כל מה שחשוב ויפה
רענן חרל״פ. צילומים: ענבל כהן חמו
רענן חרל״פ. צילומים: ענבל כהן חמו

רענן חרל״פ מפרק ומחבר מחדש פנים אנושיות

בתערוכה בגלריה נולובז מציג רענן חרל״פ פסלי קיר עשויים עץ, שבכל אחד מהם מגולמות פרספקטיבות שונות. העיסוק בזוויות ראייה מגוונות ממשיכה להעסיק אותו, גם באופן פורמליסטי וגם באופן תמטי - בעיקר כשזה מגיע למצב הפוליטי הנוכחי

ענבל: שלום רענן, מה שלומך? בימים אלה אתה מציג תערוכת יחיד בגלריה נולובז, ״פנים״. תערוכה יפה מאוד ומפתיעה. ספר עליה קצת, מה רואים בה?

רענן: בתערוכה הצבתי עבודות פיסול מעץ, קרשי בניין, דיקטים ומכל הבא ליד שעשיתי בתקופת הקורונה. פיסול דיוקנאות של אנשים שרובם בני משפחה

ענבל: זו הפעם ראשונה שאתה מפסל אנשים? העבודות הקודמות שלך שאני מכירה עוסקות באדריכלות, בנקודות מבט ופרספקטיבות

רענן: היו לי סדרות של עבודות עם דמויות על דיקטים. הן היו תבליטיות. הייתי חותך קאט אאוט מדיקטים שטוחים אבל לא מפריד לגמרי, ויוצר הבלטות של הדמיות על ידי בניית תיבות משופעות. אליהן הייתי מחבר את הדיקט החתוך ויוצר הבלטות של דמויות ואיברי גוף ועליהן הייתי עובד עם צבעי שמן ושעווה. נושא העבודות היה ילדים, מצביעים בכיתה בקבוצות ובודדים. משם המשכתי והתחלתי לבודד אותם ולבנות מהם פסלים מדיקטים ועליהם צבעי שמן, שעווה ופורניר עץ

ענבל: האופי של העבודות ההן מ־2011 שונה מאוד מהעבודות החדשות. כאן אין צבע, ויש ממש פיסול, לא רק תבליט. מה הניע את המהלך החדש?

רענן: כפי שציינת, רוב העבודות שלי בשנים האחרונות עוסקות באדריכלות ובנקודת מבט. אני בונה אוביקטים (בדרך כלל אוביקטים שפועלי בניין בונים) ו״משטח״ אותם כך שהם ייראו כאילו הם נראים בפרספקטיבה מאותה נקודת מבט.

בתקופת הקורונה, כנראה לא במקרה, הפניתי יותר מבט אל אנשים. אחרי מספר רישומים התחלתי למזג את בניית הגופים כמו תיבה או קובייה שטוחה ובאמצעותה לפסל פנים. חיפשתי תמונות שזווית הצילום בהן אפשרה חלוקה לשלושה היטלים – פנים, צד ועל. כך התחלתי לפסל באותה חוקיות, תוך שאני גורע ומוסיף באופן שמקרב אותי לתיאור מבנה הפנים. אני נכנס לפרטים של הבעה ושל איפיון הדמות ואז מוסיף לה צוואר, צווארון או התחלה של הגוף.

ביני לבין עצמי קראתי להן ״עבודות שווארמה״ – שבהן אני יוצר שכבות ואז גורע מהן, מוסיף ומחבר כל חתיכה שהתאימה. בכל הזמן הזה הייתי מגיע לסטודיו, הרחובות היו ריקים מנפש ואני, כבעל מקצוע נדרש, הגעתי ועבדתי כמעט ללא הפרעה. החיים הצטמצמו כך שבאמת היה לי את הזמן להתמסר רק לעבודה

בתקופת הקורונה, כנראה לא במקרה, הפניתי יותר מבט אל אנשים. אחרי מספר רישומים התחלתי למזג את בניית הגופים כמו תיבה או קובייה שטוחה ובאמצעותה לפסל פנים

ענבל: איך בחרת את האנשים שפיסלת?

רענן: עלעלתי בתמונות שיש לי במחשב

ענבל: הקריטריון לבחירת מושא פיסול היה זוויות התמונה שצילמת? או שיש גם אלמנט אישי?

רענן: ברור שיש הבט אישי. התמונות משפחתיות. אפילו הכלב שלנו היה מושא לפיסול, אצלו השלמתי גם את הגוף. מצאתי גם תמונה של סבתא שלי שהייתה אישה מרשימה ביותר שמשכה אותי במיוחד

ענבל: מה היה בתמונה הזו?

