טאטרי: ״מהו ריקוד״, ״מהו יחד״, והאם הוא הכרחי או אפשרי בכלל

יובל: הי מור, מה שלומך בימים קשוחים ואינטנסיביים אלו?

מור: אני בסדר, מבולבל כמו כולם, אני מניח

יובל: כן. קשה להתרכז. ואתה יודע, זה מתקשר לשאלה הראשונה שלי על טאטרי, העבודה החדשה שלך ללהקת פרסקו. אני מניח שזה נכון תמיד, אבל איכשהו כשצפיתי בעבודה כל הזמן חשבתי על מה שקורה בחוץ, לא יכולתי לנתק את הכוריאוגרפיה מגלי המחאה

מור: זה באמת איכשהו נכון תמיד, אבל הפעם נכון עוד יותר. המחשבות על מה שקורה בחוץ רדפו את תהליך היצירה ונכנסו לסטודיו כל בוקר מחדש. רוב תהליכי היצירה שלי בשנים האחרונות סבים סביב שאלות הנוגעות לחופש ולאחידות, והפעם הרגשתי שכל מה שאנחנו עושים משקף באופן חד את הדינמיקה הפוליטית. אי אפשר היה לברוח מזה

יובל: אז תן רגע רקע – מתי קיבלת את ההזמנה ליצור עבודה ללהקה, מתי התחילה העבודה, מתי הדברים התחילו להתגבש, ומה זה טאטרי…

מור: עבדנו על היצירה מדצמבר וסיימנו בתחילת מרץ, כך שההתגבשות הייתה על רקע ההתרחשויות הפוליטיות הדרמטיות של התקופה האחרונה, קצת לפני הכניסה לטרלול המוחלט העכשווי. בתחילת התהליך נכנסתי אל הסטודיו עם מחשבות על הבעייתיות האינהרנטית של להקות מחול בישראל – מוסדות היררכיים הממומנים על ידי המדינה ולעיתים רבות תורמים לחרושת התרבות ולהנצחתן של אסתטיקות דכאניות.

מהר מאוד הרגשתי שהבעייתיות הבסיסית הזו מוחלת גם על החברה הכללית, וששאלות בסיסיות שאנחנו שואלים את עצמנו בסטודיו הופכות להיות רלוונטיות מתמיד בעבודה על טאטרי – מה המשמעות של ריקוד-יחד היום? ככה נוספה לשאלה הישנה ״מהו ריקוד״ גם השאלה ״מהו יחד״ והאם הוא הכרחי או אפשרי בכלל.

את המחשבות האלה ליוותה המוזיקה של גורצקי, שנכתבה על רקע התמוטטות הגוש הקומוניסטי ומתוך מודעות פוליטית עמוקה. היא מבטאת דימניקה של ריאלזים היסטרי, של ריבוי נרטיבים ושל הלם הווה שיוצרים חוויה דו קוטבית, הנעה בין שתי נקודות קיצון בחוסר שקט. וטאטרי הוא שמו של רכס הרים שבו חי וכתב גורצקי בשנותיו האחרונות

יובל: ריאליזם היסטרי או היסטורי?

מור: מלשון היסטריה. נראה לי שזה מושג שכתבו על זיידי סמית׳ לראשונה

יובל: וואלה? מעניין. אתה זוכר באיזה הקשר אמרו את זה על זיידי סמית׳?

מור: אני חושב שמדובר על ריבוי הנרטיבים המשתרגים זה בזה בסיפורים שלה, סגנון שבאמת הפך להיות מאד פופולרי ולמעשה רוב נטפליקס נכתבת כרגע ככה. הרבה סיפורים קטנים, הרבה זוויות ראיה, תחושת עודפות על סף הכאוס. מן נוסחה מחודשת לרעיון הכללי של התחלה־קונפיקלט־התרה. קצת כמו לראות הרבה סרטוני יוטיוב במקביל ולהישאר עם רושם מעורב. קצת כמו לקרוא הארץ ואחר כך לפתוח את ערוץ 14.

