כולנו, בדרך כזו או אחרת, מחכים לגודו

לאחר רצף של הפקות, כמו ״קברט״ בקאמרי, ״האחים קרמזוב״ בגשר ו״ישו כוכב עליון״ בפלדיום בלונדון – הצגות עם צוות שחקנים גדול, תפאורות עשירות ועבודת תאורה מסנוורת – הלכתי לראות את ״מחכים לגודו״ של תיאטרון החאן הירושלמי. זוהי הפקה מינימליסטית של ארבעה שחקנים וילד אחד, שנדדה מעיר הקודש לבמה הקטנה של בית ציוני אמריקה בתל אביב.

״מחכים לגודו״ מאת סמואל בקט, בבימויו של אודי בן משה, מספר את סיפורם של שני נוודים, ספק חברים ספק שני אנשים, שיש ביניהם אחווה של מי שזקוקים זה לזה כדי לשרוד, מתוך ייאוש וחמלה. אסטרגון הוא גוגו, וולדימיר הוא דידי. שתי דמויות שחוקות, עניות ועייפות, מחכות ליד עץ לדמות מסתורית בשם גודו, שאולי תגיע? או אולי לא?

סמואל בקט, זוכה פרס נובל לספרות, כתב את המחזה לאחר המלחמה, בסוף שנות ה־40. ההצגה הועלתה לראשונה בפריז בשנת 1953 ולמרות המורכבות שלה, היא זכתה להצלחה מיידית בצרפת. המחזה נחשב לימים לאחת מיצירות המופת של התיאטרון המודרני במאה ה־20, מה שכונה אז ״תיאטרון האבסורד״.

המונח הזה התפתח באופן דרמטי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה והגיע לשיא בשנות ה־50 וה־60, אז טבע אותו המבקר מרטין אסלין, בשנת 1961 בספר שזה היה נושאו. אסלין שאב את השראתו מהפילוסופיה הקיומית (האקזיסטנציאליסטית), הדנה במשמעות החיים במרחב שבין ״להיות או לא להיות״. הוא טבע את המושג אבסורד כסוגה דרמטית המבטאת את תחושת חוסר ההיגיון, חוסר המשמעות והניכור שבקיום האנושי.

את ההפקה הזו נושאים בכבוד יוסי עיני בתפקיד גוגו, וארז שפריר בתפקיד דידי, שיוצרים דימוי של זוג נוודים בתיאטרון נודד. המשחק שלהם מושתת על ג׳סטות קומיות של דמויות ליצניות מעולמות הקרקס ותיאטרון הוודביל

מעניין לחשוב על הז׳אנר התיאטרוני הזה, שנולד בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כחלק מהביטוי של אמנות מופשטת של אותה התקופה. האמנות הזו, ובפרט זו של תנועת האקספרסיוניזם המופשט, פרחה באמריקה בשנים שבהן פריז התאוששה מהמלחמה. רבים מהאמנים שפעלו בה נדדו לארצות הברית, מה שהפך את ניו יורק למרכז האמנותי החדש.

האמנות המופשטת, ההבעתית, נולדה כתגובת נגד לאמנות הריאליסטית, זו המתארת את העולם בצורה מציאותית ופיגורטיבית. אמנים כמו ג׳קסון פולק או מארק רות׳קו ביקשו לתאר בעבודתם לא את מה שהם רואים, אלא את מה שהם חווים ומרגישים דרך שדות מופשטים של צבע, כתם וצורה, אנרגיה ותנועה.

מה שתרם מאוד לשינוי הזה, באופן פרדוקסלי, היא המצאת המצלמה שנוצרה באמצע המאה ה־19, בתקופה של המהפכה התעשייתית. זה אומר שבתחילת המאה ה־20, בזמן מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד במלחמת העולם השנייה, אנשים שישבו בעורף האזרחי נחשפו לראשונה לפורנוגרפיה הקשוחה של המלחמה, דרך צילומים שהגיעו מהחזית.

האמנות המופשטת שלאחר המלחמה דחתה את הריאליזם של הזוועות, והתמקדה בעולמות הרגש של האמן שהיה בהן ביטוי פנימי של נפש האדם. קדמו להם תנועת הדאדא, שעסקה במחאה נגד מלחמת העולם הראשונה, והזרם הסוריאליסטי שעסק בבחינת הפסיכולוגיה של המציאות ומה שמעליה.

התפישה של המופשט, כביטוי לעולמות הרגש באמנות הפלסטית, חלחלה גם לאמנויות אחרות דוגמת המחול המודרני ותיאטרון האבסורד. ״מחכים לגודו״ של בקט הוא הביטוי החזק ביותר של שפה אמנותית זו – מה שהפך אותו לקלאסיקה של התיאטרון המודרני במאה ה־20.

ללא חיבור לזמן או למקום

ההפקה של החאן בירושלמי מתרחשת גם היא במרחב נקי, מינימליסטי ואבסטרקטי לחלוטין. הבמה, משטח מושלג קר ומנוכר, מייצרת מציאות שאין לה חיבור לזמן, מקום ואוריינטציה תרבותית מסוימת.

אפילו העץ, שהוא דימוי מרכזי בכל ההפקות של ״גודו״, נעדר מהבמה, ויותר משהוא נוכח, הוא בעיקר מדובר. זה מחזק את תחושת התלישות של הדמויות בתוך עולם שאין לו מאפיינים או סממנים של זהות אמיתית.

בקט והתיאטרון האבסורדי היו השראה גדולה לחנוך לוין, מגדולי המחזאים והיוצרים שצמחו בתיאטרון הישראלי. בדומה לבקט, יצירותיו של לוין התאפיינו בעליבות אנושית, הומור שחור וגרוטסקה.