רענן: היה בה חיוך שופע, מלא נתינה ושמחת חיים. כשלמדתי בבצלאל הלכתי לראשונה בחיי עם מצלמה ונכנסתי לצלם אותה. היא גרה מעל שוק מחנה יהודה. היא אמרה לי לחכות רגע, והלכה לשים על עצמה מחרוזת. באותו הצילום שצילמתי היא מצולמת כשהיא עונדת אותה

סבתא

סבתא

הכלב

הכלב

ענבל: אם כבר אנחנו מטיילים בזמן, בוא נשאר שם לרגע. תוכל לספר קצת על הדרך שלך כאמן?

רענן: למדתי בבצלאל ובמהלך כל השנים אני מלמד אמנות. הלימודים הם חלק נכבד בדרכי כאמן. אחרי הרבה שנים שבהן לימדתי, עשיתי גם תעודת הוראה במכון כרם בירושלים.

אני כל הזמן עובד, יוצר ונכון להציג. אני מאפשר לדברים מסביב להיכנס לעבודות שלי. כשנולדו לי הילדים התחלתי לבנות להם צעצועים, ובמקביל ציירתי צעצועים שהיו לי בילדות. עשיתי סדרות של משחקי ילדים וסיטואציות מהזיכרון ברישומי דיו. אני משתדל להיות פורמלי בעיסוק, כך שברור לי מה אני עושה בסטודיו ואז להיות חופשי בתכנים.

עדיין לא מספיק

רענן: הפוליטיקה והמצב החברתי משפעים עליי גם כן. אני חושב ומרגיש את הדברים ומנסה למזג אותם בעבודותיי. עבורי, לפסל מבנים ארעיים שמאירים את מלאכת הכפיים ואת חוכמת המעשה עם עצי בניין זו התחלה עם תכנים שקרובים אליי, אבל זה עדיין לא מספיק. עכשיו, אחרי הרבה שנים של עשייה, אני לומד לתואר שני באמנות מעשית באוניברסיטת חיפה. אני נהנה ומפיק המון מהלימודים שם ומהמרצות שרון פוליאקין וטליה הופמן

ענבל: זו אותה תכנית שאני סיימתי לפני כחצי שנה 😊. איך אתה מרגיש עם המחקר דרך הכתיבה שנעשה בתוכנית? אילו נושאים עלו בכתיבה שלך בינתיים?

רענן: החקר דרך הכתיבה מאתגר – להגדיר את העשייה, את התכנים ואת הפרקטיקה. צריך לחשוב ולנסח איפה העשייה נמצאת ביחס לעצמך וביחס לצופה. כרגע עולות לי נקודות הנוגעות במקום שבו נוצרת האשליה. מה בתפיסה גורם להרגיש כך ואיפה כל החללים הנעלמים בעבודה? עולות לי מחשבות על בוקי שוורץ, על חללים פנימיים וחיצוניים, על מבנים שהיו קיימים רק מנקודת ראות אחת

צילומי הצבה: סטאס מינדרול

צילומי הצבה: סטאס מינדרול

ענבל: איפה החללים הנעלמים זו שאלה מעניינת ביחס לעבודה שלך, כי באמת תמיד יש בה איזה כיווץ של החלל, של הממדים

רענן: זה לכאורה משחק בין התפיסה ובין מה שקיים, בין הראיה האורבנית שמכירה את המבנים ובין למידת הפיענוח של הציור, הרישום, והצילום שמתארים מרחב פיזי תלת־ממדי בדו־ממד. לפענח מה ראתה באמת העין במרחב ואיך הראייה הזאת תורגמה לקווים, צורות וצבעים. לכן מושך אותי להוריד את אותן עבודות מהקיר ולשים אותן במרחב כעומדות בפני עצמן – free standing

ענבל: כמו הכלב שמוצג בתערוכה שנמצא על הרצפה כאוביקט עצמאי?