ובגלל זה דיברנו בסטודיו הרבה על ״עלילת המבט״, כלומר על האחריות של העין של הצופה לשוטט במרחב הנראה ולגבש לה עלילה

הרבה סיפורים קטנים, הרבה זוויות ראיה, תחושת עודפות על סף הכאוס. מן נוסחה מחודשת לרעיון הכללי של התחלה־קונפיקלט־התרה. קצת כמו לראות הרבה סרטוני יוטיוב במקביל ולהישאר עם רושם מעורב. קצת כמו לקרוא הארץ ואחר כך לפתוח את ערוץ 14

יובל: הו. אהבתי את הדימויים. ורגע לפני העבודה עצמה, עוד שאלה רק שנבין את המושגים, למה הכוונה בריקוד־יחד?

מור: הו, שאלה טובה. ובכן, כל ריקוד שאינו סולו הוא ריקוד יחד. עם זאת, רוב עבודות המחול המוצגות היום על הבמה לא עומדות בקריטריון הזה בעיני, באופן תמוה, משום שהן לא מיוצרות יחד. הן מראית עין של תואם וסדר והרמוניה, אבל הם כולם מלאכותיים לחלוטין. רקדנים רוקדים על הבמה בדרך כלל במחשבה על עצמם. ריקוד יחד הוא ריקוד עם מחשבה על האחר שרוקד איתי

יובל: אני מנסה לחשוב מה אני חושב על מה שאמרת עכשיו, לא חשבתי על זה קודם. ובינתיים תוך כדי שאני חושב נמשיך ואשאל על מה שאמרת, על האחריות של העין של הצופה לשוטט במרחב הנראה ולגבש לה עלילה. מה זה אומר: שאין עלילה אחת? שאתה נותן לי להחליט מה אני רואה? שזה יותר פרום?

מור: בשנים האחרונות אני חושב הרבה על קהל המחול ותוהה מדוע פחות ופחות אנשים מתעניינים במדיום. אחת הסיבות לכך, בעיני, היא פשטנות יתר של המדיום. אתה יכול למצוא עבודות שמייצרות סצינות ברורות עם הנחיות ברורות להתייחסות רגשית אליהן, או לחילופין, עבודות פרומות לחלוטין שאיכשהו עוד נהנות מהקרדיט הפוסט־מודרניסטי לעמימות וחוסר פשר. היעלמות האפשרות השלישית, האמצעית, הקיצונית פחות, מטרידה אותי ובתחומיה אני מנסה ליצור. אני רוצה להציע לקהל עבודות שלא יציעו מעט מדי, או לחלופין לא יציעו כמעט כלום.

תיקון: אני רוצה ליצור עבודות שיציעו לקהל מספיק כדי שהוא יסכים לשתף פעולה, אבל לא יציעו הצעות חנוטות שמייתרות את שיתוף הפעולה של הקהל. השריר של עלילת המבט מופעל כשאתה מסתכל על הטבע עצמו – על רחוב הומה אדם, על שמיים או על הים – כולם יכולים להיות מלאי פרטים או ריקים לחלוטין אבל תמיד ישמשו כמרחב לדמיון (רחוב ראשי, במקום הומה אדם, כי רחוב הומה אדם לא יכול היות ריק)

יובל: כשאתה אומר שיתוף הפעולה של הקהל זה שיתוף אקטיבי להשתתף ביצירה באופן פיזי פעיל או בתודעה (או גם וגם)?

