת שמחברת עבר והווה ואינה מסתירה את הסדקים ביניהם.