כשצפיתי ב״מחכים לגודו״ של החאן הירושלמי, הרגשתי שיש בה סוג של סגירת מעגל, ושההפקה הנוכחית מתכתבת עם היצירה הלווינית. באופן מיוחד, נדמה היה שהרוח של ״אשכבה״ (הפקה מיתולוגית של הקאמרי, המוצגת מאז שנת 1999) שורה על ההפקה הזו.

בשתי ההצגות האלה הגדרת המקום והזמן היא מעורפלת, כמו גם התחושה שהדמויות הנוודיות מסתובבות בעולם ללא תכלית, כמו במלכודת עכברים, תוך שהם חוות פחד, ייאוש וחוסר ודאות. כך יצא שבסוף ההצגה הדהד לי המשפט של הזקן מ״אשכבה״: ״החיים הם הפסד, והמוות הוא רווח״.

כהצגה שיש בה ביטוי של אקספרסיוניזם מופשט, הניקיון הבימתי בהגדרת הריק הוא חלק מהותי ממנה. גודו היא הצגה כמעט עירומה לגמרי מתפאורה, אביזרים וכל ממד חזותי, מה שמייצר פוקוס על עבודת השחקנים.

ואכן, את ההפקה הזו נושאים בכבוד יוסי עיני בתפקיד גוגו, וארז שפריר בתפקיד דידי, שיוצרים דימוי של זוג נוודים בתיאטרון נודד. המשחק שלהם מושתת על ג׳סטות קומיות של דמויות ליצניות מעולמות הקרקס ותיאטרון הוודביל.

גוגו של עיני מייצג את הקדמוני, הארצי, הילדי והפרימיטיבי. הוא בונה את הדמות בהשראת הקולנוע האילם, ובאופן מיוחד בהשראת זו של צ׳ארלי צ׳פלין. בתמונה הראשונה, כשעיני נאבק בנעל שלו, הוא מרפרר לדמותו של צ׳פלין כנווד בסרט ״זמנים מודרניים״; וגם לסצנת אכילת הנעל בסרט ״הבהלה לזהב״ – באמצעות היחסים שבין שחקן לחפץ או לאביזר, שיש ביניהם חיבור וגם מאבק.

ארז שפריר בתפקיד דידי מייצג את הרציונלי, המפוכח והאופטימי, זה שמיטיב לבטא את עצמו בעולמות של רגש. דידי שלו הוא יפה ואנושי, כזה שנהוג לומר עליו״רואים שהוא היה גבר יפה בצעירותו״. הוא מתמודד עם החצי השני של החיים – זה של ההתבגרות, החולי והזקנה, תוך שהוא מנסה לשמור על הפאסון של המבוגר האחראי.

אבל ההישג הגדול של ״מחכים לגודו״ בהפקה הזו הוא הביחד של עיני ושפריר. הקשר ביניהם בהגדרה של ״עבודת השחקנים״ הוא סימביוטי, כמו גם הקשר שהם מייצרים בין דידי וגוגו. הם דרוכים זה כלפי זה לאורך כל ההצגה, ושומרים על המקצב של שתי הדמויות כמו בדואט מוזיקלי. גוגו ודידי שלהם מחוברים זה לזה על דרך הניגוד; ואולי הם בעצם דימוי של קונפליקט, אישיות אחת המפוצלת לשניים.

בדרך הם פוגשים שתי דמויות נוספות: פוצו, המייצג את בעל ההון, העריץ, הרברבן והמדכא, ולאקי, אדם־חיה המובל בחבל על ידי אדונו. גם הם מייצגים את האני המפוצל שבין הסאדיזם למזוכיזם, במרחב של המשחק האנושי.

את פוצו מגלם ניר רון. הוא ארוך וגבוה ויש לו נוכחות ואיכויות של דמות גרוטסקית שבאה מהעולמות של בקט ולוין. איתי שור מגלם את לאקי, דמות של עבד נרצע, צייתן ופסיבי. שור מתמודד באופן מעורר השראה עם אחת הדמויות המורכבות והקשות לפיצוח במחזה; ובתוך שכך הוא עושה את המהלך הכי משמעותי מבחינת ההתפתחות של דמות בהצגה: הוא מגיע לשיאו לקראת סוף ההצגה, אז הוא מייצר דרך האילמות של הדמות רגעים חזקים של רגש עז וחמלה.

את ״מחכים לגודו״ ראיתי ביחד עם גלינה, אישה יקרה לליבי. גלינה בת 92, שעברה דבר אחד או שניים בחיים, בשנים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, לחשה לי לאוזן כשעלה האור באולם ״יהיה לך מאוד קשה לכתוב על ההצגה הזו״.

לקח לי עוד כמה ימים להבין למה התכוונה, אבל בגלל שראיתי את ההצגה בשבועיים שלפני הבחירות – ואת הביקורת כתבתי בימים שאחרי – הבנתי פתאום שזו לא ההצגה שיהיה לי קשה לכתוב עליה, כי אם על המציאות כמשל.

זה היה גם הרגע שבו הבנתי שלעיתים האמנות כראי מאפשרת לנו לצלול עמוק יותר לפילוסופיה של החיים, מאשר בתוך התנועה של החיים עצמם. שהרי כולנו, בדרך זו או אחרת, תמיד מחכים לגודו, מצפים למשיח. וגודו, האם הוא בהגדרת האלוהי? או שהוא האלוהים הפרטי? (״זה שמאחורי הברוש״)? ואולי, נושא המחזה הוא לא גודו בכלל, אלא הציפיה, החיכיון והדריכות במרחב שבין האבסורד לבין מפח הנפש והחיים.

---

מחכים לגודו
בימוי: אודי בן משה, על פי סמואל בקט
תיאטרון החאן, בירושלים וברחבי הארץ