מור: רק בתודעה בשלב זה. אני חושב שהראייה היא פעולה אקטיבית מאד ולא מטופלת מספיק

יובל: בזה אני מסכים לגמרי. תגיד, איך הרקדניות והרקדנים הגיבו לרעיונות האלו? ואני יודע שזה קשה אבל אם אתה יכול לתת דוגמה קונדרטית למשהו שקורה על הבמה

מור: (דוגמה למה?) הרקדניות והרקדנים הגיבו לרעיונות האלה בשמחה ובחשש. הרבה מהם נותנים למבצעות ולמבצעים חופש מוגבר ואיתו אחריות מוגברת. פתאום כולם צריכים לקבל החלטות ולא רק הכוריאוגרף. אבל פתאום גם לכולם יש ערך ניהולי, ולא רק לכוריאוגרף ולמנהל החזרות. ההופעה קורית גם בעיני המבצעים, מתוך זווית הראייה שלהם מהבמה הלאה. הם מופיעים אבל גם הקהל. אני חושב שבסופו של דבר הם נהנו מהאפשרות

יובל: דוגמה לאיזשהו מהלך, מתוך המופע, הנחייה שאתה נותן ואיך הם מפרשים אותו, איפה עובר הקו בין חופש פעולה שלהם לחזון אמנותי שלך, משהו מתוך החזרות?

מור: האמת, שחוץ מכמה סולואים שקיימים ביצירה, רוב הקטעים נוצרו ממש מתוך הקונפליקט הזה שאתה מתאר, מתוך הצורך להגדיר קו גבול ברור בין חופש פעולה של המבצעים לחופש שלי לממש חזונות. לכן הצעתי חזונות שאינם ברי ביצוע, הנחיות אוטופיות שהדרך אליהן תוליד את הצורך בפוליטיקה כפרקטיקה מארגנת. פוליטיקה אינטימית, של הגופים הרוקדים

יובל: אז יש לי שאלה: אם אגיע פעם נוספת לראות את העבודה, היא תהיה אחרת? כלומר לא באופן קיצוניף וזה נכון לעוד עבודות, אבל פה – כמה זו אותה כוריאוגרפיה ואותם צעדים בכל פעם?

מור: בשלב הזה, שהעבודה משכפלת את עצמה על במות שונות – היא תהיה דומה מאד. אף פעם לא אותו דבר בדיוק, אבל דומה. זה משום שזו עבודת קומישן, זו לא הלהקה שלי ואני לא נשאר ללוות את התהליך. לכן התהליך היה ערכי עד סופו, אבל מרגע שהעניין הופך למסחרי הוא לצערי מחוץ לידיים שלי, שצריכות להמשיך להתפרנס. הסיסטם כולו מקולקל.

בעתיד הרקדנים גם יתחלפו, ככה זה בלהקות, ואז רקדנים חדשים יצטרכו ללמוד צעדים ״מתים״ של רקדנים אחרים מזמן אחר. יצירות מחול לבמה הן גם סוג של אנדרטאות שנבנות כל הופעה מחדש. אני מניח שיש לזה ערך, גם אצלי מתעורר סנטימנט החזרה והשכפול, והחיבה למוכר ולידוע. אבל יום יבוא ואולי נוכל ללחוץ על כפתורים אחרים כשאנחנו הולכים לצפות במחול

יובל: אז אם נשים בצד מגבלות של כסף וזמן וממסד – מה הווישליסט שלך? מה הפנטזיה?

מור: להקים להקה מעורבת – מבחינת גילים, סוגי הכשרות, מוצאות תרבותיים וסוגי גוף, ולנסות לייצר מחול שירגיש לי חדש. להצליח לנסח רעיונות אסתטיים היברידיים ועם זאת כאלו שלא לוקים בחסר. כלומר, להצליח לעבוד עם הווירטואוזיה שהמחול העכשווי מבקש ומציע ועם זאת לא להיכנע שוב ושוב לנוסחאות של יופי מודרינסטי מצד אחד או לנוסחאות של פירוק פוסט מודרניסטי מהצד השני.

אבל אני לא מצפה להיות הראשון שיצליח

יובל: אמתין בסבלנות ובסקרנות

---

TATRY| להקת פרסקו
כוריאוגרפיה: מור שני
בהשתתפות: נועם סרוקה, עירד אבני, תומר נתיב, סימון גנאגי, אילה אבירם, ליה מור, סופי הנס, יונה לייקין
מרכז סוזן דלל: 2.4, 27.4, 28.4