רענן: כן, שם עשיתי שילוב. את הראש בניתי שלם יותר ואת הגוף בהדרגה השטחתי על הרצפה. למזלי, לריו הכלב הייתה פרווה עשירה כך שלא נזקקתי ליותר מידי פרטים כדי להשטיח. זה קצת כמו שימוש בבד בפיסול קלאסי שמאפשר רק לרמז על הגוף. האתגר קיים יותר בעבודות העכשוויות שבהן אני מנסה לייצב את הגופים הגיאומטריים המושטחים בחלל עם האשליה הדו־ממדית. אבל זה ממש ראשוני ובתהליך עבודה

אני מאמין שאמנות משמעותית יכולה להיות שילוב אלגנטי בין החוויה האסתטית או הרעיונית שהיא מייצרת ובין התכנים הערכיים שהיא נושאת. אין לי נוסחה למינונים. היום, בשל תחושת המיאוס מהמציאות הזו, הגיע הזעם והוא עשוי להתבטא

ענבל: נשמע תהליך מעניין ומסקרן לאן יגיע. כתבת קודם על ה״לא מספיק״. האם הכיוון הזה שהעבודה שלך הולכת אליו הוא המענה לזה? או שיש משהו אחר שהוא ״לא מספיק״ מה שאתה רוצה?

רענן: הכיוון החדש מגיע מסקרנות שמלווה אותי לבדיקה של עוד נקודות התייחסות, של עניין וגם הקשבה לתגובות על העבודות. אתמול היה מבקר בתערוכה שהיה סקרן לראות איך העבודה נראית מאחור. הראיתי לו, והוא חשב שאני צריך איכשהו להציג את זה בצורה שבה יראו גם את החלק האחורי. אז הראיתי לו עבודה שנמצאת בתערוכה שבה הפנים הם חלל הפנים. בעבודות שתלויות על הקיר אני מגביל את הצופות בראיית העבודות, ואני יודע לכוון את המבט שלהן לעבודה. הניסיון להוריד את העבודות לרצפה הוא גם ניסיון להיות נדיב יותר בשקיפות

birds

ענבל: מה הכוונה הפנים הם חלל הפנים?

רענן: בדרך כלל מבנה הקובייה הוא כזה שאני עובד על הקירות החיצוניים שלו. באחת העבודות המוצגות – זו שמשלבת פורמייקה וגוף מוארך – יצרתי מבנה קובייתי שבו קירות הקובייה מתארות את פנים הקובייה, ואז עבדתי על ייצוג הפנים מבפנים

ענבל: באמת רציתי לשאול עליה, כי היא מאוד שונה מהאחרות, כמעט שטוחה, ונראתה לי גולמית יותר. עכשיו אני מבינה שהיא ניסיון חקר הפוך

רענן: ה״לא מספיק״ הוא גם לא מספיק פוליטי לאור המכבש בו אנו שרויים כאזרחים. בתקופה האחרונה הסירו את המסכות ואנחנו מבינים שאין יכולת גם להיות אדון וגם דמוקרט, אז נוצר משטר שמאפשר את האדונות. לצערי המצב הפוליטי כל כך זועק, העוול של הכיבוש, דיכוי העם הפלסטיני, הנורמליות שמייחסים לכל מהלך הסיפוח והנורמליות שבגזענות האדנות היהודית – שמתקבלת כמובן מאליו. זה אולי ה״לא מספיק״ בחשיפת המציאות

״פנים מבפנים״

״פנים מבפנים״

ענבל: היית רוצה להיות פוליטי יותר בעבודות שלך?

רענן: אני מאמין שאמנות משמעותית יכולה להיות שילוב אלגנטי בין החוויה האסתטית או הרעיונית שהיא מייצרת ובין התכנים הערכיים שהיא נושאת. אין לי נוסחה למינונים. יכול להיות שכשזה הדבר שעובדים עליו ומכוונים לו יותר אז מצליחים יותר. היום, בשל תחושת המיאוס מהמציאות הזו, הגיע הזעם והוא עשוי להתבטא

ענבל: זה באמת אתגר לאמנים ולאמנות – כיצד אנחנו מבטאים את דעתנו ואת התנגדותנו דרך האמנות שלנו. תודה רבה רענן על השיחה, ועל ההזדמנות להציץ לתוך העבודה שלך

רענן: תודה גם לך על ההזדמנות לספר עלי ועליהן


רענן חרל״פ | פנים
גלריה נולובז, זבולון 19, תל אביב
נעילה: 18.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. רוני

    מאוד מתחברת לעבודות. בעיקר אהבתי את הסבתא ❤️
    אלך הלאה עם המשפט שלך –
    אמנות משמעותית יכולה להיות שילוב אלגנטי בין החוויה האסתטית או הרעיונית שהיא מייצרת ובין התכנים הערכיים שהיא נושאת.

  2. נורית מנור

    נהדר!!!!!
    מקסים ואיכותי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden