3|2|1: שלושת הכוריאוגרפים שעלו לגמר משחזרים את צעדיהם מתחילת התוכנית

פורטפוליו בשיתוף מרכז סוזן דלל

---

בשנה האחרונה, הרקדנים והכוריאוגרפים אבשלום לטוכה, אופיר קונש ורכס יצחקי לקחו חלק בתוכנית 3|2|1 – תוכנית שנתית של מרכז המחול סוזן דלל שהשיקה לפני שנתיים המנהלת האמנותית נעמי פרלוב. התוכנית, שמתקיימת בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, נועדה להעניק במה לדור העתיד של יוצרי.ות המחול בישראל. כל שלב בתוכנית מסתיים במופע, וליוצרים.ות מוענקות הזדמנויות מקצועיות להציג את פרי יצירתם על במות בארץ ומעבר לים, ומגוון פרסים.

התהליך מתחיל מדי שנה עם עשרה יוצרים ויוצרות, שנבחרו על ידי ועדה פנימית, על בסיס יצירת סולו. העולים לשלב השני מתבקשים להציג דואטים, ובשלב האחרון והמכריע הם מתבקשים.ות להציג טריו, יצירת מחול לשלושה רקדנים.

ימים לפני שהם חושפים את יצירותיהם החדשות, לטוכה, קונש ויצחקי שהעפילו לגמר התוכנית לוקחים רגע להתבונן לאחור על שנה סוערת ופורייה, ומספרים על העבודות החדשות שיעלו בשבוע הבא. בשיחה הם משתפים מה גילו על עצמם ככוריאוגרפים בתחילת דרכם ועל השפה התנועתית שהם מדברים ומפתחים, בין כתלי הסטודיו, בגוף ובתודעה.

---

רכס יצחקי // ריג׳א

בן 23, בוגר תיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. שירת בצבא כרקדן מצטיין ורקד באנסמבל להקת בת שבע. כיום הוא יוצר ורקדן עצמאי. השתתף ביצירות של הכוריאוגרפים ליאור תבורי, ענת עוז, יעל שילר, ענבל פינטו ועוד.

ספר על היצירה החדשה שתעלה בגמר התוכנית. איך הרגיש לעבוד עליה?

״וואו, זה באמת תהליך כל כך מואץ ומרגש, שקשה למצוא את המילים לתאר אותו. בדומה ליצירות הסולו והדואט (שעליו עבדתי עם הרקדנית והיוצרת עינת בצלאל) גם כאן אני ממשיך את הקו שפיתחתי, ולוקח אותו למקומות אחרים. ליצירה החדשה קוראים ריג׳א, ואני רוקד בה לצד הרקדניות המדהימות נועה הן ושיר לוי. את שיר המוכשרת אני מכיר מתקופתה באנסמבל של להקת בת שבע, ואת נועה, שרקדה בלהקת המחול של אבשלום פולק, ראיתי במקרה באודישן. ראיתי אותה זזה כמה רגעים וזה הספיק, פשוט נדהמתי.

״אני חושב על העולם שיצרנו קצת כמו על איזו משפחה. עוד שותפה משמעותית לדרך היא מעצבת התכשיטים אחינועם סינה. היא אמנית מדהימה ויצרה תכשיטי פנים עבור שתי היצירות הקודמות שיצרתי במסגרת התוכנית, ועכשיו היא עבדה על אלמנטים אחרים, כמו למשל תכשיט שמדגיש את כפות ידיה של הרקדנית ועוזר להבליט את התנועה שלה ולאפיין את היחסים שלה עם החלל״.

״גיליתי שיש תנועות ומחוות מסוימות שאני נוהג לחזור עליהן, שמהדהדות בגוף שלי עוד מעבודת הסולו ומצאו את דרכן גם אל הדואט ואל הטריו. בהתחלה זה קצת הלחיץ אותי, כי אני לא רוצה לחזור על עצמי, ובהמשך התחלתי להבין שזה זיקוק וניסוח של שפה תנועתית משלי. חשוב להסתכל לאחור ולהבין שהיא נוכחת לאורך הדרך״

מה הביא אותך לתוכנית 1|2|3?

״חברה שהתקבלה לתוכנית המליצה לי להגיש מועמדות. קראתי מה סוזן דלל מבקשים וחשבתי לעצמי: ׳אני יכול לעשות את זה׳. הם באמת יצרו אחד מהקולות הקוראים הכי מאפשרים ונגישים עבור רקדנים/כוריאוגרפים צעירים שיש. הכרתי את התוכנית משנה שעברה, ולכן ידעתי כמה נועז אפשר להיות ושיש לי אפשרות לקחת את הרעיונות שלי רחוק. לרגע לא פקפקתי בניסיון לגשת, מפני שנהניתי כל כך להיכנס לסטודיו ולחשוב על מה אציג״.

ממבט על, מה אתה מבין על עצמך כרקדן וכיוצר בעקבות השנה הזו?

״בתחילת התהליך חששתי לתת דרור לעולם הפנימי שלי. ברגע שאיפשרתי לעצמי לפתוח את הדמיון, ראיתי שכל אחת מהעבודות שיצרתי במהלך השנה הזו מייצגת איזשהו עולם, כולל דמויות שיש להן אפיון מאוד ברור, גם אסתטי וגם תנועתי. בנוסף, גיליתי על עצמי ככוריאוגרף שמאוד קל לי לשחרר. נגיד שאני מדמיין איזו תנועה ובגוף שלי היא מתבטאת בצורה X, ואז אצל אחת מהרקדניות היא מתבטאת בצורה Y, אני ממש לא חש תסכול אלא להפך, אני נמלא השראה.

״כל אחת מהפרפורמריות שיצא לי לעבוד איתן היא מדהימה ועוצמתית בפני עצמה, ואני רק לומד ומתפעל מהן. האופן שבו הגוף שלי זז ומבטא את עצמו שונה מהאופן שבו הגוף שלהן מדבר, וזה כל היופי והעוצמה של תהליך יצירה. העובדה שאני מסוגל להרפות ולקבל את השינויים שמתרחשים בסטודיו מאפשרת לי לאסוף חומרים תנועתיים בקלות יחסית, ולהתפנות להתייחס להיבטים נוספים של היצירה, שחשובים לי לא פחות, כמו עיצוב התלבושות והבמה, שמדגישים את השפה התנועתית. להשלים את כל המהלך שמוביל לבריאת העולם שאני מדמיין״.

מה השיעור הכי גדול שלמדת לאורך התהליך? האם ישנם עוגנים שאתה חוזר אליהם במהלך היצירה, או שבכל פעם מחדש אתה מפתיע את עצמך ומופתע ממה שקורה בסטודיו?

״אחד השיעורים הכי גדולים שלמדתי במהלך התוכנית היה מעין רגע של נפילת אסימון שקרה במהלך סדנה שהעביר לנו דפניס קוקינוס, רקדן יווני שרקד בלהקת המחול של פינה באוש. הראיתי לו איזה מהלך תנועתי שניסיתי לייצר עם הידיים שלי. הוא הסתכל עלי, ואמר בפשטות שבמקום לעבוד מהשרירים ומתוך כוח ומאמץ חיצוניים גדולים, שאולי מוטב שאנסה לנוע בעקבות הנשימה. זו הייתה תובנה מדהימה, ומאז אני משתדל ליישם אותה גם בעבודה העצמאית שלי וגם בעבודה הנוכחית על הטריו, ליצור תנועות שמגיעות מתוך הקשבה פנימית למה שמתחולל בתוך הגוף.

״גיליתי שיש תנועות ומחוות מסוימות שאני נוהג לחזור עליהן, שמהדהדות בגוף שלי עוד מעבודת הסולו ומצאו את דרכן גם אל הדואט ואל הטריו. בהתחלה זה קצת הלחיץ אותי, כי אני לא רוצה לחזור על עצמי, ובהמשך התחלתי להבין שזה בדיוק מה שאת מכנה עוגן, כלומר זיקוק וניסוח של שפה תנועתית משלי. וזה חשוב להסתכל לאחור ולהבין שהיא נוכחת לאורך הדרך, אפילו כשאני מוסיף עליה דברים או כאשר היא משתנה״.

---

אופיר קונש // גולוש

בן 22, החל ללמוד ברייקדאנס בגיל 11 ורקד לאורך נעוריו; בוגר המסלול להכשרת רקדנים. כיום הוא יוצר ורקדן עצמאי.

ספר קצת על היצירה החדשה שתעלה בגמר התוכנית. איך הרגיש לעבוד עליה?

״אני מעלה יצירה בשם גולוש, שבה אני רוקד לצד הרקדניות אור ששי ומאיה נבות. עם מאיה עבדתי גם בשלב הדואטים. אנחנו מנסים להיות קשובים לדינמיקה שלנו בסטודיו וליצור מתוכה ובתגובה אליה. זה תהליך די אינטימי, למען האמת, שלב הטריו הוא די מאתגר, כי צריך לבנות עבודה יותר ארוכה במשך זמן קצר, ואני כל הזמן מודאג מההספק שלנו, אבל משתדל להאמין בדרך״.

ממבט על, מה אתה מבין על עצמך כרקדן וכיוצר בעקבות השנה הזו?

״עוד מוקדם להגיד, כי אני כל כך עסוק בדברים קונקרטיים, בשכלול של הקומפוזיציה של היצירה הנוכחית. אני כן יכול להגיד שאני מרגיש שכאשר נכנסתי לתהליך לא היה לי שום דבר להיאחז בו, וככל שהתקדמתי, התנסיתי ובדקתי מצאתי יותר ויותר דברים שאני יכול להיאחז בהם, עקרונות שמובילים אותי במהלך היצירה״.

״למדתי שבשלב כלשהו היצירה מפתחת גוף, חיים ורצון משל עצמה. אי אפשר לכפות כל מה שאני רוצה על היצירה. ובמקרים שבהם אני תקוע, או שהיצירה עצמה נתקעת, אני יכול פשוט לעצור רגע ולהקשיב לה. זה יכול לקחת זמן, אבל בסוף העבודה תדע לאן היא צריכה ללכת״

מה השיעור הכי גדול שלמדת לאורך התהליך? האם ישנם עוגנים שאתה חוזר אליהם במהלך היצירה, או שבכל פעם מחדש אתה מפתיע את עצמך ומופתע ממה שקורה בסטודיו?

״מה שמעניין אותי להתעסק בו ביצירה בתוכנית, ואני מאמין שגם יעניין אותי בהמשך, הוא הקשר האישי בין הפרפורמרים. לשלושת התהליכים (הסולו, הדואט והטריו) הגעתי ללא תוכנית. מתוך השהות המשותפת בסטודיו והמשחק ביחד, הדברים התהוו לכדי יצירות . למדתי שבשלב כלשהו היצירה מפתחת גוף, חיים ורצון משל עצמה. אי אפשר לכפות כל מה שאני רוצה על היצירה. ובמקרים שבהם אני תקוע, או שהיצירה עצמה נתקעת, אני יכול פשוט לעצור רגע ולהקשיב לה. זה יכול לקחת זמן, אבל בסוף העבודה תדע לאן היא צריכה ללכת״.

---

אבשלום לטוכה // בעיית שלושת הגופים

בן 35, בוגר הסדנה להכשרת רקדנים בחיפה. יוצר ורקדן עצמאי, חבר בקבוצת ״תנועה ציבורית״ ורקדן בלהקת המחול רועי אסף.

ספר קצת על היצירה החדשה שתעלה בגמר התוכנית. איך המרגש לעבוד עליה?

״אחרי שלב הדואטים, היה לי רגע קשה רגשית, שבו הייתי צריך לאסוף את עצמי. עוד הייתי מלא בשאלות ויומיים אחרי ההופעה כבר הייתי צריך להתחיל למצוא רקדנים עבור השלב הבא. העבודה על הטריו מאוד מרגשת, כי החיים הפכו להיות היצירה והיצירה הפכה להיות החיים. בשלושת חודשים שבהם עבדנו על הטריו אני מתעסק ברעיון אחד, ורואה איך הוא בא לידי ביטוי גם ביצירה עצמה אך גם במערכות היחסים שלי, באופן שבו אני מתמודד עם קשיים כאלה ואחרים. זה כמו מעין נובע שמאוד נעים לשהות בו.

״אני עובד עם נעמי בן דוד, שהיא רקדנית שאני מאוד אוהב; רקדנו יחד בעבודה של רועי אסף שעלתה בשנה שעברה. הרקדן השלישי לצידנו הוא תום ניסים המוכשר, שאותו אני מכיר מתקופתו באנסבל של להקת בת שבע. לשניהם מאוד אכפת מהתהליך והם מאוד מושקעים בו, וזה תענוג גדול. יחד יצרנו מהלך כוריאוגרפי דחוס, מונוטוני וארוך שמלווה אותנו לאורך העבודה ושקשה לבצע. אני מקווה שנצליח להיות פגיעים ולהראות את התהליך הפנימי שאנחנו עוברים בניסיון לבצע אותו.

״לעבודה קוראים בעיית שלושת הגופים. זהו שם פרדוקסלי, שמתייחס לרעיון הפיזיקלי על פיו זה בלתי אפשרי לחזות תנועה של שלושה גופים בעלי מסה שונה. כשיש שני גופים בעלי כוח משיכה אפשר לחזות איך הם ינועו, אבל כשנכנס עוד גוף למשוואה עם כוח משיכה נוסף, קשה לדעת מה יקרה״.

״בעבודה על הטריו, פתאום הגעתי במהירות לאיזה מהלך רעיוני מאוד פשוט, בלי לנסות הרבה רעיונות אחרים, וזה דווקא הפתיע אותי כי אני מאוד אוהב להוסיף ולקשט, תמיד עולים לי עוד דימויים ומחשבות. כנראה שכאשר רעיון הוא יציב וברור, הוא עובד״

מה הביא אותך לתוכנית 1|2|3?

״אני פשוט מאוד אוהב לרקוד ולבצע. הדרך שלי בעולם המחול לא הייתה קונבנציונלית, התחלתי לרקוד בגיל יחסית מאוחר אחרי הצבא ועברתי הרבה תחנות והתנסויות עד שהפכתי לרקדן מקצועי. אולי גם בגלל זה, במשך תקופה ארוכה כרקדן, לא הרגשתי שום צורך ליצור באופן עצמאי. כשהייתי מסיים הופעות הייתי מרגיש מעין התעלות רוחנית, כמו להיכנס למצב טרנסצנדנטלי. מצד שני, לפעמים כמבצע הייתי צריך לעשות דברים שהוחלטו עבורי מראש, כי אני הרקדן ולא הכוריאוגרף, וזה הטריף אותי. בהדרגה התחלתי להיכנס לוויכוחים בריאים ומעניינים עם כוריאוגרפים בסטודיו, למשל עם רועי אסף, שברבות מיצירותיו אני רוקד.

אל התוכנית עצמה הגעתי די במקרה. שמעתי מהרקדנית והיוצרת אריאל פרידמן שהיא ניגשת לתחרות, בדקתי קצת מה נדרש והחלטתי לנסות. הרגשתי שליצור סולו בן חמש דקות זה משהו שאני לגמרי יכול לעשות, לעומת יצירה באורך מלא, שאז הרגישה לי כמו אתגר הרבה יותר משמעותי״.

ממבט על, מה אתה מבין על עצמך כרקדן וכיוצר בעקבות השנה הזו?

״כל התוכנית הזו היא קצת כמו טירונות של יצירה, במובן מאוד חיובי. אני מרגיש שיש משהו בתהליך ההמשכי הזה שאיפשר לי לבנות את היוצר שבי ולגלות איך אני מנסח את עצמי בתנועה ובמילים אל מול יצירה שאני רוצה ליצור. גם ההדרגתיות של התהליך, והעובדה שיש לנו את אותן המלוות האמנותיות (נעמי פרלוב ויעל ונציה) לאורך כל הדרך איפשרה לי לקיים דיאלוג מתפתח עימן לגבי הזהות שלי כיוצר. יחסית למשתתפים אחרים, הגעתי לתוכנית בגיל יותר מתקדם, כשמאחורי כבר יש קריירה, יש לי סטנדרטים שהתקבעו והייתי צריך לעשות שינוי מסוים כדי להתמסר לתהליך, ולקבל את העובדה שמפאת הזמן והמחויבות האדירה שהוא דורש, אני לא יכול להופיע ביצירות אחרות״.

מה השיעור הכי גדול שלמדת לאורך התהליך? האם ישנם עוגנים שאתה חוזר אליהם במהלך היצירה, או שבכל פעם מחדש אתה מפתיע את עצמך ומופתע ממה שקורה בסטודיו?

״קודם כל, אני תמיד מפתיע את עצמי ומופתע בכל פעם מחדש. יש דברים שחשבתי שאני יודע על עצמי והם התבררו כנכונים. בעבודה על הסולו, למשל, יצרתי בהתאם לאופן שבו אני מכיר את עצמי ואת הגוף שלי כרקדן. בעבודה על הדואט יצרתי יחד עם דרור שובל, רקדן שהוא חבר טוב שגם למד איתי בסדנה להכשרת רקדנים בחיפה, ולכן היה לי נוח להתעסק ביחסים בינינו ומתוכם לגלות מה צף בסטודיו. ואילו בעבודה על הטריו, פתאום הגעתי במהירות לאיזה מהלך רעיוני מאוד פשוט, בלי לנסות הרבה רעיונות אחרים, וזה דווקא הפתיע אותי כי אני מאוד אוהב להוסיף ולקשט, תמיד עולים לי עוד דימויים ומחשבות. כנראה שכאשר רעיון הוא יציב וברור, הוא עובד״.

---

3|2|1 – טריו
מרכז סוזן דלל
30.3, 20:30